עפולה אקספרס: יפית אוחיון מעפולה היא המעצבת הכי רותחת בת"א
תוך פחות משנה יפית אוחיון, מעצבת אופנה מעפולה, הפכה למוקד עלייה לרגל של הסלבס התל-אביביות, שלא נרתעות מהעובדה ששמלה שלה עולה בסביבות 2,000 שקל. ראיון עם מצליחנית שאוהבת את הפרובינציה
אוחיון, מסתבר, היא שם ידוע בקרב בנות הצפון. כבר ארבע שנים יש לה חנות גדולה בעפולה, והיא נחשבת לגורו אופנה בקרב שאפות הסביבה - כולל קריית-שמונה, בית שאן וטבריה - שמגיעות אליה כדי להתעדכן בטרנדים הכי חמים, וגם לשלם עליהם מחירים תל-אביביים ביותר. לתל-אביב היא הגיעה רק לפני שנה, תקעה יתד במתחם גן החשמל עם המותג שלה, ,"MY DESIGN" והפכה תוך מספר חודשים לחביבת הסלבריטאיות והסטייליסטים, שמגיעים לחנות ושואלים פריטים לתוכניות טלוויזיה כמו "הרווק," "ערב טוב עם גיא פינס," האולפן השקוף של ערוץ 24 ועוד.
אוחיון, ,34 היא מסוג המעצבות שתרצו להציע להן חברות אחרי שתשלמו להן בקופה. היא תוססת, מלאת אמביציה וכנות, לבושה יפה ומצחיקה נורא. בניגוד לשלל מעצבות שיסתכלו עלייך בקרירות כשתיכנסי לחנות שלהן - כשאוחיון בחנות זו חגיגה ללקוחות. היא זו שתיגש ללקוחה, תציע לה את השמלות הנכונות בעיניה, תיכנס איתה לחדר ההלבשה וגם תתאים לה אקססוריז אם צריך. והלקוחות מתמסרות. בגלל זה היא נמצאת מראשון עד שלישי בעפולה, שם נמצא גם הסטודיו שלה, ומרביעי עד שבת היא בתל-אביב, מתחזקת את המרכז. הבית הוא עדיין עפולה, ובמרכז היא עוברת בין דירת משפחה בפתח-תקוה לספות של חברים. לעבור לתל-אביב? לא תודה. טוב לה בעפולה, ואם רק תתנו לה, שם היא גם תישאר.
אוחיון נולדה בעפולה, הבת הקטנה אחרי שלושה אחים גדולים. "גדלתי בין שלושה בנים סטרייטים, כך שזה די נדיר שהגעתי לאופנה, אבל האחים שלי עודדו אותי תמיד ליצור. מאוד הושפעתי מהם, כי הם תמיד עשו הכל בעצמם, הנדי מן כאלה - בנו סירות, ספריות, ארונות. אז גם אני שיפצתי אדניות שבורות, ספות שמצאתי ברחוב. עד היום. אני אוהבת את התחושה של 'אני עשיתי את זה."'
את נעוריה העבירה בנוער העובד והלומד ובהנפת הדגל הסוציאליזם ")כל
אוחיון לא מוצאת הרבה דברים טובים להגיד על שנקר. בניגוד לשלל המעצבים שיצאו משם ונחלו הצלחה, שמתרפקים בדרך כלל על "התקופה שעיצבה אותי וסללה לי את הדרך," אוחיון חושבת אחרת. "לבחינות הקבלה של שנקר הגעתי עם שורטס חאקי כמו של יאצק וחולצה משובצת פתוחה, שעכשיו אולי זה נשמע מגניב, אבל אז זה ממש לא הגניב אף אחד. כולם שם היו כאלה מגניבים, בנים עם מכנסיים בוורוד זוהר ובנות עם שיער ירוק. זה הוריד לי את כל הביטחון, כי תמיד יש לך את התחושה שהווירדים האלה מבינים הרבה יותר ממך, כי הם בחבר'ה. אבל אחרי שבועיים הודיעו לי שעברתי את השלב הראשון, וביקשו ממני להכין תיק עבודות.
"יש אנשים שעובדים שנה על תיק עבודות במכינה, ואני לא התחלתי אפילו. היה לי שבוע וחצי להכין אותו, ופשוט מילאתי אחרי ההוראות כמו ילדה טובה. בראיון ישבה מולי לאה פרץ (ראש החוג לאופנה בשנקר, מ.ז,(. וכשהיא קראה שאני רוקדת פלמנקו, היא דיברה איתי איזה עשרים דקות על פלמנקו, ואז אמרה 'אם היית מבינה באופנה כמו שאת מבינה בפלמנקו, היה לנו יותר קל.' אז אמרתי לה 'למה,'? והיא ענתה 'תסתכלי מסביבך, כולם הביאו רישומי אופנה ואת לא הבאת אפילו אחד.' אמרתי לה 'אני לא יודעת לצייר רישומי אופנה, וגם לא ביקשו ממני. זה משהו טכני שילמדו אותי פה לעשות. ביקשתם להביא דברים אחרים, וזה מה שהבאתי.' היא לא אהבה את זה, אבל האחרים כנראה התרשמו ממני והתקבלתי. כל התואר היא התעללה בי, וכל הזמן אמרה לי 'פה זה לא עפולה.' הייתי מאוד 'סטרייטית' בשביל לאה. היא אוהבת ווירדים כאלה, אבל בפעמים שניסיתי להתחפש לווירדית לא הלך לי, וגם לא עשיתי דברים טובים. יצאתי משנקר עם ביטחון עצמי בתחת. זו הייתה תקופה נוראית."
- הלימודים היו קשים?
"הלימודים מאוד תובעניים, וגם כלכלית זה מאוד קשה. חייתי ממלגות וכל מיני קרנות, אבל זה לא מספיק, וכל הלימודים סחבתי מגש. רק הלימודים הפורמליים נמשכים עד שש בערב כל יום, ואחר כך צריך להישאר להכין את הפרויקטים. הייתי ישנה שעתיים בלילה בממוצע. מילצרתי בבר 'קאטס' בבן יהודה במשמרות עד שש בבוקר, ואז הייתי מתעוררת לעוד יום של ביקורות זוועתיות והמון תחרות."
אוחיון לא סיימה את הלימודים בשנקר, ופרשה מרצונה בשלב מסוים. "נגמרתי, נגמרו לי הכוחות הכלכליים והנפשיים. לא יכולתי יותר. יש לי המון דברים קשים להגיד על שנקר, ואני חושבת שבצלאל ובית צבי זה אותו דבר, ממה שאני שומעת מחברים. הלימודים הם נורא קשים, והסגל כאילו נהנה להתעמר בסטודנטים. אני תמיד הסתכלתי עליהם וחשבתי 'רגע, אם אתם כאלה מעצבים מוכשרים ומצליחים, מה פתאום עברתם להוראה.'? הביקורות הענייניות תמיד היו של מבקרים שבאו מבחוץ, לא של סגל ההוראה."
את לימודיה סיימה אוחיון בויצ"ו חיפה קנדה, אחרי טיול התאווררות במזרח. אחרי הלימודים, לדבריה, "נפל לי האסימון. הבנתי שאין לך הרבה מה לעשות עם התואר הזה, אם את לא עצמאית. יש מעט מאוד חברות אופנה בארץ שמחזיקות מעצבים - קסטרו, הוניגמן, רנואר ולא עוד הרבה. רוב האחרים עושים פשוט קניינות אופנה. יש מעט מאוד משרות מעצבים, והן לא מתפנות כל כך מהר, אנשים יושבים על הכיסאות שלהם. חיכיתי שהעולם יקטוף אותי בעיר הגדולה, וזה לא קרה. כל העבודות היו מזדמנות עם שכר מינימום. ובשביל להיות עצמאית צריך גב כלכלי חזק, בשביל לעבור את התקופה הקשה שכמעט כל עסק מתחיל עובר.
"בקיצור, די מהר הבנתי שאני לא מוצאת את עצמי שם, ובכלל חשבתי לעבור לגליל עם מי שהיה אז חבר שלי ולפתוח צימרים. חשבתי שיהיה לי סטודיו קטן בגינה, וכשאני אזדקן בגליל אני אתפור לי ולחברותי בגדים. בינתיים חזרתי להורים שלי בעפולה, ואמרתי לעצמי 'בואי נתקוף את עולם האופנה מזווית אחרת, ננהל איזה סניף של זארה."
- את צוחקת?
"ממש לא. בסוף ניהלתי סניף של אירוקה. זה היה פצצה, עשיתי המון כסף עם בונוסים, היו לי משכורות של 12 אלף שקל, ונשארתי שם שנתיים. ליד הסניף שעבדתי בו הייתה מישהי עם חנות בגדים, מירי וקנין, שכל הזמן ניג'סה לי שאני אעשה בגדים לאירועים שיימכרו בחנות. עכשיו, לי יש בעיה, כי לא נעים לי להגיד 'לא,' אז כל הזמן הייתי מטשטשת אותה, אבל היא ממש לא הבינה את זה ככה. היא כל הזמן אמרה 'בואי נפתח עסק משותף.' יום אחד אמרתי לה 'בסדר, נראה,' ויום אחרי זה היא הודיעה לי שחתמה חוזה עם איזה סטודיו ופתחה לנו תיק במס הכנסה."
- אבל איך היא ידעה שאת מוכשרת?
"מבחינתה, למדתי בשנקר, אז אני מוכשרת. זה עפולה, אחותי. קראנו לזה ,'MY DESIGN' והיא התחילה לשלוח אלי לסטודיו לקוחות שלה שרצו משהו לערב בעיצוב אישי. אני עיצבתי והיא הייתה מביאה את הלקוחות, עזרה לי בניהול ועם הבנקים. מההתחלה המחירים היו גבוהים, בסביבות 2,000 שקל לשמלה."
- בעפולה משלמים כאלה סכומים?
"בעפולה משלמים בנדיבות. אני לא זולה. חולצה עולה אצלי בסביבות 400 שקל, ושמלות בין 800 ל.2,500- כשאני עושה בהזמנה אישית, זה לא פחות מ4,000- שקל. ודווקא בפרובינציה הן רוצות הזמנות אישיות, ולא אכפת להן לשלם. זה אולי יפתיע אותך, אבל הפרובינציאליות הרבה יותר מודעות לאופנה והרבה יותר מבזבזות כסף על בגדים. תעברי ברחוב ותעשי סקר. תשאלי כל בחורה שלבושה ממש יפה מאיפה היא, ואני מתערבת איתך ש95- אחוז לא תל-אביביות. התל-אביביות לובשות כפכפים וג'ינס וחולצה דהויה. מי שטרחה להסתכל במראה בבוקר ונראית מתוקתקת מכף רגל ועד ראש זו הפרובינציאלית. בעפולה אין מי שתצא מהבית בלי פן מתוקתק וגבות מרוטות. התל-אביביות עושות לי את המוות עם הנחות, אפילו על פריטים זולים. והפרובינציאליות קונות, וגם מעיזות יותר מבחינה אופנתית."
אחרי שנה של עיצוב לפי דרישה, נמאס לאוחיון לעשות מה שהלקוחות שלה אומרות לה. בערב ראש השנה היא עיצבה 30 פריטים על פי טעמה והציעה אותם למכירה בחנות של מירי, שותפתה. באותו יום נגמרה הסחורה והשותפות עם מירי. אוחיון החליטה ללכת על זה, ובגדול.
"כל הקולקציה נגמרה באותו יום, וזה פתח לי את התיאבון. אני ומירי נפרדנו בלחיצת יד, ועד היום היא החברה הכי טובה שלי. התחלתי לעצב ומכרתי לחנויות בבית שאן, טבריה, מגדל העמק. הבאתי עוד שתי תופרות, וכשהיו לי כבר חמש תופרות עברתי מהסטודיו הקטן לחנות גדולה."
- שמעתי שאת סלב בעפולה.
"לא נעים לי להשתחצן, אבל לא רק בעפולה אלא בכל הצפון. קריית-שמונה, טבריה, בית שאן. אני אשמע עוד יותר שחצנית ואספר לך שכמות ההעתקות של הבגדים שלי היא פי חמישה מהייצור שלי. אני נכנסת לפייסבוק ורואה בנות לבושות בהעתקים של כל שמלות השיפון שלי. ברמה הכלכלית זה לא פוגע בי, אבל בעצבים כן. האוברולים למשל, לא המצאתי את הגלגל, אבל הייתי ראשונה להרים את הכפפה הזו, לפני שזה הגיע לרשתות הגדולות וכל ילדה בת עשר קנתה אחד. היה אז עשור למותה של עפרה חזה, ובגלל שהיא הייתה אלילת ילדות שלי אמרתי, בואי נעשה משהו לזכרה וגם ידברו על זה ונגזור קופון. האוברול הכחול שאיילה רשף לבשה זה האוברול הכחול של עפרה ב'שלאגר.' וזה באמת הפך שלאגר במכירות, זה תפס בכל הגרסאות."
לפני שנה החליטה אוחיון לפרוץ את המעגל הצפוני ופתחה את החנות התל-אביבית שלה, שצמודה לחנות של צמד המעצבים העולה רונן פארג' וגולדי סרוסי ")שהם מדהימים בעיני, הכי מוכשרים, מובילי טרנד בעולם שמלות הכלה.(" התקופה הראשונה בעיר הגדולה לא הייתה קלה. "בהתחלה די גירבצתי פה. מתחם החשמל הוא מקום מקסים, אבל אין כאן תנועה ואין חנייה, ומי שמסתובב כאן הן כל מיני ארטיסטיות שאין להן שקל על התחת, והן רק מודדות ואומרות 'יו, אם היה לי כסף.' העסק התעורר רק בזכות הסלבס והיח"צנות, ועכשיו אנשים באים אלי במיוחד."
- מי הלקוחות שלך?
"רובן כוסיות, זה בגדים לכוסיות. נשים בנות ,35-16 אולי ,37 כל מי שנכנסת בוואן סייז שלי, שהוא סמול-מדיום כזה, והאמת היא שהרוב צריכות עוד הקטנה. גם עלי זה לא עולה, שלא תתרגשי, אני תמיד בשאיפה להיכנס לבגדים שלי, זה מחזיק אותי. ברמה העסקית הנישה שלי היא 'החברה של הכלה' או 'האחות של החתן.' גיליתי שבשמלות ערב יש או יקר מאוד, דני מזרחי כזה, או זארה, קאלה וכאלה. אני באמצע, זו הנישה שאני בחרתי. זה לא בגדי ערב לשטיח האדום, זה נורא עדין, זה לא תחפושות."
- אבל מה עם נשים שלא עונות לקטגוריית הוואן סייז?
"יותר קל לעשות בגד כשאת לא צריכה להתחשב במגבלות. אני לא עובדת קשה כמו מעצבות למידות גדולות, ולמרות שרוב האוכלוסייה מורכבת מנשים מלאות ויש שם הרבה יותר כסף, ברמת האמנות אי אפשר לעוף שם. אבל אם מישהי נכנסת אלי, אני אעשה לה באותו מחיר קצת יותר גדול ויותר ארוך. אם נראה לי שזה יתאים לה, כמובן."
- איך הגיעו אלייך כל הסלבס?
"האמת היא שאחת הביאה את השנייה, זה נורא מצחיק. אגם היא צפונית, מרמת-צבי ליד עפולה, והיא מכירה את החנות שלי ממזמן. היא הייתה באה לעפולה ולוקחת בגדים שלי לאירועים ומצטלמת איתם, אבל אף אחד לא ידע שהם שלי. היום אני מלבישה אותה המון. היו גם פעמים שהיא לא לקחה בגדים ממני, ונראתה גרוע. היו לה מלא תקופות שוק, היום היא נראית מהמם. היא גם מאוד רזתה, אבל היא תמיד עגולה, היא אף פעם לא תהיה כוסית."
- חשבתי שרזה עם קימורים עגולים זה נחשב כוסית.
"תלוי בעיני מי. בעיני גם, אבל גברים מתחת לגיל 38 מעדיפים רזות דחלילות. החברים שלי, החתיכים, הכדורסלנים, הצעירים, מעדיפים רזות רזות. הם קוראים להן, לרזות האלה, 'מכשירים.' 'תראה איזה מכשיר הבאתי,' כזה. רק גברים מבוגרים יותר מעדיפים קימורים."
- מי עוד?
"אגם הביאה את מאיה בוסקילה ואת עדי הימלבלוי, וגם את אורנה דץ. אורנה הביאה את שרון חזיז ואת מיכל אמדורסקי. מיכל אמדורסקי הגיעה עם הסטייליסט שלה. באה בהתחלה עם הפוזה שלה של 'אני נערת רוק,' נפנפה ברוקריות ומדדה בגדים שבכלל לא מתאימים לה. הסברתי לה שרוקרית שמוקרית, כולנו רוצות להיראות נשיות ויפות, והיא הקשיבה. היא לקחה כמה שמלות וקיבלה תגובות מאוד טובות. אחות של איילה רשף הייתה לקוחה שלי והביאה את איילה, ואף על פי שאיילה היא מגה סלב, היו כמה פעמים שלא אהבתי איך שהיא לבשה את הבגדים שלי."
- מה זאת אומרת?
"מבחינת אקססוריז, נעליים, חזייה טובה. אני צריכה שהמראה יהיה מושלם. בגלל זה אני מחזיקה פה מלא אקססוריז, כדי שלא יקלקלו לי. אוולין הגואל היא גם לקוחה שלי. היא לא איזה מגה סלב, אבל אני מאוד מעריכה את הסטייל שלה. היא הגיעה אלי עד לצפון, כי היא שמעה עלי. יעל לבנטל היא לקוחה. רותם סלע לבשה לא מזמן משהו שלי וקיבלה תגובות טובות. הסטייליסטים ראובן כהן ומזל חסון לוקחים ממני הרבה דברים לצילומים, ובעקבותיהם מגיעים לקוחות. גל אפל לקח הרבה שמלות ל'הרווק,' ונטלי מ'הרווק' הגיעה לפה עם הסטייליסט שלה וקנתה די הרבה."
- קנתה או לקחה?
"בהתחלה נתתי בחינם, כי הבנתי שאם אני אצטרך לפרסם במגזין, זה יעלה לי הרבה יותר. עכשיו אני כבר בודקת, לא נותנת לכולן בחינם, רק למי שזה ישתלם לי. אם אני לא עפה עליה, היא תקבל רק שלושים אחוז. לנטלי מ'הרווק' מכרתי. בכל מקרה, אם אני משאילה, אני תמיד מחייבת אותם להחזיר לי את השמלות, כדי שלא יזרקו אותן לאיזו חברה, שבכל זאת יעריכו. זה גם הפרנסה שלי. רוב הפעמים אי אפשר לעשות עם השמלות כלום אחר כך. לאגם הרבה פעמים אני נותנת במתנה, כי אנחנו עושים לה כזה תיקון של בובה, שזה לא יכול להימכר לאף אחת אחרת."
- מי עוד לא באה שבא לך עליה?
"אני רוצה את נינט ואת עדי אשכנזי. נינט היא פשוט ילדה יפה, ולפעמים יש לה נפילות ולפעמים בא לך לעוף עליה, ועדי אשכנזי אני חולה לה על התחת, וכולם גם אומרים לי שאני דומה לה."
היום חייה של אוחיון מחולקים בין עפולה לתל-אביב, בלי הרבה הזדמנויות לחיי חברה. "כשאני בעפולה אני בחנות ובסטודיו עם התופרות, וכשאני בתל-אביב אני בחנות. בעפולה אין חיי חברה. זה מקום טוב לגדל בו ילדים, אבל חוץ מפיצה רימיני, שזו הפיצה הכי טובה בעולם, אין לאן לצאת שם. בכל מקרה, אני עובדת כל היום, ובלילות אני יושבת ומעצבת. אני בודקת בדים וגוזרת גזרות. אני מוותרת על הרבה בשביל העסק שלי."
העסק שלה מונה כבר שבע תופרות, שתי חנויות, סטודיו אחד ו13- עובדים בסך הכל. "ולמרות זאת אני עושה הכל בעצמי - אני עושה הפקדות, אני גוזרת בעצמי את כל הפריטים, לא רק דגמים. אני לא יושבת בחדר ממוזג ומציירת סקיצות. זה רק באקדמיה עובד. את רוב התדמיתנות אני עושה בעצמי, כי בעיני זה מה שהופך מעצבת לטובה. אני תופרת את האבטיפוס לבד וגוזרת את כל הכמויות. בדרך כלל אני עושה שלושים פריטים מדגם, ואם הוא נתפס חזק לפעמים אני עושה יותר. בדרך כלל לא, כי לי נמאס."
- את מייד אין איזראל?
"לגמרי. אין אצלי ייצור סיני, הכל נתפר בעפולה אצל התופרות הרוסיות המעולות שלי. הן פדנטיות ואיכותיות, ועל אף שהן יקרות, אני מעדיפה תפירה איכותית. בינינו, יש לי רווח כזה גדול, למה להיות חזירה ולנסות להוזיל עוד יותר את הייצור? צריך קצת אידיאליזם."
- לא בא לך לעבור לתל-אביב?
"לא ממש. אני מעדיפה שקט על רעש, ואף פעם לא הייתה לי בעיה לנסוע שעה בשביל סרט או הצגה טובה. כשהייתי צעירה זלזלתי וחשבתי 'פרובינציה,' אבל אחרי שנים שאני נושמת את תל-אביב אני לומדת להעריך את הפרובינציה. בעפולה, כשאת באה עם קניות מהסופר, אלף אנשים מציעים לעזור לך לסחוב. הרבה יותר קל שם מהרבה בחינות, גם מבחינת הצלחה."
עכשיו, כשיש לה קריירה משגשגת, תמונות בעיתונים וסלבס שצובאים על הדלת, מה שבא לאוחיון יותר מכל זה זוגיות. בגיל שלושים, שלושה חודשים לפני החתונה המיועדת עם מי שתפקד כבן זוגה 12 שנה, אוחיון חתכה.
12" שנה של זוגיות זה כבר די, עשיתם סקס בכל התנוחות ואתם כבר מחפשים חברים שיבואו איתכם לצימר כי משעמם לכם לבד. זה כבר לא מרגש. ואני חשבתי לעצמי 'לא נכנסים ככה לחופה, חייבים להתחתן בהתרגשות.' בדיעבד, פשוט חיכינו יותר מדי זמן, יש מומנטום לכל דבר. אבל היינו צעירים, והיינו עסוקים בהגשמת חלומות, ולא שמנו לב איך שהזמן עובר. עד היום אני חושבת שזה פספוס חיי, והייתי צריכה לעמוד שם מתחת לחופה."
- אולי עוד לא מאוחר.
"מאוחר, מאוחר. הוא כבר לא רצה אותי אחר כך. אני מקווה שכשתהיה לי אהבה חדשה, אני אבין שזה בעצם לא היה פספוס, אני מאוד מקווה. אני עובדת נורא קשה וחוזרת באחת בלילה לארבעה קירות, אין לי ממש זמן לפגוש גברים. זו המשימה הבאה שהגדרתי לעצמי, אני נרשמת לג'יי דייט ועושה את זה. הגיע הזמן."
- מה לאה פרץ תגיד אם היא תפגוש אותך היום?
"לא יודעת מה היא תגיד, אבל אני מחכה כבר למפגש הזה, אני חולמת עליו בלילות. אני מוכנה."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם