ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

הוותיקן מאשר: אלוהים הוא די ג'יי

הכנסייה מתגייסת לקרב המאסף על הצעירים מול תרבות הניו אייג' והקרחנה, עם זולטאן לנדוואיי - כומר עטוי גלימה שחורה המלהטט בחן כבוש על סקייט בורד לצלילי פאנק-רוק, לעיני מאות אלפי צופים ביו טיוב

הלהיט החדש ביו-טיוב מגיע מכיוון מפתיע. לצלילי מוזיקת פאנק-רוק מקפיצה אפשר לראות כומר לבוש בגלימה השחורה המסורתית, כשהוא מקפץ כמו פרחח זב חותם ומדגים תעלולי סקייט-בורד לבני הנוער המשתאים שיושבים מולו.

אבל זולטאן לנדוואיי ההונגרי לא קופץ ממדרכות סתם להנאתו, אלא כדי להגיע לצעירים שמזמן איבדו עניין בכנסייה. הכומר, המשויך לזרם הקתולי, הושפע בדרכיו מקדוש בן המאה ה-19 שדאג לצעירים העניים והשתמש במשחקים שונים כדי לכבוש את לבם. לנדוואי נהג לבצע תעלוליי סקייטבורד בנערותו, ורק שנים אחר כך, כשהחל להטיף, החליט לחזור לעניין ולהשתמש בו לטובת הדת. הוא מדווח על ילדים שבעבר לא הגיעו כלל לכנסייה, והחליטו לתת לעניין צ'אנס אחרי שראו אותו מחליק. לחלקם הוא גם רכש סקיייט בורדים. עד כה זכו הקליפים שלו ביו-טיוב בקרוב לחצי מיליון צפיות.
 

את הניסיון של לנדוואי לתת לדת הממוסדת תדמית קוּלית יותר אפשר בהחלט לראות כחלק מתופעה: קרב מאסף של הדת הממוסדת אל מול הניו-אייג', בין השאר. הדת הממוסדת על גווניה סובלת מיחסי ציבור לא מוצלחים במיוחד כבר שנים רבות במערב, והצעירים נטשו אותה בהמוניהם לטובת עיסוקים אחרים. כל זה לא חדש במיוחד, אבל לאחרונה אפשר לראות עוד ועוד ניסיונות של הכנסייה להיתפס כקלילה וחדשנית יותר.

המתחרה הבלעדי של הנצרות במערב הוא בלי ספק תחום הניו-אייג' הרחב, שמציע גמישות גדולה ואקלקטית של אמונות, שמגיעות עם תדמית זורמת יותר וגם פרקטיקות כייפיות יותר ומוסרניות פחות. נראה שכבר בשנות ה-90 ניסחה להקת פיית'לס את הכיוון שאליו הולכים הדברים, עם המנון הדאנס "גוד איז אה די.ג'יי". מעבר ללהיט ענק ולסלוגן מבריק שכיכב על טי-שרטים, עמדה מאחוריי השיר התפיסה של חברי הלהקה, לפיה את תחושת ההתעלות הרוחנית וחוויית הקהילתיות מקבלים היום צעירים בבילוי ברייב או במועדון. על הביקור בכנסייה הם מעדיפים לוותר.

הקישור הרוחני של מסיבות הדאנס התחיל עוד בראשית ימי ההאוס והטכנו באנגליה, כשפליירים למסיבות שאלו אלמנטים נוצריים מובהקים, כדי לשווק אווירה רוחנית. קצת באיחור, היום יש כבר די.ג'יאים שלוקחים את החיבור בין מוזיקת ריקודים להטפה דתית ברצינות. למשל, די.ג'יי וכומר בשם פר רוברטו פישר האיטלקי. פישר מריץ ליין מסיבות קבוע באתר נופש בצפון מערב איטליה.

הוא מתקלט מוזיקת דיסקו ופופ נוסח ליידי גאגא ובריטני ספירס לצד מוזיקה דתית, כשהוא מלהיב את הקהל בקריאות להתעוררות רוחנית: "יש לי מסר אליכם שמגיע הישר מגן העדן: בלי ישו אין אהבה, אין עתיד".

הקהל של הדי.ג'יי שעוקב אחריו בקביעות כולל ילדים, קשישים וכל מי שביניהם – כולם מתקרחנים בקדושה, גם אם מי שנקלע למסיבה במקרה מבין מהר מאוד איפה הוא נמצא. פישר, שעוטה חולצה עם הדפס של מרים הבתולה, מזכיר לקהל שמי שרוצה להתוודות מוזמן להגיע לכומר הממתין לקהל מתחת לשמשייה.

את הניסיון למשוך מאמינים לדת באמצעות מוזיקת ריקודים ותרבות המסיבות אפשר לראות בארץ אצל הברסלבים כמובן. כבר בשנות ה-90 אפשר היה לפגוש בהם במסיבות

טראנס, כשהם מחלקים חומרי הסברה. היום, אם אתם שומעים מוזיקת טראנס קולנית ברחוב סביר להניח שמדובר בנחמן-מובייל.

די.ג'יאים וסקייטבורדים שבוודאי כיכבו בעבר בדרשות דתיות כסמל לתרבות רעה, מנוכסים היום לטובת הדת עצמה. אבל נראה שכל עוד לא יתרחש שינוי תוכני עמוק, לא כזה המבוסס על גימיקים מושכי קהל, ההצלחה של אלה תהיה מוגבלת. אחרי הכול, הצעירים שכן מחפשים חוויה רוחנית נמשכים לחוויה בלתי אמצעית וחסרת תוכן מקובע, שהדת הממוסדת לא יכולה לספק. אבל טקסים שמאניים, מסיבות טבע אקסטטיות או סדנאות רוחניות למיניהן - דווקא כן. בינתיים אפשר לנחש מה יהיה הטוויסט הדתי הבא: נזירות חשפניות, סמים עם שמות של קדושים, ואולי ריאליטי בוותיקן? ימים יגידו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...