ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

היום הראשון: התחלות חדשות ומזיעות

לכבוד הראשון ליולי אביגיל גרץ מנסה לברר כמה זמן נמשכת התחלה ואיך יודעים שהיא נגמרה, ולמה אנחנו טועים לחשוב שהקיץ הוא רק רצף של חום מתמשך ובלתי נסבל

אביגיל גרץ | 1/7/2010 10:07

למרות שאצלנו אפשר למצוא ימי קיץ כבר במרץ, בראשון ביולי מתחילה עונת הקיץ רשמית. אנחנו יכולים להתחמש כנגד ימות החמה בעזרת מזגן ופליטת טרוניות שהפכו לסיסמאות, בסגנון: "וואו, אוף, איזה חום, אני מת". אנחנו יכולים גם לאמץ את גישת תחזית מזג האוויר שפעם הייתה המנטרה של אחת מתוכניות הטלוויזיה, ולראות את היום שבא עלינו לטובה כיום הראשון של הקיץ, יום שיהיה כולו "חם ומגניב". נכון שכל ההתחלות קשות, אבל אם נראה את היתרונות הגלומים בנקודת ההתחלה, הכול ייראה קל יותר וכל יום קיץ יטמון בחובו הפתעות ואיים של אי ודאות.

המילה "התחלה" לא מופיעה בוויקפדיה, ומבחינתי זאת כבר התחלה טובה ליציאה למסע המניח שכל נקודה על פני הרצף יכולה להיות נקודת התחלה. עכשיו עולים הקולות הספקניים, שבשבילם זה עוד משפט ניו-אייג'י שאי אפשר ליישם אותו ברצף החיים הרגילים. הרי אם אני בתקופה מבאסת שבה אף דייט לא מסתיים כפי שאני רוצה, איך פתאום זה יוכל להשתנות ומשהו חדש יתחיל?

וואו, אוף, איזה חום, אני מת. נערה מנסה להתקרר ברחובות ברלין צילום: רויטרס

איך לא לחרוץ את גורל ההתחלה

אם נסתכל על עולם הכדורגל הוותיק, שבעיני רבים הוא היפוכו של עולם הרוח הניו-אייג'י (למרות שככל שהמונדיאל מתקדם כך אני מבחינה בדמיון שבין השניים) - אז נראה שאין משפט יותר אמיתי מזה. אם החיים הם משחק, אז כל דקה היא לא רק דקת הכרעה, אלא היא טומנת בחובה שינוי והתחלה חדשה. הכול באמת פתוח, וכל דקת משחק יכולה להנביט גול או חלילה עבירה שממנה יצמח פנדל או בעיטת עונשין חופשית.

כל דקה נבנות חומות וקרנות מורמות, טעויות מתרחשות ומסירות מתפספסות, ואי אפשר לצפות את התרחשותן או להחזיר לאחור אף רגע, אפילו לא בשביל לבדוק אם היה נבדל. צריך לסמוך על העיניים שראו מה שראו, ועל הרגליים שבעטו כמיטב יכולתן. אם קריירות נופלות ונוסקות בתשעים דקות או בחודש אחד של משחקי מונדיאל, תחשבו כמה הזדמנויות להתחלות חדשות יש בקיץ ישראלי ארוך במיוחד, שאנחנו טועים לחשוב שהוא רק רצף של חום מתמשך בלתי נסבל.

השאלה הגדולה היא כמה זמן נמשכת התחלה, ואיך יודעים שהיא נגמרה. יש לי חברה שעוד מילדות היא מתקשה בהתחלות. בבית הספר, בחופש הגדול, בצבא, בזוגיות, בכל דבר שנתקלה בו לראשונה היא התקשתה להסתגל. לימים היא המציאה שיטה. החלק הראשון היה הבטחה שלא להתעסק בקשיי ההתחלה ולא לחרוץ את גורלה, כלומר לא לבכות, לא לקטר, לא לברוח או להיפרד, או בניסוח חיובי: להרפות ולתת אמון.

החלק השני היה תזכורות דחויות ביומן, שהנחו אותה

לבדוק בתום שלושה חודשים או פחות (ואם הייתה לה סבלנות מיוחדת, אז לפעמים יותר) האם היא הסתגלה לעבודה החדשה או לשינוי האחר בחייה. משהופיע רגע התזכורת והיא כבר לא זכרה מה הפריע לה מלכתחילה, היא ידעה שהיא כבר התמקמה וההתחלה תמה. אבל אם הדברים שהפריעו לה והציקו לה בהתחלה עדיין היו שם, היא ידעה שהיא צריכה להכריע מה לעשות עם ההתחלה הבלתי נגמרת שלה.

נתינת אמון וסבלנות הן שם המשחק. לשהות בתהליך ההתחלה בעזרת שני הכוחות הללו זו הדרך הבטוחה לעבור את הקיץ בשלום - ובכלל את החיים. את הסבלנות אפשר לדמות להליכה עם נר ביד, לעומת ריצה עם נר ביד. בריצה אולי נגיע מהר יותר, אבל הנר בטוח יכבה. בהליכה מתונה וסבלנית יש סיכוי רב יותר לשמור אותו בוער ומאיר. זה אולי לא דימוי מאוד ספורטיבי, אבל בחיים לא ניתן להאיץ את תהליך השינוי, ובניגוד לכדורגל לא ניתן לקבוע מראש לוחות זמנים קשיחים.

הסבלנות מתבטאת בהבנה שבשביל לחולל שינוי משמעותי אנחנו זקוקים לזמן, אלא שאנחנו לא יכולים לשלוט בו ולא יכולים לצפות מה הוא יביא לנו. האמון הוא כוח משלים לאי הוודאות שיכולה להיות מתסכלת, והוא קריטי במיוחד בשלבי התחלות למיניהם. אפשר לחשוב על מאמן שבדקות הראשונות רואה את הקבוצה שלו מתפתלת על המגרש, ואולי אף סופגת גול מביך - ובכל זאת הוא ממשיך להיות שם בשבילה, להאמין בה ובעצמו, כלומר באימונים שהוא העביר לה.

זה שכך בא

חיפשתי ביומניי הוויפאסנה שלי הגיגים או ציטוטים על אמון וסבלנות. מצאתי דברים קרובים מאד וכמה שירים יפים, אבל שום דבר לא הרגיש לי מתאים. והנה כמו באגדות, רגע לפני שאיבדתי את הסבלנות, בקצה קצהו של היומן, מצאתי את ההפתעה שהבהירה לי שאמון וסבלנות הם קריטיים לא רק להכשרה של קבוצת כדורגל ולנשיאת הקיץ המהביל בישראל - אלא שאלו הם הכוחות העיקריים שמוציאים אותנו מבטן אמנו, ועוד יותר מזה: הם אלו שמאפשרים את הימצאותנו שם במשך תשעה חודשים תמימים.

ביום ההולדת הקודמת שלי זכיתי לנהל סדנת ויפאסאנה, והחלטתי לשמור על העובדה הזו בסוד מפני הצוות. וכך כתבתי ביומן: "בוקר טוב, חמודה. בת 34. שש וחצי בבוקר, מי היה מאמין. חגיגה פנימית בלבד. במדיטציה אמרתי לעצמי מזל טוב, ועלה לי דימוי של אמא שלי יולדת אותי. דימוי של המאמץ שלה, של הדחיפה להוציא אותי לעולם, של ההבנה שאת כולנו דחפו. ראיתי איך זאת ממש בריאה יש מאין, מתוך אהבה של רגע: מתוך אָין נולד ילד לעולם, ודוחפים אותו ללא תנאי, בלי לדעת מה הוא יהיה. מדהים. ואז הרגשתי את התודה לאמא שלי שנתנה לי דחיפה ראשונה, נתנה לי חיים. די מיוחד".

אחד השמות של הבודהה שאני הכי אוהבת הוא "טטהאגטה", הכינוי בו הבודהה התייחס לעצמו. בשפה הפּאלית, גטה זה "להגיע" ו-טטהא משמעו "כפי שהוא". יעקב רז תירגם זאת מילולית ל"זה שכך בא" או "זה שכך הלך". תרגום שכבר בכפילות ההפוכה שלו מרמז על האמרה "סוף הוא תמיד התחלה" - שני מושגים שלכאורה מקלים עלינו את החיים, אבל המליצה (והעובדה שהם לא מופיעים בוויקיפדיה) מעידה עד כמה הם לא ברורים.

אנחנו יכולים להרגיש מתי עונות מתחלפות, אבל אחרי מצבי הרוח הפנימיים מאוד קשה לעקוב. הם משתנים כל הזמן, הם לא נשמעים לשריקות של שופט או להגדרות חברתיות של סוף והתחלה, וזה בלתי אפשרי לשים כל החיים תזכורות שבודקות באיזו נקודה אנחנו נמצאים כרגע. חוכמת השהייה עם כל מה שמגיע ועם כל מה שהולך מתוך אמון, סבלנות ומשחקיות, מאפשרת לנו לחיות בכל רגע כאילו הוא רגע יקר שבו ההתחלה והסוף שזורים זה בזה.

הבודהה אמר על הדהרמה, תורתו, כך: "היא טובה בהתחלה, היא טובה באמצע והיא טובה בסיומה". תארו לעצמכם שהיינו יכולים לומר כך על קיץ שלם. מילא קיץ, על יום אחד בחיינו. להיות מרוצים מהשתלשלות היום ומעצמנו, ככה, כפי שאנחנו באים או הולכים. ובעצם, עזבו יום שלם, אפילו משך זמן של משחק כדורגל שלם, שיהיה טוב בתחילתו, באמצעו ובסופו - האם זה לא היה משפר את חיינו עשרות מונים?

ולמי שמטפורת הכדורגל לא מצאה חן בעיניו, הנה משפט מקסים לסיום (או להתחלה), מתוך הספר: "דברי ימי מנזר" של ז'וזה סאראמגו זכרונו לברכה. "בעולם יש רק חיים ומוות, וכולם חיכו להמשך הדברים, כי לא ברור למה זקנים משתתקים כשעליהם להוסיף ולדבר, ומשום כך על הצעירים ללמוד הכול מהתחלה".