ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

הצילצול הוא בשבילכם: לחבק את הילד לקראת כיתה א'

הכניסה לכיתה א' עשויה להיות טראומטית לילדים וגם להורים. איך תצליחו לזהות את קשייו של הילד, וכיצד תחסכו ממנו את חרדותיכם שלכם? יועצות הגיל הרך מציעות להרפות

חצי שנה, בוקר אחר בוקר, היה ר', תלמיד כיתה א', עובר את מפתן הדלת הראשית של בית הספר ופורץ בבכי קורע לב. אחרי שעה היה נרגע ונכנס לכיתה, ולמחרת-חוזר חלילה. הגעה, בכי קורע לב, מסע שידולים של צוות בית הספר, כניסה לכיתה, ושוב. אמא ואבא ניסו להרגיע אותו:'תראה איזה כיף לך! תראה כמה נחמד בית הספר החדש!', אבל ר' לא חשב לרגע שזה נחמד. הוא עבר מהמסגרת המלטפת, החמה והאינטימית של הגן, למסגרת שיש בה מורה חדשה, מבנה חדש, מקום חדש, צורת ישיבה חדשה, חברים חדשים. לא היה לו מושג איפה נמצאים השירותים, איפה שותים מים, מתי אוכלים, מה מותר ומה אסור. פתאום הוא צריך לשבת במשך שיעור שלם ולא לדבר.

אין ספק שהכניסה לכיתה א' והפרידה מהידוע מלווה בהתרגשות גדולה. אבל מה קורה כשההתרגשות היא פחד? ד"ר סיגלית עליש, מטפלת משפחתית המתמחה בגיל הרך ומרצה בביה"ס למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל, מזכירה שבעוד למבוגרים יש כלים קוגניטיביים ורגשיים להתמודד עם מצבים חדשים, אצל ילד זה נתפס כמצב טוטאלי.

"פעמים רבות לקראת כיתה א' ההורים אומרים: הכל חדש, נקנה גם מיטה חדשה וחדר חדש, ונעשה גם תספורת חדשה. כדאי בתקופה הזו למזער שינויים נוספים עד כמה שאפשר. המעבר לכיתה א' הוא מספיק דרמטי, יש מספיק שינוי. להורים מומלץ להציע לילד לקחת חפץ מוכר מהבית, שיהיה בתיק. לשאול: 'איזה חבר אתה רוצה לקחת איתך לבית הספר?'. אנחנו , המבוגרים, יודעים שחדש הוא מצב זמני ויודעים איך לפעול. ילד בכיתה א', מה הוא יעשה? אין לו כלים, אלא אם כן הכינו אותו".

אבל כשעליש אומרת "להכין את הילדים", היא לא מתכוונת לכל אותן סדנאות הכנה לכיתה א', המתרבות בקצב מהיר. למשל: "במסגרת ההכנה לכיתה א' נרצה שילדנו יכיר את חומר הלימוד הבסיסי, כך נסיר ממנו התמודדות אחת מתוך השינוי הגדול של המעבר", מציע מרכז אחד. ושני יוצא עם הבטחות: "מחקרים מצביעים על קשר הדוק בין פיתוח מודעות פונולוגית ובין הצלחה בקריאה, בכיתות היסוד", וכמו כן סדנאות שכוללות "פיתוח מודעות פונולוגית, הקניית אבני היסוד בקריאה, עיצוב אותיות וכתיבת מילים חד-הברתיות (פירוק והרכבה)" ועוד. 

עליש מתקוממת: "הכנה לכיתה א' צריכה להפחית עד כמה שניתן את הלא נודע. קחו אותו שבועיים או שלושה שבועות קודם לבית הספר, עשו איתו שם סיבוב. תראו לו איפה הכיתות, איפה שותים מים, איפה עושים פיפי. תענו לו על שאלות, כך שזה לא יטריד אותו. תראו לו את המורה, ותעשו מה שאפשר. דברו על הקשיים האפשריים אפילו דרך משחק וצרו איתו סיטואציות אפשריות, כמו למשל כשהילד נמצא בכיתה וכואבת לו הבטן. מה הוא עושה? יש לו פיפי באמצע השיעור והוא מתבייש לשאול אם אפשר לצאת, מה לעשות? דברו על מצבים ותעלו פתרונות אפשריים".

עד כמה אפשר באמת להכין את הילד באמצעות סדנאות?

"אי אפשר. ילד צריך את הדבר האמיתי. הסדנאות טובות בעיקר להורים. הרי גם הסדנה יכולה להפחיד ילד. לא צריך לעשות עניין גדול מדי. הוא הולך לבית ספר, תניחו לו. לא צריך לעשות טרום בית ספר".

מלכה דונסקי, יועצת ומנחה משפחתית ברשת מרכזי דיאדה, אומרת גם היא כי כדאי להביא את הילד לבית הספר ולהכין אותו לסביבה החדשה, אבל מדגישה שאסור להגיד לו איך הוא אמור להרגיש. "זכרו כי הילד כבר מנוסה במעברים", היא מציעה זווית התייחסות שונה. "הוא חווה הרבה מעברים ושינויים בשנים הראשונות לחייו, מההורים למטפלת ואז לפעוטון. בהמשך הוא התחנך בגן ילדים אחד או שניים ובחוג כזה או אחר. ראיתם את הילד מתמודד עם פרידות, מתנהל מול אנשים שהוא לא מכיר ומשחק עם ילדים זרים. המעבר לכיתה א' נראה לנו משמעותי, אבל אם לא ניתן לפחדים שלנו להוביל את המהלך לרוב הוא יעמוד בו בכבוד".

דונסקי אומרת כי כל שלב בהתפתחות של הילד מחזק אותו. מבחינתו, כיתה א' היא שלב כניסה לעולם המבוגרים ותפקיד ההורים זה לשמור

על אופטימיות שתעודד אותו להתמודד עם האתגר החדש. הורים יתפלאו לגלות שילדיהם יוכלו להתרגל לסביבה החדשה וירכשו לא מעט מיומנויות שלא הספיקו להיחשף להן קודם לכן.

לגבי הימים שעוד נותרו עד לפתיחת שנת הלימודים, ממליצה דונסקי: "עזרו לילד להבין שהוא מסוגל להיפרד מכם. למשל, כשהוא הולך לחבר שאלו מה עזר לו להישאר שם לבדו. מצבים קבוצתיים וחברתיים חשובים לכל ילד, אך לפני הכניסה למסגרת חדשה הם חשובים במיוחד. כשאתם נמצאים בגן הציבורי או אצל חברים, יש לכם הזדמנות לבחון כיצד ילדכם מתמודד במצבים אלה ולאיזה סוג תמיכה הוא זקוק, כאשר אתם לצדו".

בנוסף , מציעה דונסקי: "תנוחו בבית בשבוע האחרון של הקיץ. ההימצאות בסביבה האינטימית והמכילה שהבית מספק היא בדיוק מה שהילד צריך לקראת היציאה לדרך החדשה. לא 'שיחות מוטיבציה', אלא שהייה משותפת ושיחות נעימות. אל תשכחו את משחקי הקופסה. זוהי דרך מצוינת להתרכז בדבר חווייתי, שבדרך עקיפה גם מייצר מיומנויות חשובות לילד שעולה לכיתה א'".

כיתה א' היא צומת משמעותי בחיים שלנו. ספרי הפסיכולוגיה מתייחסים אל שש השנים הראשונות כאל הפרק הראשון של הילדות המוקדמת, כך שכיתה א' מהווה סוף והתחלה. היא מסכמת את תקופת הבשלות של הילדות המוקדמת ומכינה את הילד לקראת פרק ארוך בחיים: הלימודים. לכן ממליצה דונסקי להימנע מדיבור על מה יהיה בכיתה א' בימים שנותרו לתחילת השנה. "אם הילד מעלה את הנושא, המשיכו כמובן את הדיאלוג איתו, אבל אם זה לא בא ממנו הניחו לזה", היא אומרת. "אל תבדקו אם הילד יודע את 'מה שצריך'. לא צריך לתרגל קריאה או כתיבה, אפילו לא של שמו. להפך, אל תאיצו בו ואפשרו למורה ולמערכת לעשות את עבודתם. רצוי לעבוד על פעולות אישיות יומיומיות של הילד - להתלבש לבד, לפנות את הכלים בתום הארוחה או לאסוף צעצועים. אלה דברים בעלי השלכה על יכולתו לקחת אחריות, שאחר כך אמורים לבוא לידי ביטוי גם בבית הספר".

רונית שרף, פסיכולוגית התפתחותית בכירה, מרצה במרכז לפיתוח מקצועי בסמינר הקיבוצים, מזכירה כי אחרי הכל גם הילדים צריכים לעשות סוויץ' בראש ולפגוש מסגרת עם דרישות חדשות. "המעבר לכיתה א' הוא לא רק היכולת ללמוד, כי זו קיימת כל הזמן, אלא היכולת לקחת את תפקיד הלמידה. אחד המשברים הגדולים של ילדים הוא שזמן הפנאי שלהם משתנה לגמרי", היא מסבירה. "הם היו רגילים להגיע מהגן לארוחת צהריים, למשחקים, לחברים, למשפחה. פתאום הזמן שלהם מנוהל על ידי בית ספר ושיעורי בית. הם צריכים לעשות שינוי מאוד משמעותי בחשיבה כדי להפוך לתלמידים".

שרף מזכירה כי חייו של הילד משתנים מבחינה איכותית. "אחד הדברים הכי בולטים הם יחסי הורים - ילדים. פתאום השאלה שההורים שואלים את הילד כשהם פוגשים אותו אחרי יום העבודה היא 'מה שלומך, הכנת שיעורים?'. זו עסקת חבילה שבה הלימודים הופכים להיות המוקד. החדשות הטובות הן שרוב הילדים איכשהו שורדים את זה. הם כבר יודעים שזה הופך להיות חלק מהזהות שלהם ומהשפה החדשה בבית".

עליש מוסיפה: "כשילד הולך לבית הספר אומרים לו: 'בהצלחה'. אני מציעה לומר: 'שתהיה לך שנה נעימה וכיפית'. תעזבו לרגע הצלחה וכישלון. ואם הוא ייכשל, הוא לא טוב? צריך לתת לו להבין שהכישלון אינו משהו קבוע, הוא יכול להשתנות. לא לנחם או לתלות את זה במזג האוויר. שייקח אחריות לכישלון, אבל שיידע שיש לו שליטה על זה. שההתמודדות עם הכישלון לא תהיה לזרוק את זה החוצה".

ואם הילד עדיין מדוכדך?

"קודם כל הוא צריך חומת ברזל, לדעת שיש לו גב. פעמים רבות ילדים שלא טוב להם או קשה להם זקוקים לעידוד. אף פעם לא לבטל את הקושי. צריך לברר מה קשה, לחקור מה הוא עושה כשהוא בא לבית הספר, מה הוא עושה במהלך השיעור, האם הוא מקשיב או לא. או שמדובר בבעיה חברתית: לברר אם יש לו חברים או שהוא לבד בהפסקות. ללכת למורה ולבקש שמישהו ישים לב מה מוביל אותו לפינה הזאת ומה קורה במהלך היום. לאסוף אינפורמציה לפני שממהרים לקבל החלטות. אחרי שביררנו מה קורה עם הילד וזיהינו את הבעיה, אפשר להמשיך לפעול.

"אם מדובר בבעיה חברתית או בבעיה שעולה במהלך השיעור וניתנת לפתרון - אז צריך לעבוד על זה. אם הוא לבד בהפסקות, אפשר לעזור לו להתחבר ולתת לו כלים מעשיים. אם יש פה משהו מהותי יותר, זו לא בושה לקחת אותו לטיפול אם יש צורך. יש ילדים שיש להם קשיי הסתגלות רגשיים והם זקוקים לתמיכה רגשית ממטפל מקצועי, אבל מאוד חשוב שתהיה לו חוויה חיובית. לא להתעלם מזה ולא למהר למצוא פתרונות לפני שמאתרים את סיבת הבעיה. בכל מקרה, לא להשאיר אותו בבית - זו ההימנעות, וזה הפתרון הגרוע ביותר".

תמר נוי ממזכרת בתיה עולה לכיתה א', ואבא אורי מלא חששות. "בכל פעם שאני רק מדמיין אותה עם ילקוט על הגב, הלב שלי נופל מהתרגשות, אבל עם המון חשש. תמר היא הבכורה. היא מאוד נרגשת, מאוד שמחה בציוד ובדברים החדשים. היא מתה ללבוש את החולצה של בית הספר. החוויה הפרטית שלי מכיתה א' הייתה טובה. היה לי מאוד כיף, ועדיין אני חושש לילדה. אני דוגמה להורים החדשים שמכירים, מתעניינים ומאוד מודעים לעולם הנפש של עצמם ושל הילדים. אני שומר על עצמי בשבע עיניים לבל משהו ייחשף ויזלוג בפניה. אבל לשלוח אותה עם הילקוט לעבור את השער ולהגיד לה ביי? לא בשבילי".

הרבה פעמים הפחדים הם של ההורים.

שרף: "אני אומרת להורים שבשנה הראשונה בכיתה א' הם צריכים להיות מעורבים בהקניית הרגלי הלמידה של הילד שלהם. חלק מהמשמעות של להיות תלמיד היא לקנות הרגלים חדשים. ילדים לא נולדו עם הידיעה מה זה להיות תלמיד. המורות אומרות: 'השיעורים זה לילדים, לא להורים'. זה לא נכון בכלל. השיעורים הם חלק משפה חדשה שצריך ללמוד אותה".

עליש: "ואני אומרת להורים: חבר'ה, אל תעשו עליהם השלכות. נכון, יהיה להם קצת קשה, אבל הקושי שלכם הוא לא שלהם. הרי אבא שנורא קשה לו יהפוך את הקושי שלו לקושי של הילדה. קורה שילדים חוזרים עם חוויות לא נעימות מבית הספר, וההורים הופכים את זה לחוויות רגשיות הרבה יותר עמוקות. אם הילד אומר:'לא רוצה בית ספר', הוא מצפה מאיתנו שנגיד לו שאנחנו מבינים אותו, אבל הוא לא אומר שהוא לא יכול להיות שם. הוא בסך הכל צריך את ההכלה הזאת".

דונסקי : "זכרו כי הדור של היום זה לא הדור של פעם. מערכת החינוך השתנתה, בעיקר בכיתה א', וקיימת הרבה יותר הבנה לצרכים של הילד. בכל נושא שמטריד אתכם, אפשר לפנות למורה. כשאתם ביקורתיים כלפי המערכת או הצוות, הילד שלכם מרגיש בכך. במצב כזה, לרוב הוא יתקשה לשתף פעולה עם המעבר ויציף את החששות שלכם על פני השטח. אם זו תחושתכם, קחו זמן כדי לבדוק מה קשה לכם, האם זו בעיה שניתן לפתור או שהביקורת נובעת מקושי לתת אמון באדם שמחנך את הילד שלכם. אם התחושה ממשיכה, אולי שווה לקבל ייעוץ הורי בנושא".

לבסוף , דונסקי מנסה להרגיע: "הורים רבים חוששים שעם כניסת הילד לבית הספר הם מאבדים את השליטה על החינוך שלו וסומכים על מערכת שעלולה, חלילה, לא לחנך אותו כראות עיניהם. בואו ניכנס לפרופורציות: הילד נמצא בבית ספר כמה שעות, וחוזר לאחר מכן הביתה, שזה המקום המשמעותי ביותר בהקניית ערכים ומיומנויות לחיים".

בהכנת הכתבה השתתפה ליטל רוזנשטיין

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...