חיים באגדות: למה אין לנו מושג אמיתי על המתרחש בחיינו?
מה עשיתם ב-5 באפריל 97'? לא יודעים? למה לא? ואתמול? כן זוכרים? ארז שמיר מנסה להסביר איך השכחה מעמידה את ממשותו של העבר כולו בסימן שאלה, ולמה אנחנו שקועים עד צוואר בסיפור חיינו
האמת היא שאלמלא ה-5 באפריל 1997 היה יום הנישואין או יום ההולדת שלכם, מרבית הסיכויים שאינכם מסוגלים לזכור ולו דבר אחד שארע לכם במהלך כל אותו יום. ייתכן שתאמרו שאין זה מפתיע, הרי באמת עבר המון זמן מאז, אולם אין זה חשוב מדוע אינכם מסוגלים לזכור ולו פריט מידע אחד מאותו היום, אלא עצם העובדה שאינכם מסוגלים לזכור. אחרי הכול, העובדה הזאת מעמידה את ממשותו של היום כולו בסימן שאלה.
עכשיו נסו לחשוב על מה שעבר עליכם בעשרים וארבע השעות האחרונות. נסו לחשוב מה העסיק אתכם, מה הטריד אתכם, מה הלהיב אתכם, מה אכלתם, מה שתיתם, מה לבשתם, לאן יצאתם, עם מי שוחחתם, מה עשיתם. נסו לחשוב על כל הזיכרונות שלכם מפרק הזמן הזה, ועל התוכניות שלכם להמשך היום. כעת אתם יכולים לכתוב ספר שלם על קורות היום, נכון? פתאום הכול נראה כל כך מוחשי, כל כך אמיתי, כל כך חשוב ורלוונטי.
אם היינו ממשיכים בתרגיל המחשבתי שלנו, והיינו לפתע קופצים 13 שנים קדימה, אני יכול להבטיח לכם ששוב לא הייתם זוכרים דבר וחצי דבר ממה שהתרחש בחייכם ב-24 השעות האחרונות. למעשה, היום הזה היה נעלם לתוך תהום השכחה בדיוק כפי שה-5 באפריל 1997 נעלם לתוך תהום הנשייה. במילים אחרות, צפויה להגיע נקודה בזמן שבה גם היום הזה, שכרגע נראה כל כך חי, סוחף ומלהיב, צפוי להתפוגג כאילו מעולם לא נחווה.
בבודהיזם קיים דגש חזק על תרגול חוסר היאחזות, מתוך אמונה שכל מה שקיים צפוי להשתנות ולחלוף, או במילים אחרות - שכל מה שקיים אינו ממשי. אם נחשוב על חיינו כעל ספר, ניתן לומר שאנו נותרים כל העת מרותקים לסיפור מכיוון שאנו כל הזמן עסוקים בעמוד בו הספר פתוח, ובכל פעם שאנו מסיימים לקרוא עמוד מסוים אנו מיד מתחילים לקרוא עמוד חדש שלוכד את תשומת לבנו. על פי הבודהיזם, ההיאחזות הזאת בממשות הדמיונית של הספר היא שגורמת לנו לסבול.
כאשר אנו נאחזים בממשות עלילת חיינו אנו דנים את התודעה שלנו לטלטלה אין סופית בין מצבים של התעלות רגשית לבין שפל רגשי. כאשר עלילת חיינו נוטה לכיוון החיובי אנו שמחים ומאושרים, אולם כאשר היא סוטה לכיוון השלילי אנו שוקעים בחרדות ובדיכאונות. הבעיה היא שעלילת חיינו נעה כל העת בין
המדיטציה מאפשרת לנו לחיות מתוך חוסר ההיאחזות באמצעות כך שהיא מלמדת אותנו כיצד לחוות את העובדה שהכול משתנה ולא ממשי. אחרי הכול, אנו יכולים לשבת ולשנן מבוקר ועד ערב את המנטרה לפיה "הכול משתנה, הכול לא ממשי", אולם מבלי שנחווה את עובדת השינוי באופן ישיר לא עשינו כמעט דבר. ואכן, כאשר אנו יושבים בשקט ומתבוננים פעם אחר פעם בתהליך ההשתנות, בתהליך חילוף העמודים בספר, אנו לומדים באופן אינטואיטיבי לא להיאחז, מתוך הבנה שאין במה.
מעבר לכך שהמדיטציה מלמדת אותנו להתבונן באופן בו כל עמוד בספר חיינו בא ואז חולף, היא גם מלמדת אותנו להסיט את נקודת מבטנו מהתעסקות באותיות ובמילים מהם מורכב כל עמוד, אל עבר טבעו של העמוד. רובנו חיים בתוך כלא קונספטואלי של מילים ומונחים שיוצרים פיצול בתפיסת העולם שלנו, אולם על פי הבודהיזם, על מנת לחוות שלוות נפש אמיתית עלינו ללמוד כיצד ללכת אל מעבר למילים ולמונחים, אל עבר הטבע האמיתי של הדברים.
הטבע האמיתי של כל תופעה ביקום הוא הריקות. במילים אחרות, כאשר אנו לומדים לתרגל מדיטציה אנו לומדים להביט דרך האותיות והמילים, על מנת להבחין בכך שעמודי הספר הינם למעשה ריקים מטבעם. רובנו אמנם חיים את חיינו אך ורק בממד של האותיות והמילים, בממד העלילה המשתנה תדיר, בממד הדרמה, אולם קיימת אפשרות לחיות מתוך חיבור לממד עמוק הרבה יותר. זהו ממד שלא משתנה, לא חולף ולא נעלם. בממד זה אין עלילה ואין דרמה, יש רק ריקות ודהרמה (תורת הבודהה).
לרוע המזל, מרבית בני האדם נוטים להתייחס לרעיון הריקות כאל רעיון שלילי מעיקרו, ומבקשים לברוח מחוויית הריקות בכל מאודם. היה זה המתמטיקאי הצרפתי פסקל אשר אמר: "כל סבלו של האדם נובע מכך שאינו מסוגל לשבת בחדר שקט לבד". ואכן, רובנו מפחדים פחד מוות ממצבים של שקט וחוסר עשייה. אגב, הקישור למוות אינו מקרי, כי באופן לא מודע הסיבה לכך שאנו מפחדים מחוויית הריקות היא שאנו מקשרים אותה לחוויה של מוות. עבור רובנו, ריקות פירושה בהכרח ריקנות.
עם זאת, בפועל אין טעות גדולה מזאת. ריקות אינה ריקנות, אלא דווקא מלאות. ריקות פירושה פוטנציאל, ריקות פירושה שהכול אפשרי. עמוד הספר חייב להיות ריק בטבעו על מנת שנוכל לכתוב עליו כל יום מחדש את עלילת חיינו, מסך הטלוויזיה חייב להיות ריק על מנת שנוכל לצפות בכל פעם בתוכנית אחרת, שמשת המכונית חייבת להיות שקופה על מנת שנוכל לראות לאן אנו נוסעים. הריקות אינה נוגדת חיים: הריקות היא החיים.
כאשר אנו לומדים לחיות את חיינו מתוך חיבור לריקות, ולא מתוך הדחקתה, אנו לומדים להתחבר לממד העומק הראשוני ממנו הכול נוצר. חיבור זה מעגן אותנו מבחינה נפשית ורגשית, ולא מאפשר לאירועי היום החולפים לטלטל את שלוות נפשנו. יום יבוא, יום יחלוף, מבחינה קיומית אנו כבר מבינים שהכול בסופו של דבר בלוף. ישנה אמת, וכבני אדם יש לנו זכות נדירה לחוות אותה, ולעתים נדירות אפילו להיהפך לה. כל מה שאנו צריכים הוא להשתחרר קצת מההיאחזות בסיפור חיינו, ולהתחיל לתרגל מדיטציה.
לאתר של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם