החבר החדש של אמא

עם 10,000 מתגרשים בשנה, מה הפלא שיותר ויותר הורים גרושים מנסים לפתח זוגיות שנייה - כשהילדים בבית. איך מספרים להם על החברה החדשה, מתי מביאים את הדייט הביתה ואיך מוודאים שהמפגש יעבור חלק ככל האפשר

כרמית ספיר ויץ | 22/8/2010 16:30

בתום שבע שנות זוגיות רעות ד' עשתה את זה. היא יצאה מבניין הרבנות בירושלים, פסעה במורד הרחוב והדפה מחשבות וקולות ששאלו אותה אם לא טעתה כשהחליטה להתגרש. הכול נראה מבטיח. את הנישואים האלה אי אפשר היה להמשיך. "מגיע לך לאהוב ולהיות נאהבת," אמרה לה חברה טובה, ואחרת הזמינה אותה לחבור לעולמן של הפנויות מחדש. "כיף לנו! צאי איתנו לחופשי,"! אמרה לה. ההורים קיבלו את רוע הגזרה בהבנה, והיה נדמה לה שאמא אפילו מפרגנת על האומץ.

חצי שנה אחרי שסיימה את פרשת נישואיה, נדמה שהדברים מתחילים להסתדר. ד' חיה בדירה קטנה וחמודה עם בנה בן החמש, היא השליכה את הטייטסים המהוהים והתחילה לחיות. אצל הקטנצ'יק זה קצת פחות פשוט: הגעגועים לאבא לא מרפים, ויש לו שאלות כמו "מתי אבא יחזור" ו"למה אתם לא רוצים להיות חברים." ד' נערכה לזה מראש. היה ברור לה שכאן תידרש עבודה. אבל אף אחד לא הכין אותה לאלרגיה הקשה שהקטן יפתח כלפי הבחור החדש שבא לשכונה. "קרה לי הלא ייאמן ופגשתי מישהו שממש מוצא חן בעיניי," היא מספרת, "אבל הבן שלי לא יכול לסבול אותו. הוא פורץ בבכי, מתפרע, צועק לו דברים כמו 'אתה לא אבא שלי ותלך מהבית שלנו.' לזה, אני מודה, לא התכוננתי."

מתחילים במנות קצובות ולטווחי זמן קצרים צילום: גטי אימג'ס

צרת רבים

ד' היא אחת מני רבות. רבות מאוד. החל משנת 2003 ניכרת מגמת עלייה בשיעור הגירושים בישראל. השיא נרשם בשנה שחלפה, עם למעלה מ-10,000 זוגות שבירכו לשלום איש את רעהו. אל מערך השיקולים האינסופיים של המתגרשים הטריים מצטרף דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו: כניסתם של פרטנרים חדשים הביתה. במקרה הטוב - זה עובר בשקט יחסי. אבל מה קורה אם הילד לא סובל את המועמד החדש? "מה לעשות? לוותר,"? שואלת ד,' "לא מספיק היה לי קשה שבע שנות נישואים, עכשיו אני צריכה להיות לבד."?

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית לא מתרגשת: "שכיח שילדים לא סובלים את בן הזוג החדש של ההורה משלוש סיבות שונות: אם מדובר בגירושים, זה כאילו מונע כל סיכוי שהמשפחה תתאחד. ילדים כמובן חוששים ממישהו שייקח את מקומו של אבא שלהם. כמו כן, הם פוחדים כמובן לאבד את אהבת האם. בנוסף צריך לזכור את הסטיגמטיזציה

של הורה חורג, שבוודאי מרתיעה."

פרופ' סילביה ביז'אווי, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי משפחה בבית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל, מודעת לבעייתיות. "יש קו קטן ועדין בין זכויות הילד לזכותה הבסיסית של האם לחיות," היא אומרת. אבל מה קורה כשהילד לא מוכן לשאת בכלל את המחשבה שמישהו חדש מגיע לבית? "פה מדובר בסיפור מאוד קשה," משיבה ביז'אווי. "מצד אחד האמא צריכה לעמוד על זכויות הילד ולהבין אותו, ומצד שני היא לא יכולה לוותר על החיים שלה. יש כיום זוגיות שונה ומגוונת. יש מצב שמסיבות כאלה ואחרות הילד לא מוכן שגבר חדש יבוא לגור בבית, אבל זה לא אומר שזה סוף הזוגיות. ללכת בכוח לא יוביל לשום מקום. אפשר להביא לכך שהילד יבין שהזוגיות הזאת תביא איתה גם דברים טובים. צריך לגרום לכך שהגבר החדש ייכנס לחיים בדלת החיובית. לעשות פעילויות משותפות מהנות."

את מציעה בעצם להפוך את הגבר החדש ללונה פארק מהלך.
"שוחד או לא שוחד, צריך להבין שיש פה שתי זכויות בסיסיות שצריך לחבר ביניהן. הזכות של הילד עומדת בפני עצמה והזכות של האמא עומדת בפני עצמה. לא צריך להעמיד את הדברים אחד מול השני, אלא למצוא דברים שיחברו. יכול להיות שהילד יכיר את הבן זוג החדש וייווצר דיאלוג."

אולי יותר קל להרים ידיים?
"לא. פשוט לדבר עם הילד ולברר מה מפריע לו. הילד לא צריך להתנהג בצורה מבוגרת, זה תפקיד המבוגר. אני לא חושבת שצריך להעמיד את זה כוויתור מראש. אולי צריך להחליף את הדיסקט אצל כולם: יש צורות חיים שונות ומגוונות שמאפשרות לא להיכנס ללחצים ולריבים, מאפשרות שבני זוג יהיו ביחד ויוכלו לסמוך אחד על השני. לא רק לעשות פאן, לצאת וללכת ללונה פארק, אלא להביא לכדי כך שיהיה אפשר לסמוך על בן הזוג גם אם יש מצב של מחלה, וגם אם הוא לא גר בבית. חשוב שהאימהות או האבות והתפיסה של המשפחתיות והזוגיות תשתנה בעצם. יש בשינוי של מוסד המשפחה דברים נפלאים. אחד מהם הוא לא לגרום למצב של אנשים שלא רוצים בהתחלה לחיות יחד ושיחיו יחד 'כי כך צריך."'

בהדרגה ובלי סודות

אז מתי משתפים את הילד, ומספרים לו על הבחור החדש? האם יש זמן נכון?
"כדאי להגיד לילדים רק כשהקשר רציני," אומרת ד"ר כצנלסון. "אין קריטריון אחר. יש מקום לדחות הודעה במצבי לחץ כגון מחלה, ימים ראשונים בגן וכדומה. תהליך הקשר צריך להתהוות בהדרגה, וכפי שאמרתי - הילדים יכולים להיות שותפים רק אם מדובר בקשר רציני. צריך להדריך את בן הזוג איך ליצור מגע עם הילדים, ובהתחלה - לטווחי זמן קצרים. חשוב שבן הזוג החדש לא 'יחנך' את האם איך עליה לנהל את ההורות. חשוב לנסות לדבר עם הילדים ולהבהיר שבן הזוג אינו במקום ההורה שלהם. ההורה צריך לצאת לבלות, ולא לקבל את הסכמת הילדים האם מותר לו לצאת. אין ספק שיש מקום לבדוק האם החבר נוהג נכון בילדים, ואם לא, הוא זקוק להדרכה, אבל לא לעיני הילדים."

ויש כמובן הורה מהצד השני. לא תמיד הגרושים מפרגנים כשמסתמן אצל בני הזוג לשעבר קשר חדש.
"זה נכון, ולכן חשוב שגם ההורה האחר לא יעביר מסר מתנגד, אם כי לא תמיד זה בשליטה. חשוב שהילדים לא יצטרכו לשמור בסוד את העובדה שלאם יש חבר חדש."

אפרופו סודות. פרופ' ביז'אווי, אולי אנחנו מפריזים בערכה של כנות ולא מוכרחים לשתף את הילד?
"אז יהיה עוד יותר גרוע. אני חושבת שצריך לשתף את הילד. בשביל מה להסתיר? אין פתרון פלא. אנחנו צריכים להבין באיזה עולם של ערכים וציפיות בני אדם וילדים חיים היום. הציפייה היום שהילד יהיה יותר קרוב להוריו, בשיתוף ובדיאלוג. נשים צריכות לבנות את חייהן מחדש, ואם אישה רוצה לחיות לבד - גם מצוין. אם היא רוצה זוגיות ולא יודעת בשלב מסוים איך להתחיל, היא צריכה לדעת שיש פתרונות ביניים. לא מוכרחים ישר לרוץ למודלים הישנים. זו הדרך שאפשר להתחבר יחד, ליצור דיאלוג ובטח שלשתף. אם לא משתפים את הילד הוא עומד במסר סותר לכל המסרים שמעבירים אליו".