הבוץ שבבטן: מקרה של טבע-תרפיה
כשאבא של רן מת, נעלמה לו הילדות. הוא הפסיק לשחק ונאלץ להפוך לגבר. היום הוא רופא שסובל מכאבי בטן ולא מצליח לשחק עם ילדיו. רק הבוץ שעל גדות הנהר החזיר לו את הילדות
בפגישות הראשונות בקליניקה תיאר רן את בטנו כספוג או בוץ חם ורטוב שאינו נעים למגע. הוא סיפר שהטיפול הרפואי לא הקל על כאבי הבטן ובהמלצת אשתו הוא הלך לטיפול פסיכולוגי, אבל גם זה לא עזר: "תמיד זה הגיע לשיחות על הקשר עם הוריי ואבא שלי בפרט ושם זה נתקע. כאבי הבטן המשיכו וכך גם תחושת חוסר האונים עם ילדיי. מזל שבעבודה אני מסופק, יש לי לאן לברוח," צחק.
היה לי ברור שכאב הבטן מספר משהו, אבל לא הייתי בטוח כיצד להמשיך. למרות האינטליגנציה הגבוהה של רן והשכלתו הרבה חשבתי שאולי צריך להתרחק קצת מהמילים ומהקוגניציה, ולעבור לשפה אחרת. בפגישה הבאה ובהיסוס הצעתי לרן לקיים את המפגש בטבע. שוחחנו על העניין ורן, שאהב ספורט והיה סקרן מטבעו, הסכים. "באמת, הרבה שנים לא הייתי לבד בטבע. זה בטח לא יכול להזיק," אמר.
אם כך, רן ואני בילינו את המפגשים הבאים ליד הנחל, כשאני נשאר ברקע, מתבונן ומצטרף לרן שחקר בידיו את החול החם והיבש שלצד הנחל ואת המים הקרים שזרמו בו. בהמשך הצעתי לרן לגעת, לחפור ולשחק בחול הרטוב ובבוץ. רן סירב בתחילה, ואמר שהוא שונא לגעת בחומר הזה. עם הזמן נראה היה שהוא מתחיל ליהנות. תוך כדי משחק ספונטני בחול הוא בנה טירה וגשר, וזיכרונות ילדות התחילו להופיע: משחקים בשכונה, החופשה המשפחתית בים, ואבא שמת כשרן היה בן שש.
כשהגענו בפעם הבאה גילינו שהגאות שטפה את הטירה. "ככה זה גם אצלי, כשאבא שלי מת הפכתי לגבר. הייתי צריך לשמור על אחיי הקטנים ולעזור לאמא. הפסקתי לשחק ונעלמה לי הילדות." במפגש הבא שחינו לעברו השני של הנחל וטיפסנו על עץ. בהתרגשות סיפר לי רן עד כמה המפגש הקודם היה לו משמעותי. "פתאום הבנתי הכול", הוא אמר. "כיצד הילדים שלי, שרוצים להיות ולשחק איתי פותחים לי שוב ושוב את הצלקת הזאת, של אבי המת ושל ילדותי שמתה איתו."
ירדנו מהעץ והכנו מדורה, ליקטנו עלים ושתינו תה. "אתה מבין, את הדבר הפשוט הזה שאנחנו עושים עכשיו, מעולם לא עשיתי, לא היה לי עם מי. סוג של פרדוקס - אני כבר אבא, עובד במשרה חשובה ועוזר להרבה אנשים,
במפגש הבא, שהוגדר כאחרון שלנו בטבע, החלטנו שנעשה טקס. בנינו רפסודה קטנה ורן הניח עליה פסל קטן שהכין מבוץ. "זה אבא שלי. כשהוא מת אמא לא הרשתה לי לבוא להלוויה שלו, עכשיו אני יכול," הוא אמר והתבונן במיצג שיצר ארוכות. "אני מתלבט אם בטקס הפרידה שאנו ממציאים עכשיו אני שולח את אבא על הרפסודה, או שורף אותו איתה במדורה. אתה מבין, בשבילי הוא תמיד היה לוחם, גיבור".
רן קם והתחיל לחפור במרץ בבוץ. יכולתי לראות שהוא שוב בונה משהו, אבל לא ידעתי מה. אחרי כמה דקות הוא קרא לי, ואמר: "בוא, הכול מוכן. אתה תעמוד כאן, מתחילים." עמדתי שם, מתבונן באבא-ילד המופלא הזה, באופן שבו בנה שוב טירה, עם גשר שנפתח לנחל. בעדינות שבה הניח רפסודה קטנה עם בובת בוץ קטנה עוד יותר על גדת הנחל, ונפרד. אחרי מספר דקות ארוכות ונטולות מילים הוא הסתובב אליי ואמר, "תם הטקס. חוזרים הביתה."
בשבוע שלאחר מכן נפגשנו בקליניקה. רן הביא מחברת, ואמר לי: "במפגש הבא אבוא עם שני הילדים שלי ונצא לטבע. בוא נתכנן אותו."
ד"ר רונן ברגר, דרמה תרפיסט, רקדן, אקולוג, אב לשניים, מנהל המרכז לטבע תרפיה ומנהל את תוכנית ההכשרה בטבע-תרפיה באוניברסיטת תל אביב ובצפון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם