תובעים השניים: החיים אחרי הילד השני
האם הילד השני מוצא אותנו מוכנים יותר? האם באמת אפשר לחלק את תשומת הלב שווה בשווה? האם זה לגיטימי לאהוב את האחד יותר מאשר את האחר? 10 שאלות מציקות שצצות לאחר לידת הילד השני
אז זהו, שלא. הצגת הבכורה של הבכורה שונה מזו של השנייה. והחוויה הזו, מתברר, אינה יוצאת דופן, כפי שמסבירה דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער. לידת הילד הראשון, היא מזכירה, מהווה אירוע מכונן ומשמעותי בחיי האשה והזוג, מאחר ששניהם יחד מגלים את פלא הבריאה.
"בהריון הראשון האשה לרוב עסוקה בעצמה, בשינויים הגופניים, ההורמונליים, בתחושות שלה ובהכנה לתפקיד האם. לעומת זאת, בהריון השני האשה מרוכזת יותר בילד הראשון ובצורך לתמרן בין העבודה לבית, ולכן, פעמים רבות 'אין זמן' להתעכב על כל התחושות והרגשות שעולים במהלך ההריון."
אמהות רבות, אומרת אלוני, מספרות שההריון השני קל יותר: פרוצדורות הבדיקות כבר מוכרות, יש כמה בגדי הריון שנותרו מההריון הקודם, אין צורך בקורס הכנה ללידה, ומצד שני אין זמן להתפנק כי בבוקר צריך ללכת לעבודה, ואחר הצהריים לרוץ לגן לקחת את הבכור, ובערב לנסות לסדר קצת את הבית, להשכיב את הילד ולהקדיש זמן לבעל. אין פלא שהתקופה שלפני הלידה השנייה מאופיינת בדרך כלל ברגשות מעורבים. מצד אחד, קיימת ציפייה שהתקופה שאחרי הלידה תהיה קלה יותר: אחרי הכל ההורים כבר למודי ניסיון, מיטת התינוק ניצבת איתנה, גם העגלה, הבגדים ושאר הפריטים ממתינים לבואו של התינוק החדש, הילד הבכור נמצא לרוב במסגרת חינוכית, והאם יודעת שיהיה לה פנאי בבוקר לעצמה ולתינוק. ומצד שני, הרבה פעמים קיים חשש מהפרת האיזון המשפחתי, ואמהות מדווחות על תחושות של אשמה וייסורי מצפון על כך שהחליטו להביא לעולם עוד ילד ובכך "להדיח" את הראשון ממקומו וליטול ממנו את תשומת הלב לה הוא רגיל. זה המקום לבדוק מספר שאלות מהותיות, שכל אם לשניים התחבטה בהן בינה לבין עצמה:
.1 האם האמהות לילד שני אמורה באמת להיות קלה יותר, זורמת?
נעמה רגב, מאמנת הורים: "אכן, כן. אמהות לילד שני בדרך כלל קלה יותר. מדובר בתחושה מוכרת, אנו חשות ביטחון בנוגע לטיפול בילד, יש לנו ידע בכל הנוגע אליו."
2. האם כל ילד בכור יקנא ויחוש מאוים?
"בהחלט. עליו להתמודד עם מציאות חדשה שהוא צריך להכיל ולקבל. גם אם עשיתם עבודת הכנה ושוחחתם על התוספת הצפויה למשפחה במשך תקופת ההריון, והתנסיתם בחיתול בובות, האכלה מבקבוק ומשחקי כאילו, הזעזוע עלול להיות קשה והקנאה בלתי נמנעת. "התגובות שונות: חיפוש תשומת לב בדרך שלילית כמו פרצי בכי, הבעת כעס כלפי האח הקטן שתפס את מקום הבכור ואף ניסיון לפגוע בו; רגרסיה - פתאום הבכור עשוי לבקש לפתע מוצץ ולזחול כשאחיו הקטן יעשה את צעדיו הראשונים; או מצד שני פרגון והתחשבות מוגזמים וניסיון לעזור לאמא ולהיות 'הילד הטוב."'
.3 האם האינטואיציה יותר באמהות חזקה לילד השני?
"לא ממש. דווקא עם הילד השני אני סבורה שהאינטואיציה הטבעית מתבלבלת בשל הצפת המידע. האינטרנט עמוס בחומרים בנוגע לכל שאלה, ולאור המידע הרב בכל נושא אפשרי, אמהות רבות לא מאפשרות לעצמן לפעול מתוך תחושת הבטן."
.4 האם אנחנו יכולים החינוכי שהתווינו להמשיך בקו לילד הראשון או שיש צורך בשינוי?
אלוני: "התשובה מורכבת, מאחר שאת מקצוע ההורות אנחנו רוכשים תוך כדי תנועה וצמיחה. עם השנים אנו צוברים ידע וניסיון ולומדים מה נכון ומה לא נכון לעשות, מגבשים עקרונות חינוכיים ותפיסה מסוימת של אמהות והורות - מה זה להיות אמא טובה? איך הורה טוב צריך לנהוג במצבים שונים? תהליך הגדילה של ילד מתהווה במקביל לתהליך גדילה של האם: ההתמודדות עם שלבים שונים בחיים של הילד מלמדת אותנו בכל פעם על עוד היבטים של היכולות שלנו, העמדות וההשקפות לגבי ההורות שלנו. אלא שהניסיון הזה אינו חד ממדי, והידע שאנו צוברים הינו בחלקו אבסולוטי (למשל, מה לעשות כשיש חום גבוה או כשהילד רעב,( ובחלקו תלוי באינטראקציה שבין האם לילד הייחודי שלה. כל
.5 האם יש טעויות שלעולם נחזור עליהן, משנה כמה ניסיון נצבור?
אלוני: "פעמים רבות ההתנהגות שלנו, התגובות שלנו, מתקבעות והופכות לאוטומטיות. זו הסיבה שלפעמים, על אף שאנחנו מודעים לעובדה שתגובה מסוימת שלנו היא טעות, למשל לצעוק על ילד ששבר בטעות כוס, קשה לנו מאוד לעצור את עצמנו. שינוי של אותן תגובות אוטומטיות אפשרי, אבל הוא דורש מודעות, השקעה וזמן."
.6 האם אמהות באמת יכולות לאהוב את ילדיהן במידה שווה?
"האהבה שלנו הינה בדרך כלל גמישה ודינמית. כאשר נולד הילד הראשון, האהבה אליו ממלאת את כל הלב, ופעמים רבות אמהות שואלות את עצמן אם יוכלו לפנות מקום לאהבה לילד נוסף. ואכן, כשנולד הילד השני, הלב מתרחב, ואז צריך ללמוד לאהוב במקביל, לא אחד על חשבון השני. בעוד שניתן לומר שהמשאבים של זמן, טיפול, ותשומת לב הם מוגבלים, וברור שאחד בא על חשבון השני, האהבה אינה מוגבלת אלא משתנה ומקבלת עוד מימד. "עם זאת, ישנם מקרים שבהם הורים חשים שאחד הילדים יותר דומה להם, שונה מהם, או מזכיר להם תכונות שהם אוהבים או לא אוהבים בעצמם, או שהטמפרמנט של אחד מילדיהם תובע תשומת לב רבה יותר - ואז עשוי להיווצר מצב שבו הם מעדיפים ילד אחד על פני האחר. "חשוב לזכור שהמשמעות הפסיכולוגית של כל ילד במשפחה שונה, והיא גוררת שינויים ברבדים קונקרטיים ורגשיים בקרב ההורים."
.7 האם רובנו חוטאים בציפיות מוגזמות מהבכור?
"מחקרים אכן מוכיחים כי להורים יש ציפיות גבוהות יותר מהבכור, ולעתים הציפיות אינן תואמות את גיל הילד ויכולותיו. יש הורים, למשל, שפתאום מצפים שהגדול יוכל להעסיק את עצמו לבד במשך שעות, לעזור יותר, להיות יותר עצמאי, להפגין סבלנות, לדחות סיפוקים ולגלות הבנה כלפי האם שנמצאת במצב רגיש, כואבת וצריכה לטפל בתינוק קטן וחסר אונים. "חשוב לזכור שהילד הגדול לא 'עושה בכוונה' ואין לייחס לו תחכום יתר או יכולת לעשות מניפולציות. גם הוא חש מגוון רגשות לנוכח הולדת האח/ות, החל בשמחה והתלהבות ועד לקנאה והסתייגות. "לעתים הילד אינו מסוגל להביע את רגשותיו במילים, ואז ניתן לראות נסיגה בהתנהגותו (חזרה לחיתול או למוצץ) וגילויים של התנהגות הנתפסת כיותר 'מרדנית' ובודקת גבולות. אולם חשוב לזכור שאלה תגובות זמניות ולכולם לוקח זמן להתרגל לשינוי."
.8 מה עושים עם ייסורי על "העוול המצפון שגרמנו לבכור?"
רגב: "השאלות כיצד נוכל אנחנו, האמהות, להתחלק לשניים, הן מבחינת הזמן והן מבחינת הרגש, וכיצד יתמודד הגדול עם לידת אחיו הצעיר, הן הבסיס לחששות הגדולים המלווים לידת ילד שני, ושתיהן קשורות זו בזו. מתברר שככל שהילדים קטנים יותר, כך הם מקבלים בצורה טובה יותר את תפיסותינו ההוריות ומאמצים אותן בקלות. אם ההורה נוטה לכיוון הפחד, הוא מפספס את מטרת האמת - שהיא היחסים הטובים והתשוקה לחיים. אז איך בכל זאת מתמודדים עם הפחדים הכי גדולים שלנו באופן בונה? מגבירים מודעות ומשנים את פני התמונה. חשוב שנזכור שהילד הגדול בסך הכל רוצה אהבה, ולאו דווקא לעצבן אותנו. וחשוב לזכור שהקטנטן שזה עתה נולד לא הולך לתפוס את מקומו של הגדול. זו ההזדמנות שלנו ללמד את הגדול וגם את הקטן דרך חיים, הדדיות. הדרך הטובה ביותר היא לאפשר לגדול להיות כמה שיותר מועיל, והדבר יעשיר אותו יותר לעומת ילד יחיד, שיתקשה יותר להתמודד. המשפחה היא מיני עולם. ככל שאנחנו יותר בטוחים בדרך שלנו, ונותנים לילד לעזור ולהיות משמעותי ולא מתעצבנים עליו, אז יותר קל לילד, ונזכור שגם לנו."
.9 איך מנטרלים את העצבים ולא מאפשרים איך לכעס להשתלט עלינו?
רגב: "בעזרת מודעות עצמית. עלינו לזכור מה המטרה שלנו ולנסות לא להתעצבן בקלות, והכי חשוב - גם אם אנו מתעצבנים, לא לשכוח לאהוב את עצמנו, על אף הכעס. לא לתת לרגע לשלוט בנו, כי בכל פעם שאנחנו כועסים, אנחנו בעצם תלויים בילד קטן. עלינו להקשיב לילד ואף לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך, אבל אסור לעשות את מה שעשית, וכמובן גם להסביר בצורה הגיונית למה זה אסור. דברו את שפת הרגש. הלא גם בחיינו הבוגרים, הביקורת והשיפוטיות הורסות כל חלקה טובה".
.10 מתי יחלוף הזעם על הקשיים בהתנהלות?
"כשהוא יתחלף בזעם על דבר מה אחר. החוכמה היא לעשות עבודה על עצמנו כדי לא להתמקח עם החיים אלא לחיות אותם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם