ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

איי העבדים השחורים: טיול אל העבר של זנזיבר

איי זנזיבר השלווים הם כיום יעד קסום לטיול, אך עד סוף המאה ה-19 עוד נסחרו בהם גברים, נשים וילדים לעבדות בכיכר השוק. מבט אל העבר המרתק של האיים האפריקניים

הטיול לזנזיבר ראשיתו בחלומות אקזוטיים, ניחוחות וטעמים של פרחי יסמין וצמחי תבלין, אגוזי קוקוס ותרבות ערבית אפריקנית מרתקת. איי זנזיבר מונים שני איים גדולים יחסית, האי זנזיבר ששטחו כ-1,500 קמ''ר, אורכו 85 ק''מ ורוחבו במקום הרחב ביותר 30 ק''מ. האי השני בגודלו הוא פמבה (PEMBA), המשתרע על שטח של 850 קמ''ר. כמו כן יש במקום אי אלו איים זעירים המבצבצים ממי האוקיינוס ההודי כ-45 ק''מ מזרחית לחוף טנזניה - מזרח אפריקה. איי זנזיבר האחרים קטנים מאד, ורק באחדים בחרו אנשים להקים את ביתם. הרוב משמשים כמעגן לסירות דייג, וכאתרי ביקור לתיירים נלהבים.

ההיסטוריה של איי זנזיבר קשורה ברוחות המסחר המתחלפות המנשבות באוקיינוס ההודי. רוחות המונסון המנשבות בחוזקה על פני הימים, שכיוונן וזמניהן קבועים, היוו בעבר נתיב תחבורה ימי עיקרי בעולם. במשך אלפי שנים נעזרו סוחרי ערב, הודו ופרס במונסון הצפון מזרחי שהשיט אותם לחופי מזרח אפריקה, בחודשים נובמבר עד פברואר. מאפריל עד ספטמבר השיט אותם המונסון הדרום מערבי חזרה לארצותיהם. קו המסחר המבוסס על רוחות המונסון, בין מזרח אפריקה לפרס ערב והודו, קבע את גורל זנזיבר.

הסוחרים הערבים כינו את כל החוף המזרחי ארץ השחורים - ZINJ EL BARR, וזהו המקור לשם זנזיבר. זנזיבר כיום היא חלק מהרפובליקה המאוחדת של טנזניה (הכוללת את זנזיבר וטנגנייקה), והיא עצמאית רק בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות. אך עד שהגיעה לשלווה היחסית הנוכחית, עברו עליה מהפכים רבים.

התושבים הראשונים באזור הם בני בנטו, שמוצאם מאזור מערב אפריקה. בני הבנטו נמשכו אל החוף העשיר במאה השלישית והרביעית לספירה, וסחרו בזהב ושנהב עם סוחרי הים. הם הפכו למתיישבי הקבע הראשונים בזנזיבר וערי החוף המזרחי. אליהם היתוספו במאה השביעית לספירה תושבים רבים מערב ומפרס, שנמלטו מארצותיהם עם עליית האיסלם. חופי אפריקה הפוריים והשלווים, הארץ הירוקה והתושבים מסבירי הפנים נראו לערבים כגן עדן לעומת ארצות המדבר קרועות המלחמה שלהם. התושבים החדשים הביאו אתם את האיסלאם.

המהגרים

הערבים והפרסים חיזקו את קשרי המסחר עם ארצות מוצאם במפרץ הפרסי, במהלך המאות השמינית והתשיעית לספירה. מאות שנים מאוחר יותר, בשנת 1498, הקיף וסקו דה-גאמה הפורטוגזי את כייף התקווה הטובה, ופתח את נתיב המסחר הימי עם הודו. הפוטוגזים נתקלו בזנזיבר ותקעו בה יתד בדרכי המסחר למזרח הרחוק. כמעט 200 שנים שלטו הפורטוגזים בנתיבי המסחר החולפים בזנזיבר, עד שנדחקו על ידי העומנים.

בסוף המאה ה- 17 ערבים עומנים הכניעו את הפורטוגלים, הסולטאן העומני בנה מבצר מאסיבי הניצב בעיר האבן עד היום, ולבסוף גם החליטו העומנים להעתיק את מקום מושבם מן הבירה מוסקאט לזנזיבר. מעבר השושלת השליטה לאי שינה את אופיו, וזנזיבר הפכה ארץ ערבית ממש, ומרכז פוליטי ומסחרי. הסחר התחזק ושיירות של סוחרים יצאו במסעות מסחר אל תוך היבשת, לרכוש זהב, שנהב ועבדים.

תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים שירזיים, עומנים והודים. שפת זנזיבר, כמו שפתם של תושבי החוף, היא סוואהילית, שפירושה ''אנשי החוף'' - מקורה בשפת הבנטו המקומית, מעורבת בהרבה מאד מילים ערביות, הינדית, פורטוגזית, וקצת אנגלית. 

המפגש הראשוני עם תושבי זנזיבר מפתיע - פנים אפריקניות מחייכות מתוך שמלות שחורות שמותירות רק פנים וכפות ידיים חשופות, קריאות מואזין מראשי מסגדים, ומולם דייגים במכנסיים קצרים, ילדים משתובבים במים, פועלי סיפון בגוף חשוף בוהק בשמש. דת האיסלם אמנם חזקה וחובקת כתשעים אחוזים מהאוכלוסיה, אך התושבים המקומיים הופכים אותה למשהו שונה לגמרי מהאיסלם הים תיכוני המוכר לנו.

מסוף המאה ה-19 נתונה זנזיבר תחת שלטונה הקולוניאלי של בריטניה. הבריטים עצרו את סחר העבדים ושלטו באזור עד שנות השישים של המאה העשרים. לאחר עזיבת הבריטים נכנסה זנזיבר למערבולת של מהומות וקרבות. האפריקנים, שלמרות ביטול העבדות חיו כאזרחים נחותים וכמשרתים לעומנים ולהודים, הרימו ראש. מאות ערבים והודים עשירים נהרגו או נמלטו מן האי. האפריקנים השתלטו על בתים רבים בעיר העתיקה זנזיבר. ב-1964, נקשרו זנזיבר וטנגניקה לרפובליקה מאוחדת - טנזניה.

בזנזיברה חיים כ-850,000 תושבים, מהם 150,000 בעיר האבן זנזיבר. רוב התושבים חיים בכפרי דייגים או חקלאים. יש משהו מאד שלוו וחייכני בתושבי זנזיבר. איזה רוגע שנראה כאילו נלקח ונלמד מן הים. אם יש רוח - מפליגים. אם אין רוח - שותים תה עם קינמון. שום דבר לא בוער ואף אחד לא מחכה לך בשום מקום. האקלים נוח סביב 28 מעלות כל השנה, הגשם מרוכז לשתי תקופות בשנה (מרץ עד מאי, ומעט בנובמבר), ואין שום תקופה קשה במיוחד. בכל מקום תפגוש חיוכים ונינוחות.

לקראת ערב פני כולם אל הים. על קו החוף בשולי העיר נפתחים עשרות דוכני מזון קטנים, עששיות נפט נדלקות ולאורם נגלים מיני שיפודים, תמנונים, סרטנים, צ'יפס משורש הקסבה, מיני מאפה ממולאים בבשר וירקות שלל צבעים וריחות. שוק המזון הלילי מושך אליו את תושבי זנזיבר משפחות משפחות, וכמובן - תיירים.

חופה המזרחי של זנזיבר הוא שילוב יפה עד כאב של חול לבן, מים כחולים ודקלים. חולות החוף המזרחי הם רסק אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג. בשעת השפל מותיר אחריו הים הנסוג מאות מטרים של בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר כבר היה השפל בשיאו ועשרות נשים הילכו על החוף בצעד מהיר וליקטו אצות ים.

בחיוכים וסימני ידיים הצטרפנו לעבודה. הערוגות בנויות משורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים. לכל חבל קשורות עשרות אצות. כל פיסת אצה שנאספה בחוף, נקשרה בחבל קצר אל החבלים המרכזיים, והגדילה במשהו את ערוגת האצות.

כעבור ימים בודדים מכפילות האצות הקשורות את גודלן, וניתן כבר לגזום אותן. את ה''גזם'' המיוחד הזה מייבשות הנשים בחוף, והכל משווק לדנמרק , יפן ושאר ארצות שואפות בריאות. האצות משמשות בתעשיית הקוסמטיקה, וכחומר מקשה טבעי בגלידות.

העבדות החלה באפריקה. סוחרי אדם יצאו למסעות צייד ברחבי היבשת. בתקופת השלטון העומני, העבדים הפכו ליצוא העיקרי מאפריקה לערב, פרס והודו. האפריקנים לא ידעו להתנגד, התום היה נחלתם. הם נאסרו בשרשראות ארוכות, בטורים של עשרות, וכאשר נאספו כאלף איש - הם הובלו במסע מפרך אל החוף המזרחי. כאן ניזרקו לספינות דאו והושטו לזנזיבר.

במהרה הפכה זנזיבר למרכז העולמי לסחר עבדים. במאה ה- 18 עלה הביקוש לעבדים, ומשלחות הלכידה ביבשת הפכו תכופות. הסוחרים הערבים שילמו בזרעים ומזון לשבטים חזקים, כדי שהללו ילכדו את אויביהם וימכרו אותם לעבדות. גברים, נשים וטף, הובאו לזנזיבר והוצגו למכירה בשוק העבדים הגדול. שוק העבדים הגדול בעיר זנזיבר נסגר רק בסוף המאה ה-19 לאחר שפעל כמאה שנים.


> אייל ברטוב ידריך מטעם אקו טיולי שטח את הטיול לזנזיבר במסגרת מסע  "80 יום מסביב לאפריקה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...