ציפיות יש על כריות: שיעור לחיים עם אודטה
על ציפיות לא בריאות מחברים, על ציפיות עוד יותר לא בריאות מילדים ועל ציפיות בכלל - מהחיים. אודטה מלמדת שיעור על ציפיות וגם נותנת טיפ נהדר למניעת נזילות בתוך מזוודות
ובכל זאת, הכותרת של המפגשים היא תמיד “דברים טובים שקרו לנו.” יש משהו מאוד מעצים בזה שאתה מתחיל לחפש בתוך חייך אפילו פירור של דבר טוב כדי שתוכל לדווח עליו לחבר’ה. כי עד שאתה מדווח אותו לזולת - קודם אתה צריך לדווח אותו לעצמך - ושם, שם המתנה הגדולה של העסק. כי מה ששמים עליו פוקוס - גדל. וזה רעיון מצוין שיהיו לך חברים תומכים בדברים הטובים שקורים בחייך, בלי לפחד שינדו אותך אם לא תביא הנפקות. כי בניגוד לסברה הרווחת - חבר לא נמדד בשעת צרה כמו שהוא נמדד בשעת אושר. נראה אותו מפרגן לך אמיתי דווקא אז.
אוקצור, בקבוצה, כמו בקבוצה, חלק האריכו, חלק דיברו במעגלים, השעה התאחרה ומישהי שכבר סיפרה את הסיפור הטוב שלה, אמרה שהיא ממהרת לאיזה מקום וקמה ללכת. ראיתי שנגמר לה הקשב, אבל כשבנאדם כבר במקום אחר בעודו נוכח, אין לו קשב. ובכל מקרה - כשאדם רוצה לפרוש ממפגש מכל סיבה, רצונו הוא כבודו. ואיך שהיא קמה, מישהי התלוננה: “מה, את הולכת לפני ששמעת את הסיפור שלי.”? טוב, נו, זה היה ממזער נזקים אם בעלי הפתיל הקצר היו דואגים להכריז בתחילת כל מפגש: “יש לי רק חצי שעה ואז עליי ללכת,” כי אם כיף ונעים, תמיד אפשר “לגנוב זמן” מהדבר הבא.
אבל בקשר לתגובה של הבחורה שעמדה לאבד קליינטית לסיפור שלה “)למה קורה לי ככה, בלי שהסכמתי שזה יהיה ככה,(”? היא לא הבנאדם היחיד שמתאכזב בצורה אינפנטילית מזה שמישהו מחרבש לו את הציפיות. וברוח מפגשי הקבוצה יש לי רעיון טוב איך ניתן להיגמל לעולמים מאכזבת הלב הזו של הציפייה, שמבחוץ מצטלמת כמו נודניקיות איומה: חוק עולם, אף פעם לא לרצות מאנשים את תשומת הלב שהם לא רוצים או לא יכולים לתת.
ואם אתם זקוקים ל”ריפוי בדימוי:” תיזכרו במורה
ובקטע הזה שווה להיות בית שמאי מחמיר שבמחמירים: קיבלת אצלי כף זכות, וחשפת את עצמך כלא ראוי/ה לו? תודה על האמת שלך, תרגיש/י איתי בנוח. אבל גם אני איתך - בסידור המופחת הזה שלך. כן, אפשר להעביר אנשים למקומות הקודמים, הטובים, אבל הם צריכים להרוויח את זה ביושר. ממש להרוויח את זה מחדש, עם תקופת “מועמדות” ארוכה.
זה קל יחסית לביצוע עם “זרים,” במיוחד אם עדיין לא השקענו בהם מעל ומעבר, ללא שום חליפין הוגנים - וזה הכי קשה ליישום עם הילדים הבוגרים שלנו. כי כולנו מפולניה, גם אם נולדנו במרוקו. ובגלל ש”יותר מאשר העגל” וכו,’ אנחנו נשפכים מרוב השתדלות עבורם, וללא שום סימטריה. אז כן, ככל שהם מתבגרים - גם איתם. כי גם עם ילדים בוגרים, רצונם (או אי רצונם) הוא כבודם. ובכל פעם מחדש אנחנו נוטים ליפול איתם למקומות האלה של הציפייה, כי תמיד נדמה לנו שהעולם סימטרי. כי אם אנחנו כל כך משתדלים עבורם גם כשקשה לנו, “מגיע” לנו שגם הם יעשו עבורנו איזה דבר שבעינינו - אבל לא בעיניהם - הוא פעוט.
אז זהו, שזה לא עובד ככה. עובדה. צריך רק להגיד “מכל מלמדיי השכלתי,” ולקחת מהם דוגמה אישית. בתורם - פשוט להגיד להם בנעימות את ה”לא,” וזהו. בלי לחרבש את היחסים, להיעלב או לכעוס. קוראים לזה “לעמת סיטואציה” - שזה להגיב בנוחיות ובשלווה בתוך דבר מלחיץ לאללה. משיגים את זה במשחק תפקידים עם חבר/ה טוב/ה, בסימולציה “על יבש” של המצב. החבר/ה הוא הבנאדם המלחיץ, הפוגע בכל הכפתורים ונקודות התורפה שלנו, ואנחנו הבנאדם המגיב. ומתאמנים על זה כמו במתכון של סבתא טוניסאית שנשאלת “כמה קמח”? ועונה “כמה שזה לוקח.” חוזרים על זה כמה פעמים שצריך, עד שמגיעים להישג: נוחיות מוחלטת בתוך סיטואציה בלתי נוחה. ויש לזה, כמובן, אפליקציות לכל מצבי החיים. בדוק.
כמעט תמיד בקבוקי השמפו והקרם נוזלים לנו במזוודה. זה קורה בגלל שבשחקים לחץ האוויר הדליל מאוזן באופן מלאכותי. ומה קורה כשאין די לחץ אוויר נגדי? הרגליים מתנפחות, וגם נפחו של נוזל השמפו מתרחב ונוזל החוצה. אז מוציאים את הפקק, סוגרים את הפתח בפיסה כפולה של ניילון נצמד, ומבריגים בחזרה את הפקק על הניילון. ואז מלבישים על כל בקבוק שתי כפפות לטקס (של מנתחים,( אחת מכל צד. כשזו מהצד התחתון עולה בעשרה ס"מ על הראשונה. לא סקסי, אבל בחיים לא ייזל ככה שום דבר רע על הטובין שלנו.
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, טיפים? שלחו מייל לאודטה: odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם