ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

מיליארד הודים לא טועים: הרוחנו-אקטואליה של השבוע

בעוד אנחנו, קומץ המיליונים, הולכים בט"ו באב על רומנטיקה, ההודים מציינים באותו יום עצמו את הגורו פורנימה – חג האהבה לגורו. זאת הזדמנות להסתכל למיני הרינפוצ'ה והמהרישי בלבן הזוהר של העיניים

בזמן שהיהודים היושבים בציון ובנכר חגגו את חג האהבה, ההודים היושבים בהודו ובנכר חגג את גורו פורנימה, שגם הוא מעין חג אהבה, אהבה לגורו.

גורו פורנימה הוא הזדמנות לכל אחד ואחת להביע את רגשי ההערכה והתודה שהם רוחשים לגורו שלהם. כמו הרבה חגים אחרים, גם החג הזה קשור לחיים חקלאיים, נטוע במעמקי ההיסטוריה ומסונכרן עם עונות השנה. הפורנימה נחגג בירח מלא בחודש האשד (Ashad) ההודי, המקביל לחודש אב בלוח השנה העברי.

זהו תאריך שמציין את תחילת עונת הגשמים. מעבר לתזמון העונתי, מועד החגיגות מיוחס ליום הולדתו של המלומד הקדוש ויאסה. ויאסה נחשב למי שערך את ארבע הוודות, כתב את 18 הפוראנות ואת האפוס החשוב מהאבראטה, שהוא קרוב לוודאי אחד מסיפורי המד"ב הקדומים ביותר (כל החיבורים האלה, למי שהצטרף אלינו רק עכשיו, הם כתבי קודש הינדואים). גורו ויאסה אפילו נחשב להתגלמות האל וישנו.

בחג הגורו פורינמה ההודים מתפללים לגשמים שיצננו אותם מהחום הלוהט, אך חשוב יותר - הם רואים במועד הזה הזדמנות טובה להתחיל או להתחיל מחדש את לימודי הקודש ואת התרגולים הדתיים שלהם. זה מזכיר במשהו את עשרת ימי התשובה ביהדות. בעבר, עם תחילתה של העונה הגשומה, מורים רוחניים נודדים ותלמידיהם נהגו לחנות במקומות שונים, ללמוד ולדון בכתבים שחוברו על ידי גורו ויאסה.

 

התרבות ההודית, ואפשר לראות את זה גם היום, יודעת לתת כבוד לגורו. הוא לא חייב להיות איש קדוש או מפורסם, יכול להיות שהוא "בסך הכול" המורה שמלמד אותך לנגן על סיטאר או האיש שמלמד אותך יוגה. דבריו של סוואמי שיבננדה, האיש שייסד את זרם היוגה שיבננדה, ממחישים עד כמה מהותי מושג הגורו בתרבות שלו:

"האם אתם מבינים כעת את המהות המקודשת והחשיבות הנעלה של תפקיד הגורו באבולוציה של האדם? לא בלי סיבה הודו של העבר טיפחה ושמרה על חיותה של מנורת הגורו-טטווה ("מהות המורה", תהליך בלתי פוסק של תנועה מבורות יחסית אל מודעות והבנה עצמית). בשל כך, לא בלי סיבה הודו, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור, מנציחה מחדש את הקונספט העתיק של הגורו, מעריצה אותו וחולקת לו מחוות שוב ושוב, ועל ידי כך מחזקת מחדש את אמונתה בו ואת נאמנותה לו. זאת מפני שההודי האמיתי יודע שהגורו הוא ההבטחה היחידה לאדם להתעלות מעל כבלי הצער והמוות ולחוות את תודעת הממשות."

כל זה יפה וטוב. אם הגורו הוא אכן כלי שמעביר לאדם, בדרך המתאימה והטובה ביותר עבורו, את הדהרמה, התורה או מה שזה לא יהיה, אז כולם מרוויחים. זה אומר שהאגו של המורה (יש דבר כזה, השאלה מה עושים איתו) צריך להיות עסוק בעיקר בדבר אחד: התמקדות בתפקידו והשארת אש המוטיבציה ללמד ולעזור כשהיא בוערת כל הזמן.

אבל מורים, ממש כמו תלמידים, הם בני אדם. האנושיות בשר ודם, שהגורו חולק עם התלמיד או הרב עם החסיד, מותירה אותם על קרקע משותפת ועוזרת לתהליך להתרחש. מצד שני, היצרים האנושיים יכולים לגרום לגורואיות לעלות לראש של המורה ולחסידות לעלות לראש של החסיד. במקרה כזה, הראשון יהיה עסוק בטיפוח המעמד שרכש לו והשני יפנק לעצמו את האגו בשיטה המוכרת של הסתופפות בצלו של סלבריטי.

רואים את זה כל כך הרבה בסצנה הרוחניקית: תלמידים טסים חצי עולם כדי לשבת קרוב לגלימת המורה שלהם, גם אם הוא בגד באשתו, העלים מס והטריד ילדים. מורים הופכים בלתי נגישים, עוטפים את עצמם בפמליות וגובים סכומים שערורייתיים על קורסים שאת מה שנלמד מהם אפשר לקרוא בספרים, לצפות ביוטיוב או ללמוד אצל מורים מפורסמים קרוב לבית. את הכסף שאולי היה נחסך אפשר היה להשקיע בתרגול חמלה, בתנוחת מדיטציה או בלעדיה. למשל, לתרום אותו לנפגעי רעש האדמה בהאיטי או בטיבט. 

חוץ מזה, הרי החיים של כולנו מלאים גורואים קטנים, חלקם אפילו לא יודעים שהם כאלה. מילדים, חתולים, שכנים, מורים בבית הספר, בוסים ונהגים בכביש אפשר ללמוד על נדיבות, סבלנות וחמלה – לפעמים בהפוך על הפוך, לפעמים בצורה ישירה. נכון, הם לא תמיד יודעים לצטט דברי חוכמה מהכתובים, לא מכירים תרגילי טנטרה מורכבים ולא מסבירים הלכות לא ברורות, אבל כל אלה הם רק אמצעי ולא העיקר.

יש יתרון מסוים בגורואים שעברו מהעולם וגם בגורואים ששייכים לממד קיומי אחר, בתנאי שאין אנשים כריזמטיים במיוחד שהכריזו שהם התגלמות שלהם. אם הגורו שלכם הוא הרבי מלובביץ', סוואמי שיבננדה, מהארישי מהש יוגי, הבודהא, רבי שמעון בר יוחאי, ישו או גורו ויאסה, תוכלו לחסוך זמן וכסף ולהישאר בבית כדי לקרוא, להרהר ולתרגל. הבודהא כבר לא ילמד על פסגת הר הנשרים וגם ישו לא יישא שוב את הדרשה על ההר. אבל, אופס, עדיין יש את הפיתוי של מסעות עלייה לרגל ואיזו השתטחות טובה על קברי צדיקים.

יש מאידך, חשיבות לא מבוטלת בנשיאת עיניים אל הגורו. אם הוא גורו טוב, ניסיונו וחוכמתו יוכלו לעזור לתלמיד בדרכו הרוחנית. הוא יכול לשמש מקור להשראה ולסמכות ולהיות מישהו שמתחייבים מולו להיצמדות לדרך או ללקיחת נדרים. פעם יחידה בחיי, לפני חמש שנים בדיוק, עשיתי את זה מול נזיר יקר אחד (שבהתחלה התייחסתי אליו כאל "המורה שלי" או "הלאמה שלי", אבל עכשיו אני מסתפקת בתואר "רינפוצ'ה" המכובד מספיק).

"רינפוצ'ה", אמרתי לאיש בעל הפנים הקורנים והעור שלא הסגיר 42 שנים בגלגולו הנוכחי, "כבר מזמן הפסקתי להרוג חיות, חוץ מג'וקים. איתם יש לי בעיה, הם מפחידים אותי נורא". רינפוצ'ה עשה פרצוף שמשמעותו הייתה "נו, אז?" "טוב", הודעתי לו. "אני מתחייבת לא להרוג אותם יותר". מאז אני עומדת באתגר (זה לא קל!).

לא מזמן רינפוצ'ה הגיע לביקור בישראל, ואני לא הגעתי לאף אחד מהשיעורים והקורסים שהעביר, אבל נשארתי בבית והתאמנתי בטאטוא חרקים החוצה מבלי לגרום לסיום חייהם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...