אוכפים לוהטים: מסע סוסים מסעיר ברומניה
הסופרת מיכל שלו והצלם דני מרון יצאו לרומניה הכפרית, לטיול שטח שבו אין מכשול שאי אפשר לעבור. בין היערות, הנחלים והכפרים הם גילו את החיבור שבין הטבע, האדם והסוס
התחלתי לרכוב בסגנון אנגלי לפני ארבע שנים. היציאות היחידות שלי מהמנז' (מגרש רכיבה) הסתכמו בשני טיולים בני כמה שעות באזור גזר יחד עם חברתי הטובה תמרה. התחלנו לפנטז על טיולי סוסים בארגנטינה ובמונגוליה - חלומות באספמיה. עד שיום אחד קיבלתי ממנה מייל ובו הצעה לטיול סוסים ברומניה, שמארגנת טליה הורביץ ממושב בן שמן. תמרה טוענת שהיא שלחה אותו כקוריוז, אבל אני הייתי לגמרי רצינית. חשתי שאנחנו צריכות לפרגן לעצמנו חופשה, להשאיר מאחור את העבודה, הבעל והילדים ולהתרכז בעצמנו.
טליה אמרה שהתאריך הראשון מלא לגמרי והציעה לנו להירשם למועדים המאוחרים יותר שבהם נותרו מקומות. האינטואיציה שלי הובילה אותי לתחקר אותה קצת ודי מהר הודתה טליה שהקבוצה הראשונה מורכבת מחבריה הקרובים הרוכבים יחד כבר שנים ומחזיקים בחוות דורון בבן שמן ובבתיהם סוסים פרטיים, ולנסיעה אף מצטרף הצלם דני מרון. באותו רגע החלטתי שאין מצב שאנחנו לא מצטרפות אליהם. לחץ פיזי מתון במשך כמה שבועות הוביל את טליה להישבר ולצרף את תמרה ואותי לחבורה, אף על פי שאנחנו הרוכבות הפחות מנוסות ואיננו בעלות סוסים.
טליה (48) ועופר (50) הם בעלי חברת עיצוב מובילה בתחום האירועים. לפני כמה שנים היא לקחה את בתה לחוג רכיבה. מדריך הרכיבה הסביר לטליה שאולי הפצרותיה בבת להתמיד ברכיבה מעידות למעשה על רצונה שלה. טליה השתכנעה לעלות על גב הסוס-ולא ירדה ממנו עד היום. היא רכשה שני סוסים והתמכרה לעולם הרכיבה בלב ובנפש - למדה רכיבה באופן מסודר ומקצועי וטיילה על גב הסוס בכל מקום אפשרי בארץ. בחורה טוטאלית.
לרוכבי סוסים יש נטייה לדמיין כל נסיעה או הליכה בשטח כאילו נעשו על סוסם האמיץ, וטליה מימשה את חזונה וחלומה להוציא רוכבים למקומות היפים בעולם כשהיא מגייסת לעזרתה את "טיולי איילה"-חברת טיולים אתגריים מקצועית.
תמרה הייתה קצת מודאגת משעות הרכיבה הארוכות הנכונות לנו, כחמש-שש שעות ביום עם הפסקת צהריים, והריצה בראש סצינות של בילי קריסטל מ"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת", אך שכנעתי אותה שנסתדר. ליתר ביטחון, טרם הטיול פשטנו על בית המרקחת וקנינו כל משחה ותרופה אפשריות נגד שפשפות וכאבי שרירים.
ביום המיועד נפגשנו, 14 איש, בשדה התעופה - ארבע בנות כולל טליה, ועשרה גברים, קאובואים מסוקסים
לעינינו נגלים בתים ציוריים הנושאים בחזיתם את שנת הקמתם בכתב מסולסל, הצעירים מביניהם חגגו מאה שנים ממש לאחרונה. חצרות הבתים מכוסות עשבייה ירוקה עד גובה המותניים ובהן בארות מים. הפנסיון, כשאר הפנסיונים שבהם לנו במשך השבוע, מתגלה כבית כפרי מרשים רחב ידיים, מרוהט בטעם רב ובנוחיות, עם חדרים שקירותיהם מכוסים רקמות יד אותנטיות ומרפסת גדולה משקיפה על נוף משגע. עוד באותו יום יצאנו לרכיבה בת שעתיים כדי להכיר את הסוסים ואת המדריכות, מירלה וטימי, בנות המקום - נשים צעירות בוגרות אוניברסיטה במגמת תיירות. מיכאלה מגיעה עם הסוסים שבבעלותה וכל אחד בוחר כפי יכולתו על פי טעמו האישי - יופי, מבנה אתלטי, גודל. מיכאלה וצוותה ממזערים נזקים - מעבירים את הסייח לרוכב המיומן ואת הסוסה הגדולה לרוכב כבד.
אבירם הרוכב הנועז קיבל את ריטה נגרה (שחורה) - הסוסה "החמה" ביותר, כי "היא נראית לי ממש תפורה עליך", מחליטה מיכאלה, ואילו אני קיבלתי את אזושטליין (חץ הכסף), סוס אפרפר שהפך להיות חברי הטוב ביותר. הייתה זו אהבה ממבט ראשון ובמשך כל השבוע לא נפרדנו. תמרה רכבה על אלושקה, שהתבררה עד מהרה כמנהיגת הסוסים והציבה אותה במשך כל הטיול בחוד החנית. סוסתה פרצה קדימה, עוקפת את כולם, והובילה אותה כלפיד לפני המחנה.
באותו אחר צהריים אביבי טעמנו את טעמה הראשון של ארץ האגדות שתחבורה ציבורית לא קיימת בה, למעט תחנת רכבת הנמצאת במרחק של שעה וחצי הליכה. עם כל האמפתיה למקומיים, המידע התקבל על ידי חברי החדשים בחיכוך ידיים בהנאה. רכיבה באזורים נטולי כבישים סואנים וגדרות בקר נשמעת להם כמו חלום רטוב, במיוחד כאשר את מקומם תופסים שפע של מים, יערות מוצלים וגבעות בתוליות. אנו חולפים בשדות פרחי בר בשלל צבעים, שטחי מרעה בהם פרות מעלות גירה ולצווארן פעמונים, גבעות מוריקות של עשב רך, שבילים חוצים נחלים ושדות חיטה, כפרים עתיקים שחוט של קסם משוך עליהם, כנסיות ציוריות, בתי עץ קסומים, בכל חלון וילון רקום תחרה שונה, והאדנים והחצרות עטורים עציצים פורחים.
העוני אינו מנוון אלא מתבטא בפשטות וצניעות. הכל נקי מאוד ומטופח. בחצרות נשים זקנות וילדים, לפעמים נערות. בחורים צעירים נראו רק בימים הבאים, כשחלפנו על פני נגריות ומנסרות עצים המדיפות ריח קטורת ריחנית, מענפי הכלכלה העיקריים ברומניה, או על פני מזקקות צויקה - משקה אלכוהולי רומני המיוצר משזיפים. כפריים עדיין חורשים שדות עם סוס ומחרשה, נשים מבוגרות בחצאיות וגופיות קוצרות שיבולת במגל ועודרות את השדה במעדר. שקט כאן. שקט שאנו לא מורגלים אליו, כאילו עמד הזמן בהרי האפוסן מלכת, נעצר לפני 200 שנה.
בירור קצר אצל הכפריים, בעזרת אבירם דובר הרומנית השוטפת, העלה שבית בכפר עולה כ-2,000 אירו . מציאה! כבר מהרכיבה הראשונה ניתן ללמוד כי העדר מורכב מסוסים מיומנים ונוחים ביותר, אך אם ניסית לנקוט יוזמה חופשית ולרדוף אחרי עגלה תועה המשוטטת לתומה באחו (קאובואים, אמרנו), נתקלת בזלזול מופגן ורק כושר שכנוע טוב במיוחד בעזרת שוט מאולתר בדמות ענף ינתק את הסוס מעבותות העדר לכיוון הפרה ההמומה.
בערב התחלקנו לחדרים בזוגות ושלשות (תמרה ואני הודענו לכולם שאחת ממטרות הטיול עבורנו היא גיבוש החברות שלנו ולכן קיבלנו תמיד חדר זוגי) ולאחר ארוחת ערב ביתית טעימה - ממליגה, סרמלה (עלי כרוב ממולאים), נקניקים ושאר מעדנים מקומיים. צנחנו מותשים, בשאיפה לצבור כוחות לרכיבה של יום המחרת.
בארוחת הבוקר היו כולם שמחים וטובי לב, מאוששים ונכונים לרכיבה. הברשנו את הסוסים ואיכפנו אותם. רבים הביאו את האוכפים שלהם מהבית, אך אני רכבתי על אוכף אנגלי חדש שסופק על ידי מיכאלה והיה מאוד נוח. משחות השפשפת נותרו חתומות בתיק כמעט לאורך כל הטיול.
שמנו פעמינו לעבר הכפר רישקה. הנוף הנפלא רומם את הנפש. אילן פרץ בשירה ערבה. מתברר שבנערותו היה חזן בבית הכנסת ושר נעילות. באופן מפתיע השתלבו הניגונים שבקעו מפיו באופן מושלם עם האווירה הפסטורלית. שוב חלפנו בין כפרים עם גגות מחודדים המזכירים בתי מכשפות, משקים אוטרקיים, המספקים כל אחד את צרכיו במו ידיו - צורת חיים שעליה שמעתי רק בקורס מבוא לכלכלה בימי לימודיי הרחוקים.
בשטחים הפתוחים פרצנו בספרינטים, בגאלופים ארוכים, כל אחד לפי הקצב שלו ושל סוסו, שגרמו להתעלות הנפש והרוח. לא מדובר בטיול בפארק אלא במסע אמיתי. בחלק השני של היום עבר מיד ליד בקבוק לימונצ'לו שנשלף מאיזה שק אוכף על ידי הוותיקים וגרם להיעלמם של המעצורים האחרונים. חווינו שינוי מפתיע במזג האוויר כשבזמן ארוחת הצהריים התקדרו השמים וגשם שוטף ירד במשך כשעה ואז נעלם כלא היה והותיר את חלקנו (הבלתי מנוסים שלא ארזו באוכף מעיל גשם) רטובים לגמרי, עד שהתייבשנו שוב בשמש החמימה.
מירלה וטימי, שבהן התאהבנו כליל, התווכחו ביניהן לגבי הדרך. זו רצתה לקחת את השביל הזה והשנייה את ההוא. התברברנו בשטח זמן לא מבוטל, אבל לי לא היה אכפת. התפללתי בלבי שלא ייגמר לעולם. נהניתי מכל רגע ועיניי לא שבעו מהמראות הכל כך יפים ועוצמתיים. לפנסיון של ג'ני ברישקה הגענו קרוב לתשע בערב, בחוץ עדיין היה אור יום מלא. התקלחנו ואכלנו ארוחת ערב וישבנו עוד שעה ארוכה בחוץ לשיחות נפש אל תוך הלילה. עופר התגלה כבעל ארסנל בדיחות בלתי נדלה, והבטן כאבה מרוב צחוק.
ביום השלישי יצאנו לעבר אזורי יערות מחטניים והכפר בליש. הנוף שוב השתנה באופן דרמטי, הזכיר לי את הרי הרוקי בקנדה. מצוקים תלולים, יערות לחים ואפלים ובינותם כרי דשא מבושמים. מפעם לפעם אפילו היה נדמה לי שראיתי גמדים, טרולים ופיות חוצים את דרכי. טיול סוסים אינו טיול ג'יפים ואפילו לא אופניים. בעיות עבירות לא מהוות שיקול בתכנון המסלול. עליות חדות, ירידות תלולות, נחלים וערוצים - הכל עביר. הסוסים שלנו מגלים עבירות מדהימה שהופכת את רכיבת היום השלישי לכזו שעל גבול האקסטרים. לאחר ארוחת צהריים מחליט אחד הרוכבים להתפנק ולעשות את שאר הדרך ברכב הליווי. סוסה חסרת פרסות בשם "פיר לוטה" (וריאציה שלנו לנוכח שמה האמיתי, "פמלה" והכינוי שהדבקנו לה: "פילונת"), נגרררה אחרינו בקצב שהכתיב לה הסוס הגורר, כשראשה נוטה מטה ורעמת שיערה מסתירה בקושי את מבטה המושפל.
שוב מתארך היום. כשרכבנו בשביל רחב מחופה כיפות ענפים ועלים כשקרני שמש זהובות של אחר הצהריים כמו בזקו עלינו אבקת קסמים והרגשתי שאני בתוך רומן מהמאה ה-19 של ג'יין אוסטן. עקבתי בהערצה אחרי מומי, בדמות הרוכב הרומנטי, רוכב בקלילות ובחן כאילו הוא וסוסו אחד הם ואין מכשול ומחסום בטבע העומדים בפניו, וקינאתי באבי ואילן על הביטחון העצמי והתנועה הזורמת של רכיבתם.
כדרכן של כל התגליות החשובות להתגלות באקראי, כך התגלתה לנו לפתע פילוטה. החבל הקושר אותה התנתק והיא עדיין צועדת אחרי העדר, כאילו קשורה אליו בחוט שקוף, רגליה היחפות מכוונות אותה לעבר העשבייה הרכה תוך שהיא לועסת מכל הנקרה בדרכה, מבטה הביישני לובש שמחת חיים. פילוטה שלנו, סוסת חופש משוחררת, ילדת פרחים.
בפנסיון בכפר סקינט, בו אנו לנים, מחכה לנו הפתעה מדליקה. טליה, על תקן פותרת כל בעיה והאמא של כולנו, הזמינה קשישה בעלת ידי זהב המתפקדת כשמאנית הכפר, והחברים הסתדרו לפי התור כדי לקבל ממנה עיסוי בן חצי שעה. כולם יצאו ממנה עם חיוך חלומי על שפתותיהם. בערב מסיבה. גל דאג למוזיקה, אלכוהול זרם חופשי. תפסנו ראש טוב, רקדנו, צחקנו, דיברנו, באיזו מין התעלות של גוף ונפש שהגיעו למיצוי הרמוני עליון.
ביום הרביעי עלינו בתוך יערות סבוכים לעבר כפרי רועים קטנים המיושבים בתקופת הקיץ. בדרך עברנו במפל "צעיף הכלה" היפה, שם התפשטו מיטב הבחורים והשתכשכו תחת אשד המים, בשעה שאנו הבנות השקפנו עליהם מרחוק. בערב שבת, ברקיצלה, חגגנו את יום הולדתו של אילן. השד יודע מאיפה השיגה טליה שלושה בקבוקי שמפניה שנפתחו בקול נפץ. עופר ניהל ביד ובשירה רמה את טקס קבלת השבת. שרנו את "מלאכי עליון" המוכר לי מבית סבי וסבתי, בירכנו על היין והלחם והרמנו כוסית לכבודו של חתן השמחה. שוב שיחות עמוקות אל תוך הלילה בקרבה של אחוות רוכבים.
ביום החמישי רכבנו אל סינקראניו, כפר הונגרי בו נמצאת כנסיית עץ אורתודוקסית שמורה בת מאות שנים. בצהריים הגענו לאגם מקסים מוקף דשא וחורשות מוריקות. רכב הליווי פרק את הארוחה והתארגנו לפיקניק. ניהלתי שיחה נעימה עם מומי, כשלפתע אני רואה את גל במרכז האגם, מתרומם יחד עם סוסתו ויוצא מהמים ברכיבה, כמו אינדיאני, בלי בגדים, בלי אוכף, במיזוג מהמם של טבע ובריה. אבירם מיהר להצטרף לגל, ואז גם טליה, עופר ואילן. דינה הזמינה אותי להיכנס איתה מהצד השני, הרחק מההמולה. המים הרגישו תחילה מוזרים, זרמים חמים מאוד וקרים מאוד התערבבו יחד אבל כיף לא נורמלי. דינה הצטרפה אל השאר והיא וטליה עלו על הסוס וניסו לרכוב עליו אל מחוץ לאגם עד שהסוס ניער אותן ממנו והן נפלו לתוך המים בחיוך גדול. אני ויתרתי על הניסיון וצפיתי בהן, מתייבשת בשמש על החוף.
ביום השישי חזרנו לסטנה. הלבבות נפתחו, סיפורים אישיים מרגשים סופרו. יכולתי לכתוב 13 ספרים יפהפיים מהטיול הזה - ספר לכל אדם. קשה להסביר את עוצמת החוויה ואני רק יכולה לחזור על דבריו של איל, שניסה לבטא בפניי את הרגשתו. שלושה דברים, הוא אמר, הפכו את החוויה הזו לכל כך יפה ומסעירה וזה השילוב של חברה-סוסים-רטבע. האנרגיה, היופי, הקסם והחברות שספגתי בשבוע הזה ייתנו לי כוח לחודשים רבים. להתראות בשנה הבאה, לאן שרק תגידי, טליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם