העלמה והמוות: גבי בר חיים עם אופנועים מעופפים במדריד
כתבת ענוגה נשלחת למדריד להשתתף בגרסה העדכנית למלחמת השוורים: אדם ואופנוע קל כנגד חוקי המשיכה. בין גלונים של זיעה היא מנסה לפצח את סוד המשיכה הגברית אל ההתאבדות הקולקטיבית
אבל מכאן העלילה מסתבכת. כיוון שעם יד על הרחם, מספיקות כמה שעות בזירה של "רד בול אקס פייטרס" במדריד כדי להבין שהקופים צדקו. תאי מוח זה באמת ללוזרים. זאת אומרת, בתנאי שמישהו אחר עומד למות. ובמילים אחרות, ה"אקס פייטרס" הוא מופע הסנאף הכי שמח שאישה יכולה להתגלגל אליו, בתנאי שהיא שמה לרגע את ההיגיון בצד.
כמה מילות הסבר הכרחיות: "רד בול אקס פייטרס" הוא חלק ממגוון אירועי ספורט אקסטרים מאחוריהם עומדת חברת "רד בול" העולמית. האירוע, שנערך בשבוע שעבר במדריד, הציג את אחד מענפי הספורט הכי בוערים כרגע בעולם: פריסטייל מוטוקרוס, ענף ספורט שנשים לא ממש שמעו עליו, וגברים חולמים שיהיה להם אומץ לשקר שהם עתידים להשתתף בו. בגדול, מדובר בספורט שמערב אופנועי מוטוקרוס קלים מאוד, עם רוכבים שעושים כל טריק אפשרי על הכלי כשהם באוויר. באופן משונה, הספורט הזה מזכיר מאוד קפיצות למים: הרוכב נמדד לפי הביצועים שהוא מסוגל להפגין באוויר. מה שקורה לו כשהוא מגיע לקרקע משנה רק לכוחות ההצלה.
בהתאם, כדי להיות מתחרה בפריסטייל מוטוקרוס אתה חייב שתי תכונות: בוז מוחלט לחיי אדם ומשאלה להפוך לשקשוקה אנושית. אחרת, עדיף שתישאר בבית ותעשה פאנלים. לצורך האורגיה הממונעת הזו הפקיעו בשבוע שעבר במדריד את זירת השוורים המיתולוגית פלאסה דה טורוס מונומנטל דה לאס ונטאס (Toros Monumental de las Ventas Plaza de). האנלוגיה בין הקורידה, מלחמת השוורים המוכרת והאלימה, לבין חבורת המטורפים על האופנועים, ברורה: האופנוע הוא השור החדש. לגבי השאלה מי ייצא בחתיכה אחת, עדיף להמר על הדו-גלגלי.
בניגוד לתאגידי ענק אחרים, שמנסים לנכס ערכים ספורטיביים באמצעות חסויות לאירועי ספורט טרנדיים, ב"רד בול" לקחו את הנושא צעד אחד רחוק יותר. במסגרת הרצון שלהם לזיהוי מוצר הדגל עם הרפתקנות, אדרנלין וחוסר גבולות, החברה מייצרת, מפיקה ויוזמת אירועי ספורט קיצוניים ברחבי העולם, מהסוג שגורם לחובבי אקסטרים לרעד קל בכנף ולאחרים לרצון עז בשקית הקאה. בתפריט: קפיצה מצוקים, טייסי מרוץ, הוקי קרח וגולת הכותרת, וירטואוזיות אווירית על שני גלגלים.
מעבר לזה, החברה מקדמת להק של ספורטאים מצטיינים בענפי אקסטרים, שמשדרגים את מיתוג החברה הרבה מעבר למשקה אנרגיה בפחית, למחוזות של אופנה וסגנון חיים מחופף כהוגן. ולשאלה הבסיסית "למה שמישהו ירצה להרוג את עצמו לטובת קפיצה טובה", התשובה הגאונית שניתנה בשבוע שעבר היא פשוט "למה לא?".
עזבו אתכם מחוקי משיכה
באופן מפתיע, אני ממש לא הבחורה היחידה בזירת האקסטרים/ניסיונות התאבדות קולקטיבית. ועל כן ישבתי שם, כמיטב מסורת העיתונאית החוקרת, בניסיון להבין פעם אחת ולתמיד מה יש לעזאזל באירועי הספורט האלו שהופך אותם לקאלט בעיני גברים (יש טענה שגם בעיני כמה נשים, דבר שהפך מוחשי רק בזירה עצמה).
אז קודם כל, יש שם גלונים של זיעה. ביום שישי שעבר במדריד מזג האוויר היה מנגל שלידו ישראל היא מדינה
ההתייחסות לאופנוע כאל אופניים, כולל תפיסתם באוויר והיפוכים בלתי אפשריים, יחד עם הרעיון הממונע שמגביר את המהירות והאינטנסיביות של הרוכבים והצופים, הפך בשנים האחרונות לחלום של כל ילד חולה סנובורד. תוסיפו לאלו את מילת הקסם הטרנדית "פריסטייל", ותקבלו עולם שיורק על חוקי המשיכה.
מעבר לאלו, קיים, כמו תמיד, העניין האופנתי: כאמור, אחת ההשראות הגדולות של הפריסטייל מוטוקרוס היא הבי-אם-אקס, טירוף שזוכר כל ילד שחי באייטיז. כחלק מהנוסטלגיה לעשור ההוא, שכוללת קאמבק לשעונים דיגיטליים, כריות כתפיים, ברייק דאנס, בגדי רכיבה זרחניים (ותודה לאמריקן אפרל) וחזרה לאסתטיקה ולפעלולי רכיבה המזכירים אופניים וסקייטבורד, ברור לגמרי איך הפריסטייל מוטוקרוס הפך לספורט לוהט. עכשיו רק תצטרכו לצאת ממנו בחתיכה אחת.
בחזרה למדריד: את התפאורה המוכרת של מלחמת השוורים החליפו מסכי וידיאו וגבעת חול עצומה במרכז הזירה עליה נוחתים האופנוענים, ושאמורה לבלום פציעות. מסביב מוצבות ארבע רמפות, עליהן יופגנו הביצועים. הכרוז, סוג של אלי ישראלי על ספידים, מזמין את המתחרים על רקע שאגות הקהל וצלילי "ויוה אספניה".
אם כל זה לא הספיק לאפיל הכמעט פאשיסטי, מעל כל אלו נשמעים תופים ורעש אגזוזים שמפעילים המעריצים מהקהל. בהתחלה זה נעים כמו טיפול שורש. בהמשך זה הופך לרעש רקע הכרחי. תוסיפו לאווירה הסוריאליסטית מרחץ זיעה וקבנוסים שהמקומיים לועסים להנאתם, ותבינו שמדובר במציאות חלופית. החיים הרגילים שלכם הם חיקוי למי שלא מסוגל להתמודד עם האמת.
התחושה הזו מתחזקת עוד יותר ברגע שמתחילה התחרות. לא בכל יום אתה זוכה להסתכל למוות בעיניים. או ליתר דיוק: להסתכל על אופנוען בגובה כמה מטרים טובים עוזב את האופנוע בדרכו להתרסקות בטוחה, שנבלמת באורח פלא. כשהמתחרים עוזבים לחלוטין את האופנוע באוויר, מה שמכונה בשפתם Nothing, התגובה הראשונית היא התקף חרדה.
משם, הדרך למנת יתר של אדרנלין קצרה מאוד. במיוחד אם שותים "רד בול" וחבורה של גרופיות ספרדיות קורעות לך את עור התוף (הישראליות, מתברר, באיחור לא אופנתי עם הערצה מטופשת למונדיאל במקום לדבר האמיתי) אחרי שלוש שעות ודפיקות לב מואצות, מוכתר המנצח של התחרות, בחור אוסטרלי בשם רובי מדיסון, שנראה כאילו הפילו אותו על הראש, ולא בפעם הראשונה. משום מה, במקום בוז אני מרגישה אופוריה משונה, שמתחלפת בתחושה כאילו לעסו וירקו אותי. גברי זה בטוח לא. אבל מצד שני, נהניתי בלי לאבד אונה. ואפילו לא צמחו לי שערות על החזה. אולי בפעם הבאה.
הכותבת הייתה אורחת חברת "רד בול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם