דמיינו: מבט מקרוב על בוגרי המחלקות לאופנה
תלמידי בתי הספר לעיצוב יוצאים השבוע מהחממה לעולם. איך ישפיע האינטרנט על עבודתם ולמה אין תמות שעוברות כחוט השני בין עבודות הסיום. איתי יעקב בוחן את הבוגרים
"לראות הופעה חיה או הצגת תיאטרון זו חוויה שונה מלצפות בה בווידיאו. הטכנולוגיה לא הרגה את האמנות ולא את אומנות עבודת הידיים." במילים אלו פתחה סוזי מנקס, עורכת האופנה של ה“אינטרנשיונל הראלד טריביון,“ את ועידת האופנה ,Techno Luxury שהתקיימה בנובמבר האחרון בברלין.
עבור מאות המשתתפים בכנס שלא התחנכו על ברכי המהפכה האינטרנטית, דבריה של מנקס היו לא פחות מכדור הרגעה. חנויות האוןליין, בלוגים, עמודי פייסבוק פרסומיים ו“ציוצים“ מדי דקה - הפכו לכלי חשוב ודמוקרטי בידי ההמון, וענף האופנה נדרש ליישר קו עם המגמה.
עבור 98 הבוגרים שסיימו השנה את מחלקות האופנה המובילות של "בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב שנקר, בצלאל - אקדמיה לאמנות ולעיצוב, ירושלים והמרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, רשתות חברתיות הן דבר שבשגרה. לאחרונה הן גם הפכו לחלק ממערך הלימודים החדש, ובעיקר לאופן שבו מתנהלים הקשרים החברתיים במוסד הלימודים בין המרצים לסטודנטים, ובינם לבין עצמם.
לאה פרץ, ראש המחלקה לאופנה בשנקר, מספרת שכבר בשנה שעברה נפתח אצלם קורס במסגרתו התבצעו כל תהליכי המחקר והפיתוח, מתחילתם ועד סופם, על גבי בלוג אישי.
"הקמנו את הקורס מיד ברגע שהבנו שעולם האופנה הולך ומשתנה, ושישנם כלי ביטוי חדשים בענף," מסבירה פרץ. לדבריה, הנושא שימש גם לא מעט בוגרים השנה כמקור השראה, כמו העבודה "שומר מסך“ של נעמה אונגר, או הפרויקט Login של שני אלקין, שעוסק במתח העולה בין הצורך להיות מחוברים תמידית לרשתות חברתיות על פני המגע האנושי.
דברים דומים אומר רן שבני, ראש המחלקה לאופנה בויצו חיפה. "עם חוסן פנימי חזק של מגמה, אין צורך לחשוש מזה,“ הוא אומר. "זה פותח את התוכן החווייתי של הסטודנט, כי זה מעין תוכן ’גרילה.‘ הוא לא עבר שיבוט, שיפוט או עריכה ויזואלית."
דוברת "ויצו חיפה,“ דנה אוחנה, מוסיפה שבניגוד לצינור
"לפני כמה זמן הייתה כאן הגשה של שנה א,‘ ותוך 40 שניות זה כבר עלה בפייסבוק,“ היא משחזרת, "אין בעיה לצלם את הדגמים בטלפון הנייד ולהעלות אותם און-ליין. אתה לא יכול יותר להתנגד לזה, אלא רק לנסות ולהעצים את החוויה. אלו ילדים דיגיטליים, ואצלם זה חלק מכף היד. עצם השאלה וההתעסקות שלך בנושא מעידה על האנכרוניסטיות, אולי שלך ואולי כיוון שאתה מייצג את המדיום המודפס."
כמו תמיד, מי שלוקחת דברים בפרופורציה היא הזרוע הירושלמית עינת לידר, ראש המחלקה לעיצוב אופנה ואביזרי לבוש בבצלאל. "הנושא מעלה שאלות מעניינות כמו משמעותה של גלריית תמונות ב‘פליקר‘ על פני הצגת עבודה בגלריה,“ היא נותנת כדוגמה. "זה פתח שאני מאוד מחבבת, כי הוא מעניק דמוקרטיזציה וחופש.“
דבר אחד לא החליף האינטרנט: זוג ידיים פועלות והרבה דמיון חופשי. 98 בוגרים טריים סיימו השנה את לימודיהם, 30 בוגרים יותר מהשנה הקודמת.
ראשי החוגים מצביעים על עלייה בכמות הנרשמים למחלקות האופנה בשנים האחרונות, ועל פחות נפל במעברים בין שנה לשנה. ההתפלגות בין בתי הספר שומרת על הייררכיה קבועה: 44 בוגרים בשנקר30 , בבצלאל ו24- בויצו חיפה, שצומחת מאז כניסתו לתפקיד של שבני לפני כשנתיים, שנכנס במטרה להפוך את המגמה החיפאית לשחקנית בולטת אל מול שתי המחלקות הוותיקות והאיתנות.
קשה להצביע על תמה אחת שחוזרת בכל עבודות הבוגרים. הנושאים שבהם עסקו השנה המעצבים בפוטנציה נעו בין הומור שחור לקדושות נוצריות בדרום אמריקה, ומהיצירה המוזיקלית פטר והזאב של פרוקופייב למחקר על פטריות יער.
דרך עיניים זרות, מדובר בהפתעה. לדברי המעצב הצעיר ג‘ונתן סונדרס, שביקר בשנקר בשבוע שעבר, הוא ציפה שבמוסד לא גדול ובמדינה קטנה כמו ישראל יהיו מספר נרטיבים מרכזיים שיאפיינו את העבודות, אך להפתעתו גילה כי כל פרויקט הוא עולם ומלואו.
העבודות הבולטות בשנקר השנה שייכות לשני בוגרים שכבר מצאו את מקומם בתעשייה: הסטייליסט עומר פוזנר, שגם עבד במוסף סגנון של מעריב, עם "הבתולה", שמורכבת משמונה מערכות לבוש מרהיבות; ודור חן, שבשנה האחרונה הציג קולקציית קפסולה בבית האופנה של גדעון אוברזון, עם הפרויקט בן שש מערכות הלבוש "רומנטיזציה של פחד".
השניים יצרו מערכות לבוש עם נוכחות ויזואלית חזקה, שיוצרת דיאלוג בין שני עולמות או יותר: בין הקדושות של הנצרות והאמזונות שבצילומיו של הלמוט ניוטון והשיח על כפייה והעצמה נשית בעבודתו של פוזנר; לדואליות שבין אופנת רחוב למגמות עכשוויות והמתח הנותר בלילה בין הצד האפל לנקודות האור בזו של חן.
אל מול הדיגום החופשי והסמליות שבשתי העבודות, יש נוכחות חזקה בשנקר למספר עבודות של דגמים מחויטים, חלקן הודות לכניסתה של מעצבת בגדי הגברים אלה אייזנברג לצוות ההנחיה של פרויקט הגמר בבית הספר.
הצטיינו בתחום זה "להרגיש את החסר" של ליאת בר-און ובגדי הגברים היפהפים של ניר גואטה בעבודה "דוקטור הו." עבודות מסקרנות הציגו גם אנה זינקביץ‘ ששבה ביום שבת האחרון מתחרות ה“מיטלמודה“ היוקרתית באיטליה, והפרויקט המדובר של ענת משולם, שדן בשאלה האם הגוף הוא כלי הנושא את הבגד או שמא להפך, על ידי דיאלוג חומרי בין חימר לבד.
אחרי שנים רבות של קידוש הקונספט על פני יצירת בגד לביש ועכשווי, המחלקה לאופנה בבצלאל מייצרת את אחד המחזורים החזקים בתולדותיה, המחזור הראשון שהחל וסיים את המסלול יחד עם ראש המחלקה עינת לידר, שהצליחה למתג את המגמה מאחת שמעצבת דגמים סהרוריים, לאלטרנטיבה מעמיקה ומסקרנת, עם סדר יום חברתי פוליטי. לא פלא ששתי העבודות הטובות ביותר שלהם שהוצגו במיצג מעניין בבימוי במאי הקולנוע הדוקומנטרי תומר היימן, עוסקות בעקיפין בביקורת
על המיליטריזם בחברה הישראלית.
ליאור צ‘רכי בן ה,24- בחן בעבודתו את הפער שבין הגבריות הצבאית בישראל לנוסטלגיה של זיכרונות ילדות. קולקציית בגדי הגברים המשובחת שהרכיב, בהנחייתה של קלודט זורע, מורכבת מחמש מערכות לבוש בגוונים של כחול (מיתוס חיל האוויר,( שמתכתבים עם אלמנטים צבאיים כמו מעיל דובון צבאי עשוי בד דריל כחול ")התחננתי ל"חגור" שיביאו לי כמה מטרים," מספר צ‘רכי ,( שנבנה כדובי גדול, או ז‘קט גברי מחויט עשוי צמר עם בטנת סאטן תכולה, שניתן לפירוק והרכבה באמצעות כפתורים.
בסרטון הווידיאו הקצר שמלווה את הקולקציה, ניתן ללמוד על הקשר בין גוף לבגד, והפיכת הגוף לכלי משא או כלי קיבול, המזכיר במעט את עבודתו "מאחורי המילים“ משנת 2000 של המעצב הקפריסאי-בריטי חוסיין שאלאיין.
פרויקט מצוין נוסף מגיע מהסטודנטית אמי רונן מהמסלול לצורפות. רונן יצרה ארבעה אביזרי לבוש שנעים בין התרפקות נוסטלגית על עברה כילדה בעיר אלבה-יוליה (יוליה הלבנה) ברומניה, ממנה עלתה ארצה בגיל ,11 לבין הביקורת על משטרים טוטליטריים. "נפילת הקומוניזם היה אירוע מכונן בחיי. כילדה היינו מקבלים עיטורים בבית הספר, ומכיוון שלא קיבלתי כאלה, יצרתי לי מדליות", היא מספרת ומציגה מדליית חרס שדמותה מתנוססת עליה, או סרט הדרכה עשוי שישה מטרים של חוט כותנה מצופה שעווה באדום-יין, המחובר לעיטור צבאי שמתחבר אל הבגד.
פרויקט מרתק נוסף הוא תכשיטיה השבריריים של מירב אוסטר, שיצרה חמישה תכשיטים עשויים זהב 14 קראט בשילוב קפיצי נירוסטה, שבוחנים את תנועת הגוף ביחס למכשירים טכנולוגיים חדשים.
למשל, טבעת המתרחבת על ידי פיסוק האצבעות באיי-פון להתקרבות ו/או התרחקות, או מעין טבעת המקבלת מעין זוג כנפיים, בלחיצה על מסך מגע. מעניינות ביותר גם העבודות של רחל ליכטנשטט וקרן פרץ, שפירקו בנפרד את קווי המתאר של הגוף האנושי, לטובת שיח חדש, אם על ידי שימוש בטכנולוגיות חדשות כמו נורות LED ובניית פריטי לבוש דו-ממדיים מעץ פורניר, או פירוק גזרות בסיס והרכבתן מחדש.
לעומת כל אלה, נדמה כי עומק, פיתוח וניתוח הם הדברים שעדיין דרושים לסטודנטים בויצו חיפה. אמביציה, מצד שני, יש שם בשפע.
ההקפדה של ראש החוג רן שבני ביצירת טקסטיל חדש ואישי לכל עבודה, ניכרת בלא מעט מהפרויקטים. אם על ידי שימוש מושכל ברדי-מייד, כמו בובות הצעצוע הפרוותיות ששחטה דניאל כץ בת ה27- לטובת יצירת צעיפי פרווה בעבודה "הומור שחור", או השופרות שהפכו בעבודה "אני יהודייה" של נועה אמור לאביזרי לבוש אופנתיים.
בשתי העבודות התגלה סטיילינג טוב כחזות הכול, וחיפה על תרגום שחשש לקחת צעד אחד קדימה. העבודה המעניינת ביותר מבחינה טכנית היא ארבע מערכות הלבוש בעבודה "אינפקטד משרום" של אדוה בן-נעים.
הצלליות הארכיטקטוניות בשילוב הבדים הרכים שנחרכו על ידי נרות דולקים, ופיסול מעניין בעור, יצרו קולקציה הרמונית, שניסתה לחקור באמצעות פטריות את נושא היופי הפגום. ולמה יופי הוא עניין לפטרייה ולא לבני אדם? כי בן-נעים אוהבת פטריות מהטבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם