לא משחק משחקים: ראיון נדיר עם מעצב האופנה שי שלום

מהילדות בבאר שבע ועד שבוע האופנה הישראלי בלוס אנג'לס, מעצב אופנת העילית שי שלום מהלך על קו התפר שבין אופנה לאמנות. ראיון נדיר לאחר 12 שנים של דממה תקשורתית

איתי יעקב | 30/7/2010 6:57

בלב רחוב הרכבת המפויח במרכז תל אביב, בין גלריה לאמנות ודוכן סביח ריחני, ממוקמת דלת שחורה כבדה. מאחוריה מסתתר הסטודיו רחב הידיים של מעצב אופנת העילית שי שלום, ללא שום שלט או סימן. לחיצה בפעמון חבוי מכניסה את המבקר לחלל לבן מעוצב. ספה מפנקת מתחת לציור של חייל זר בעל מבט מיוסר, ארוניות עץ לבנות הנטועות במרכז החדר ומתלים הדבוקים לאורך הקירות ועליהם הקולקציה האחרונה של שלום: מימין חליפות וסריגים קלים לגברים; משמאל שמלות ערב הדורות לנשים. מוזיקת לאונג' מונוטונית מנתקת את קו המחשבה מהחום המהביל שבחוץ. לפתע, מתוך דלת מסתובבת וסמויה, מופיע שלום כבמטה קסם.

ההתנהלות האניגמטית הזו היא מרכיב בולט באישיותו של שלום. ב-13 השנה שחלפו מאז סיום לימודיו ב"שנקר" הוא מקפיד להתרחק מהתקשורת ולפעול בסטודיו מאחורי דלתיים סגורות. קהל הלקוחות שלו מורכב מנשות עסקים ונשות החברה הגבוהה אשר משמרות את דיסקרטיות המקום.

כשאני משווה בפניו את הנזירות שמשדר המקום אל מול הדינמיקה החברתית שאפפה את הסטודיו לאופנה עילית הראשון בישראל, אותו הקימה לולה בר המנוחה, הוא מספר כי מהיכרות אישית איתה, העדיף להפנות עורף למורשת וללכת בדרך משלו.

"לולה אמרה שמבחינתה, האטלייה הוא מקום מפגש שנשים יכולות להחליף בו דעות וחוויות", הוא מסביר. "באותו יום הבנתי שאני לא רוצה להיות בנישה הזאת. כניסה ויציאה של לקוחה תמיד תלווה אצלי בהפרש של זמן, כדי לשמור על פרטיות מוחלטת. בגלל זה הסטודיו אטום לרחוב. אין כוונה להפוך את הסטודיו לסלון חברתי. האינטימיות היחידה היא בין הלקוחה לבגד שהיא רוכשת".

שומר על פרטיות מוחלטת של הלקוחה. שי שלום צילום: אריק סולטן

מזמין לדיאלוג

תריסר שנים אחרי הריאיון הראשון והאחרון שהעניק, שלום שומר על הדימוי האליטיסטי: דיבורו מחושב, שפתו עשירה, לבושו מסודר ואישיותו משרה שלווה. בז'רגון העממי מכנים בחור כמוהו "גבר מתוקתק". פרויד היה מתעקש על מבנה אישיות אנאלית.

שלום, 41, גר במרכז תל אביב, אוהב לאכול בחוץ ולבשל לחברים הקרובים. חובב מילים, טיולים ומילואים. מדי שנה הוא מקפיד לשהות מספר שבועות ביחידת האב"כ הירושלמית בה הוא מוצב, אנטיתזה מוחלטת לדימויו כמעצב אופנה. "אני לחלוטין לא נמצא בפרונט. אני לא הנושא, הנושא הוא הבגד", הוא מצהיר. "אנשים באים לכאן כדי להזמין בגדים. תקרא לזה אופנה, קולקציה, פריטי לבוש - אני הדמות המשנית בעלילה. בסופו של דבר, כשבגד נלבש הוא עומד בפני עצמו".

בסטודיו

תלויים הבגדים, המוגדרים על ידי שלום כ"הזמנה לדיאלוג": מקטורנים לגברים בגזרה קרובה לגוף היוצרים סילואט מחמיא ומעניקים את מרווח הנשימה בין הגוף לבגד, לצד שמלות שיפון ומשי ענוגות התלויות כמו ענני צבע בחלל המונוכרומטי. לכל שמלה נדרשות שלוש עד ארבע מדידות, שמתחילות בשיחה, התייעצות, בחירת קו, דגם וגוון.

הקולקציה הנוכחית היא זו שהציג באוקטובר האחרון בלוס אנג'לס, במסגרת "שבוע האופנה הישראלי", שהתקיים ביוזמת הקונסוליה בעיר. אבק הכוכבים לו נחשף במהלך שהותו שם ריכך מעט את הנוקשות האופיינית לו. "קשה לי לתאר את מה שהיה שם. זה היה כל כך גדול מהמציאות שאני חי בה, שלקח לי שבועיים-שלושה להתאושש. שם עבד מבחן הבגד האנונימי ללא התווית מול הקהל האמריקאי".

זה חלום שהתגשם?

"אני מקפיד לשמור את החלומות שלי לשעת השינה. במציאות שבה אני חי אין מקום לחלומות. החוויה בלוס אנג'לס הייתה עוצמתית. כשהתקבלו הזמנות מהקניינים של'נימן מרקוס' ו' פרד סיגל' הבנתי שהצלחתי. שמות שאתה מכיר, כמו ציפי פינס, מנכ"ל תאטרון בית ליסין, ודומותיה, לא חוכמה לחדש להן, אלא עבור אנשים שלא מכירים אותך כמעצב, ורואים בגד נטו. ועוד על קולב, לא על גוף".

אתה נשמע שווה נפש עם החוויה.

"אני לא נותן לראש שלי להסתובב. אני שומר על פיקחון מוחלט. ידעתי שלמרות אבק הכוכבים, עליי לחזור ללקוחות המקומיות. בסטודיו אין שעות עבודה מסודרות, אלא פגישות פרטיות. אני אוטונומי לזמן שלי, אבל אני עובד כל יום - כל היום".

היכל הבדים שאנל בעיצובו של שלום צילום: אריק סולטן

מדבר אופנה

שלום נולד בבאר שבע, בן למשפחת מהגרים שהגיעה מתוניס וברשותה עסקי נדל"ן, מזון ואופנה. לאמו היה בוטיק בעיר, מקום שעיצב את זהותו האישית והמקצועית. הוא נזכר בשעות שבילה עימה בנסיעות לתל אביב, מתחכך במעצבים ובסוחרי אופנה בפגישות עבודה. את הבית עזב בגיל 15 ללימודים בפנימיית "בויאר" בירושלים ואת שירותו הצבאי עשה בלשכת ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר.

ב-1998 קיבל מידי הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, את אות חייל המילואים המצטיין במחוז ירושלים, תואר שבעולם האופנה שווה ערך לטרנדים בני שנתיים. "זה יישמע מאוד לאומי, שלא לומר לאומני, אבל יש חובה למי שמוצא את ההיגיון בשירות מילואים. זה יושב על קבוצת אנשים מצומצמת, כדי שהמדינה תתפקד בשעת חירום. אני רואה בזה חשיבות וערך, במיוחד כשאתה הולך לאורך שנים עם אותו צוות קצינים, על בסיס אותם עקרונות. פלוגת מילואים זה כור היתוך יוצא דופן באיכויות ובמורכבות שלו".

אל "שנקר" הגיע לאחר סדנת אדריכלות בה למד, והתברג כאחד הסטודנטים הבולטים במחזור שסיים את לימודיו בשנת 1997. סטודנטים שלמדו לצידו של שלום זוכרים סטודנט טכנוקרט, פושר, ואהוד המורים, שנהג להסתגר איתם מאחורי מנעול ובריח, שמא רעיונותיו ייחשפו לעיני כול, אם כי לא היה המבריק במחזורו.

שנה לאחר סיום הלימודים הציג באירוע הענק "50 שנות אופנה", שהתקיים באמפיתאטרון הרומי בקיסריה, את שמלת האגורה המפורסמת, שהורכבה מ-15 אלף אגורות שנשזרו לשמלה אותה לבשה הדוגמנית שירלי בוגנים. "זו יצירה, בגד שהיה שמלת ערב עם משקל, תרתי משמע, היסטורי ומקומי", הוא אומר בדיעבד. "שאלת הבגד הישראלי עוד תידון אצל חוקרי תרבות וכתבי אופנה. בהיסטוריה התרבותית שלנו בתחום האופנה, עושה רושם שהיא הייתה הרבה יותר ישראלית מהיום. יכול להיות שזה נבע משימוש בחומרים, בעיצוב, בנושאי ההשראה, שייחד את מה שקרה אז. זה מקביל למה שהתחולל בציור הישראלי. אם תלך לתקופה של ראובן רובין, גוטמן, מוקדי וזריצקי, תראה את הדייגים ביפו, סוסים עם כרכרה. כשרות דיין הייתה ב' משכית' ופיני לייטרסדורף עיצבה את מעיל המדבר האיקוני, בדברים האלה היה כוח, כי ההשראה הייתה מאוד ברורה, והם באו מכלום. הציורים האמורפיים של יוחנן סימנון, בעלה של פיני, על שמלות בעיצובה היו מדהימים. אתה לא רואה דברים כאלה היום. היום בגד הוא שפה רב-תרבותית. קשה לזהות ישראליות בבגד".

השאלה אם צריך.

"כשאתה יוצא לייצג את ישראל בלוס אנג'לס, אתה עם כובע של מעצב אופנה שנע בעולם או ישראלי? זו שאלה שאין עליה תשובה אחת, אבל אני מאמין שכל מעצב נושא עימו את ההיסטוריה הפרטית שלו כמעצב, לצד רגעים מכוננים שיש אצל כל אדם. כשאתה מעצב אתה לא מחזיק את ספר ההיסטוריה על הגב".

תסביר.

"אופנה היא מכלול של מהפכות כלכליות, תרבותיות, חברתיות. אם לא הייתה מהפכת 'המראה החדש' של דיור בשנת 1947, האופנה לא הייתה מתפתחת. היה פה שינוי לא ממקום גחמתי, כמו שהיום אנחנו מייצרים חצאית מ-20 מטר בד, אלא הלך רוח חברתי ופוליטי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה".

שירלי בוגנים מדגמנת את שמלת האגורה צילום: קוקו. מתוך הספר של נורית בת יער '' שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל

בשנים האחרונות הוא מעצב חללים פנימיים וחיצוניים. פה משרד, שם בית פרטי ולאחרונה עיצב מחדש את קומת הכניסה של היכל הבדים "שאנל" שברחוב אלנבי. את גודש הצבעים שעיטרו את המקום הוא ניקה לטובת מדפים לבנים, אגרטלים שקופים ופינות הסבה נמוכות ממתכת מרופדות עור שחור. שלום היה אחראי על עיצוב המקום, החל מהחלטות התאורה וסידור החנות ועד השמלות הקצרות שדיגם באופן חופשי על הבובות הפזורות במקום.

"אם תשאל אותי, אני מעצב", הוא מסכם. "מעצב אופנה? פנים? חוץ? בית? אני מעצב שחלק ניכר מעבודתו היא עבודת תכנון. אני חושב שאני יכול להביא נשמה לעיצוב. עבודת עיצוב היא עבודה יומיומית. כשאתה מעצב אופנה סיסטמטי לאורך זמן, יש תכתיבים של היצע שוק, סביבה. לאיב סאן לורן הייתה המוזה קתרין דנב. זה מדהים לשמוע שלמעצב כמוהו הייתה מוזה אנושית. מה זה מוזה, הנוכחות שלה כאישה? הנוכחות שלה כאדם מולו? ככותרת זה נפלא, גם כיחסי ציבור לשניהם. בדרך כלל כשאתה קורא טקסטים של מעצבים ההשראה שלהם היא זיכרונות מחדר הארונות של סבתא, או לחלופין, מסעותיי בעולם - זה מגוחך. מהי השראה בסופו של דבר? סל חוויות פנימי, ובעיקר, המקום האישי שלך כאדם".