ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

ארץ האגמים: טיול רגלי בנופי אוסטריה

למרגלות האלפים האוסטריים שוכנת ארץ האגמים הירוקה. עשרות מסלולי הליכה לאורך נחלים, מערות קרח ופלגי מים ממתינים לכם שם, וגם מחנה עבודה נאצי מחריד לייצור טילים ארוכי טווח

כשמתחילות ההכנות לחופשת הקיץ, על מה אנחנו חולמים? על מזג אוויר סביר, על אגמים ומפלים, מסלולי טיול רגליים במרומי ההרים ולגדות נחלים, בתי מלון, פנסיונים, חדרי אירוח ומסעדות במחירים סבירים. את כל אלה מציע חבל זלצקאמרגוט, מזרחית לזלצבורג ומצפון להרי האלפים.

עיירת הספא באד-אישל היא בירת החבל. כאן נחתם המסמך שהביא את הקץ על הקיסרות ההבסבורגית, ששלטה במרכז אירופה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. היה זה ב-1914 עת בילה הקיסר פרנץ יוזף בבית הקיץ שלו, בווילה הקיסרית בבאדאישל. שם חתם ה"קייזר" על מסמך הכרזת המלחמה על סרביה בעקבות רצח בנו, יורש העצר, בסרייבו. זה היה אות הפתיחה למלחמת העולם הראשונה, שבסופה נמוגה הקיסרות ואוסטריה הפכה לרפובליקה עצמאית עד שסופחה לרייך השלישי ב-1938. עם תום מלחמת העולם השנייה העניקו לה בעלות הברית המערביות עצמאות וברית המועצות נסוגה סופית מאדמתה ב-1955. אוסטריה הייתה לרפובליקה פדרלית נייטרלית וב-1995 הצטרפה לאיחוד האירופי.

אותות העבר המעיק אינם ניכרים בבאדאישל, על 14 אלף תושביה. העיירה יושבת על מפגש הנהרות אישל וטראון, והיא נחשבת לאחד ממרכזי הספא של אוסטריה. בית המרחץ הראשון הוקם בה ב-1823 והעיירה חבה את פרסומה למשפחה הקיסרית, שבילתה כאן את חודשי הקיץ. המרחצאות המלכותיים פעילים גם היום.

רשימת המקומות שמומלץ לבקר בהם כוללת גם את הווילה הקיסרית ובמיוחד את גניה, את הגנים הסמוכים לקונגרסהאוס, הטיילת שלאורך גדת הנהר ושני סניפי הקונדיטו ריה-קפה "זאונר",  אחד במרכז העיר והאחר על גדת הנהר. בשניהם צפוף בדרך כלל ויש סיבה טובה להצטופפות. בית הקפה המקורי, ראוי לדעת, נפתח ב-1832 בפרגאסה, הרחוב הראשי של העיירה. באד-אישל מספקת אתנחתה סמי-עירונית לשוהים בחבל. האטרקציה העיקרית באזור היא אגם וולפגאנג (להלן: וולפגאנגזה), כעשרה ק"מ מבאד-אישל. העיירה הנושאת את השם סנט וולפגאנג (עליה נכתב כאן בהרחבה בשבוע שעבר) היא מרכז תיירותי אופטימלי, ובסיס מצוין לטיולים ברגל.

אגם שוורצנזה הצנוע יותר הוא יעד אידאלי לטיול בן יום. האגם חבוי בין ההרים המצלים על סנט וולפגאנג. החוויה הנכונה היא להעפיל אל האגם ברגל במסלול מסומן, דרך המדרון המיוער. מסלול זה הוא אחד הפופולריים מבין 82 המסלולים המוצעים מסביב לאגם (מומלץ לרכוש את מפת המסלולים בלשכת המודיעין).

השביל יוצא מסנט וולפגאנג, ליד מלון פטר. השלטים לשוורצנזה וסימון השביל 28 ימנעו מכם כל אפשרות לתעות (חלק מסוים של הדרך מסומן גם כ-27). הדרך סלולה בחלקה, ובחלקה האחר היא הופכת לשביל ביער. לקראת סופו נצמד השביל לפלג הנשפך אל השוורצנזה. אף שמדובר בהעפלה אל האגם, המסלול אינו קשה מדי,

ובקצב הליכה סביר גומאים אותו בשעתיים חווייתיות. את האגם מקיפים ברגל במשך כשעה בשביל מוצל. לקינוח תמצאו שתי מסעדות על גדת האגם. מוצעות שם מנות מקומיות במחירים סבירים (שניצל, נקניקיות, תפוחי אדמה בגרסאות שונות וקייזרשמארן - מנה מתוקה, עתירת קלוריות ומספקת גם את הנפש).

את הדרך חזרה מוצע לעשות על שביל 29, שמתחיל בצד האחר של הפלג. מסלול זה מסתיים בבורגסטיין, הגבעה הצמודה לחוף המזרחי של וולפגאנגזה, בעיירה סטרובל. תחילת השביל הזה על צלע ההר, המשכו בירידה במדרגות שנחצבו בסלע וסיומו לצד נחל שזרימתו חזקה. מי שמעדיף גלגלים יכול לטפס אל השוורצנזה ברכב.

מסלול הליכה פופולרי לא פחות הוא מסנט וולפגאנג לכפר הקטן פורברג (לא הרחק מהעיירה השלישית שלגדות וולפגאנגזה, הלוא היא סנט גילגן). זהו חלקו של השביל סובב האגם שאינו נושק למים ואין כביש בקרבתו. הנתיב הזה נוצר על-ידי הולכי רגל כבר בימי הביניים. לאורך המסלול הוקמו בין הצוקים והיער כנסיות אחדות, שהידועה שבהן היא פולקנשטיין.
 
קטעים מסוימים של השביל מחייבים טיפוס שכרוך במאמץ וזיעה (אם לא יורד גשם) והתמורה היא נקודות תצפית. אולם אל חשש, בני כל הגילים - המקומיים נעזרים במקלות הליכה - גומאים את המרחק בשעתיים. השביל מסתיים בירידה לפורברג, שממנו אפשר להמשיך לאורך האגם עד סנט גילגן בהליכה או בשיט על גבי המעבורת.
 
אפשרות אחרת היא לחזור לסנט וולפגאנג במעבורת. דרומה מבאד-אישל, במרחק של 12 ק"מ, ממוקם הכפר האלשטט, לחופו של אגם בעל גוון כחול עמוק. האגם הנושא את השם הלא מפתיע, האלשטטזה, שוכן למרגלות רכס דאכשטיין, העשיר במערות קרח, שחלקן פתוחות למבקרים. פסגותיו הגבוהות נישאות עד ל-3,000 מטר, עובדה שיש בה להזכיר כי מדובר באזור אלפיני.
 
מסלולי ההליכה הם מאפיין נוסף של הרכס. הכפר האלשטט, שהוא אתר שמור שהוכר בידי אונסק"ו, מתמודד על תואר היישוב העתיק ביותר באוסטריה. לעומת זאת, אין מחלוקת על כך שמערות המלח שבקרבתו הן בעלות זכות ראשונים.
 
האלשטט בנויה לאורך רצועה צרה של חוף, בין האגם למצוק. הכפר היה מבודד במשך אלפי שנים, והדרך היבשתית הראשונה נסללה אליו רק ב-1890. המחסור באדמה יצר פתרונות ייחודיים: בתי עץ שחלקם ניצבים על כלונסאות הנושאות אותם מעל פני המים וכנסייה קתולית המכילה "בית עצמות",  שבו נאספו 1,600 גולגולות ועצמות שהוצאו מקברן בחלוף פרק זמן כדי לפנות מקום למתים חדשים. לצד מערות הקרח מצויות מעל הכפר מערות מלח, שרידי המכרות של אוצר טבע זה. את המסע לגובה של 500 מטר מעל פני האגם אפשר לעשות בקרון רכבת או ברגל. בפאתי הכפר יש מגרשי חניה, ולאורך גדת האגם מצויות האטרקציות התיירותיות הרגילות: חנויות של מזכרות ומסעדות.

במרחק 16 קילומטר מהאלשטט מצוי אגם גוסאוזה, שיעניק גם בימי הקיץ את התחושה האלפינית. מוליכה אליו דרך מפותלת המקבילה לנחל, שגם שמו גוסאו, או בשפת המקום - גוסאובאך. בדרך חולפים בעיירה גוסאו, וכבר שם מבינים שמדובר באתר סקי. ליד האגם מצויה תחנת רכבל המוליך אל הפסגות, ששיאן מתקרב ל-3,000 מטר. האגם אינו גדול ואפשר להקיפו ברגל במשך כשעה. המהדרים יכולים להמשיך לעבר שני אגמים נוספים החבויים בין מורדות ההרים. מסלול כזה ידרוש שעות אחדות.

גם בדרך אל העיירה באד-אוסה חולפים בבאד-אישל. העיירה עצמה היא חסרת יחוד, אלא שבמרכזה מצוי מפגש של שני יובלים של הנהר טאורן. את מפגש הנהרות ניצלה חברת מרצדס כדי להציב מעליהם את סמלה. אחד השלטים במקום קובע כי זוהי הנקודה המסמלת את מרכז יבשת אירופה, מן האורל עד האוקיינוס האטלנטי. האתר, ה"קופארק", והמרחצאות שבקרבתו הם חגיגה לחובבי הגן האוסטרי המטופח עם מצעי הפרחים העונתיים בגנים הציבוריים. כל אלה מרככים את הרושם הברוטלי של סמל ענק הרכב הגרמני.

העניין האמיתי של העיירה הוא בהיותה שער הכניסה למסלול "שלושת האגמים", המשלב תחילה נסיעה ברכב אל "האגם הראשון", גרונדלזה. שם מחנים ופוסעים ארבעה קילומטרים לצד אחת מגדותיו ואז נכנסים לחורשה שחצייתה מביאה את ההולך אל האגם השני, טופליטזה. מכאן מפליגים לקצהו האחר של "האגם השני" (אין דרך יבשתית), ומשם, בהליכה קצרה אל "האגם השלישי", הזעיר שבהם, קאמרזה. הגרונדלזה הוא אחד הרגועים שבאגמי ארץ האגמים, באין כבישים המקיפים אותו. הוא מציע חופי רחצה, כולל חוף נטוריסטי, ואפשרות לשייט בסירות בעונת הקיץ. הדרך ממנו לטופליטזה נעימה ולא מעייפת, ואחד המסלולים מדלג מעל פלגי מים.

טופליטזה נטוע בין הרכסים הצונחים לתוכו, וייחודו בעומק מימיו. הנאצים עשו בו שימוש כדי להטיל לקרקעיתו פצצות, כלי נשק ומסמכים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בניגוד לשמועות, זהב לא נמצא שם. את ההסבר המפורט תקבלו על הסירה (חמישה אירו), שתוליך אתכם לקצהו האחר של האגם. כביש 145 מוליך מבאד-אישל לכיוון אגם טראונזה ולעיירה אבנזה.

לא היינו מזכירים את היישוב הזה לולא מזכרת עברו ממלחמת העולם השנייה. רק שלט בודד יגלה למתעניינים כי בשלהי המלחמה הוקם כאן מחנה עבודה, שנועד לסייע למכונת המלחמה הנאצית לחצוב מנהרות בהר כדי שישמשו כמפעל המוגן מהפצצות בעלות הברית. הכוונה הייתה לייצר שם טילים שנועדו לחצות את האוקיינוס בדרכם לניו-יורק. לאחר שהושלמה הקמתן של המנהרות נזנחה תוכנית הטילים והן הוסבו לאחסון דלק. המחנה הוקם בנובמבר 1943 והאסירים שנשלחו אליו באו ממאוטהאוזן.

מחנה אבנזה נודע כאחד הגרועים מסוגו ו-20 אלף אסירים שלא עמדו בקור, ברעב, בעבודה הקשה ובמחלות, מצאו שם את מותם. ברחובות הכפר ניתן להבחין בשלטים שיכוונו אתכם לבית הקברות, שבו קברי אחים בני אומות שונות. בקרמטוריום שהוקם בקרבת המחנה לא היה די, והחיילים האמריקאים ששחררו את המחנה ב-9 במאי 1945 נחשפו לערימות של גופות. אחת משתי המנהרות, בפאתי הכפר, פתוחה לביקור. גם ביום קיץ חם חשים בצינה החריפה שבתוכן. את המנהרות מתחזקת עמותה וולונטרית, ולכן גובים שלושה אירו בכניסה. על קירות המנהרה תלויים תצלומים קשים לצפייה, שצולמו בידי החיילים האמריקאים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...