ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הדרך אל סוף הסבל: פרק מספר המדיטציה הטיבטי

אנחנו מבלים את חיינו בפיתוח אמנות הדחקת הסבל, מעמידים פנים כאילו אינו קיים. אך כדי לצעוד אל עבר קצו, עלינו להתחיל להביט בסבל ישירות. ספר חדש של לאמה קריסטי מקנאלי

קשה לנו לחשוב על הצד השלילי של החיים. התודעה שלנו פשוט מסרבת ללכת לשם. אך לפני שנוכל לנסות ולשנות את חיינו או את העולם, עלינו להגיע להבנה שמשהו בהם אינו כשורה – משהו שדורש תיקון. שכן, אם נדבק במחשבה שהכול תקין, אזי לעולם לא נרצה לעבור את התהליך הקשה של פירוק לגורמים של עולמנו או של עצמנו. אדם שחש בנוח עם האופן שבו העולם מתפקד לא ירצה להתחיל לחקור אותו. חקירה אינה דבר נוח. היא קוראת תגר על כל מה שאנו מחזיקים כאמיתי.

עלינו לשוב לחשיבה דומה לזו של ילד, להביט על העולם כאילו היה משהו חדש לגמרי, ולשוב ולשאול את אותן השאלות שילדים שואלים, אך מבוגרים כבר חדלו לשאול; שאלות כגון: "מדוע יש סבל?"
כל כך פשוט, ועם זאת כל כך עמוק.

בילינו את כל חיינו כבוגרים בפיתוח האמנות של הדחקת הסבל, מעמידים פנים כאילו אינו קיים. אך כדי ללכת בדרך הזו – הדרך אל קצו של הסבל – עלינו להתחיל להביט בסבל של החיים האלה פנים אל פנים. אני זוכרת בבירור רב את הרגע הראשון שבו באמת הבנתי את טבעם הסובל של חיים אלה.

כשהייתי בת שבע-עשרה, עברתי לעיר ניו יורק ללמוד בקולג', ונשארתי לגור שם במשך עשר שנים. חלקתי דירה באיסט-וילג' עם אישה בשם ליסה ועם שני חתוליה. הסיפור הוא על החתולים של ליסה. אם חייתם אי פעם עם חיית מחמד בביתכם, הרי שאתם יודעים כמה מהר הם הופכים להיות כמו בני משפחה. מדי יום, כששבתי הביתה מהעבודה, החתולים היו מקבלים את פניי בדלת, ואני הייתי מלטפת אותם, נותנת להם חטיף קטן, מטפלת בהם ומנסה לשמח את לבם. הם מצדם היו באים להתחכך בי, מגרגרים ואומרים לי עד כמה הם אוהבים אותי. זה היה נחמד.

יום אחד שבתי הביתה מהעבודה, החתולים היו ליד הדלת כהרגלם, אך כשנכנסתי פנימה לומר שלום, החתול ששמו היה מקס קפא במקומו, כמו היה עשוי מאבן. הוא השמיע קול שיעול רם, ואז קרס והתמוטט על צדו. מיהרתי אליו, ונוכחתי לדעת שהוא כבר לא נושם. נתקפתי בהלה. מה אני עושה עכשיו?
הרמתי אותו בזרועותיי וחייגתי 911 לשירותי החירום. הם נתנו לי את הכתובת של בית החולים לחיות הקרוב ביותר לדירתי, שהיה במרחק של חמישים רחובות משם. רצתי אל מחוץ לדלת עם מקס בזרועותיי,

מתייפחת.

איש נחמד שלא הכרתי עצר מונית עבורי. נהג המונית עשה ככל יכולתו להביא אותי לבית החולים במהירות האפשרית, תוך שהוא משמיע מדי פעם דברי ניחומים, אך בית החולים היה במרחק של חמישים רחובות, והייתה זו שעת העומס בכבישי מנהטן, ומקס הקטן עדיין לא נשם. הרגשתי כל כך חסרת אונים.

התפרצתי מבעד לדלתות בית החולים לתוך אולם ההמתנה, שהיה מלא באנשים שישבו, כשעל ברכיהם חיות המחמד שלהם, שכולן נראו לי בריאות. הם כולם הביטו בי, ואז מישהו בחלוק לבן בא ולקח את החתול מזרועותיי, והוביל אותי לחדר צדדי כדי שאוכל לבכות ביחידות. כחמש-עשרה דקות מאוחר יותר יצא אליי הרופא – ללא מקס. "אני מצטער," הוא אמר. "עשינו כל מה שיכולנו."

הלכתי הביתה המומה. הרגשתי כל כך אבודה, אך למעשה, מה שהטריד אותי לא היה העובדה שמקס הלך לעולמו, אלא ההבנה הפתאומית והברורה, שהדברים היו לגמרי מחוץ לשליטתי. היה כאן יצור שאהב אותי וסמך עליי – יצור שהבטחתי לטפל בו – אך כשהגיע בפועל הרגע המכריע, והוא באמת נזקק לעזרתי, לא הייתה לי היכולת לעזור לו. שום יכולת.

הטיבטים מתארים את החיים האלה כמלאים בשלושה סוגים שונים של סבל. הראשון ביניהם קל להבנה, כי הוא כולל את מה שאנחנו באופן רגיל מחשיבים כסבל – כל דבר החל מכאב ראש ועד ללב שבור. הוא יכול להיות פיזי או נפשי.

הסוג השני של הסבל מעניין, שכן באופן רגיל היינו קוראים לו הנאה. ארוחה טובה, עבודה טובה, בן זוג מוצלח – כל אלה כלולים בקטגוריה של הדברים המביאים עלינו סבל. מדוע? משום שבסופו של דבר, הם כולם יבואו אל קצם, ובמקום הנמצא עמוק בתוכנו אנחנו יודעים זאת. לכן, גם כשנראה כאילו אנחנו נהנים מהדברים ה"נעימים" שהחיים מביאים לנו, איפשהו קיימת המודעות הנוראית לכך שככל שננסה, לעולם לא נוכל להחזיק בדברים המסבים לנו עונג. או שארוחת הערב תסתיים, או ששוב לא תערב לחכנו. ככה זה לגבי כל עונג בחיים. לעולם איננו מסופקים. וזה מכאיב.

אבל הסוג השלישי של הסבל הוא הגרוע מכולם. הוא נקרא סבל חדור, והוא זה שראיתי לרגע לאחר מותו של מקס: העובדה הפשוטה שאין לנו שום שליטה על מה שיקרה לנו.

לטיבטים יש אמרה:

 בסופו של דבר,
 חיים אלה של סבל
 תמיד יחשפו את טבעם האמיתי;
 אך לבני המזל הם מראים את עצמם
 עוד הרבה קודם לכן.

אנו יכולים לחיות זמן מה בהכחשה, להעמיד פנים שהכול בסדר, אך במוקדם או במאוחר ניאלץ להישיר מבט לחיים אלה, ולראותם כפי שהם. אין איש שאליו נוכל לפנות לעזרה. אנחנו חסרי ישע. במוקדם או במאוחר יבוא הרופא אליך ויאמר: "אני מצטער. לא ניתן לעשות דבר." ואז – לאן נלך לבקש עזרה? אין אל מי לפנות. כולנו יודעים זאת עמוק בתוכנו, וזה מפחיד אותנו מאוד.

אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את הסוג השלישי של הסבל תהיה פשוט לומר, "הפחדים העמוקים והחשוכים ביותר שלנו." זה לא חייב להיות כך. יש מקום שאליו ניתן להגיע, מקום שהוא מעבר לכל אחד משלושת סוגי הסבל הללו, מקום של שלווה, מקום של עונג.

o שבו בתנוחה נוחה, וייצבו את הגוף ללא ניע. תנו לעיניים להיעצם, והתמקדו בנשימה למשך כמה רגעים, כדי לייצב את התודעה.

o כעת, עברו בתודעתכם על הסוג הראשון של סבל: הסבל הברור. חשבו על כל הפעמים בחייכם שחוויתם סוג כזה של סבל, הן מנטאלי והן פיזי.

o שאלו את עצמכם שאלה של ילד: מדוע אני נאלץ לחוות את הסבל הזה?

o כעת, התבוננו בסבל מהסוג השני: הסבל הבלתי נמנע. חשבו על כל הדברים הטובים שיש כרגע בחייכם. שאלו את עצמכם – האם אני יכול/ה לשמור עליהם? כיצד ארגיש כאשר הדברים הללו ייקרעו מעליי?

o כעת העמיקו עוד יותר, ושאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם יש בכלל משהו שניתן להשיג בחיים האלה, שיביא לי אושר של ממש? נסו לבוא במגע עם נטייתנו האנושית להיות תמיד לא מרוצים במה שיש לנו.

o כעת חשבו על הסוג השלישי של סבל: סבל חדור – ההרגשה המבעיתה של חוסר שליטה, ושאין איש שניתן לפנות אליו לעזרה.

o האם אתם יודעים איזה סבל מזומן לכם בעתיד? האם יש לכם כוח כלשהו לעצור אותו, כשיגיע? הרשו לעצמכם לחוש מעט מן הפחד העמוק הזה שמתחת לפני השטח.

o כעת, דמיינו את עצמכם ללא שלושת סוגי הסבל הללו. גופכם שוב אינו עשוי מחומר שניתן לפגוע בו. הוא כבר לא בשר ודם, אלא אור טהור, אור יהלום בלתי פגיע – גוף שאינו חש מאום חוץ מעונג צרוף. עצרו ונסו לדמיין זאת לרגע – הרגישו את עצמכם בגוף טהור ומושלם, הדבר היפה ביותר שיש ביכולתכם לדמיין.

o כעת דמיינו תודעה חופשית מכל דאגה – תודעה מלאה בשלווה ובאהבה לכל הברואים. תודעה שמסוגלת להגיע אל כל קצות המרחב, ומכירה כל דבר שקיים ביקום. תודעה שמביטה אל כל הדברים הללו, ורואה את טבעם האמיתי.

o כעת, דמיינו את הכוח שיש לכם בתור ישות זו, את היכולת לעזור לכל האנשים שאתם אוהבים. אתם יכולים להופיע בכל צורה שהיא, וללכת אליהם וללמדם כיצד יוכלו הם להיות כמוכם. כעת, ראו את עצמכם שולחים מופעים שונים לכל העברים.

o זהו העצמי העתידי שלכם – גוף של מלאך, תודעה של מלאך. זוהי האבולוציה האולטימטיבית שלכם, זה מה שנועדתם להיות.

o הישארו שם, שקטים ודוממים למשך מספר רגעים, ופשוט היו המלאך.

o לסיום, הבטיחו לעצמכם לצאת מהסבל ולהגיע למצב המענג של המלאך.

לאמה קריסטי למדה תחת הנחייתם של גדולי הלאמות הטיבטיים בהודו ובארצות הברית. היא כתבה ספרים אחדים בתחומי היוגה והמדיטציה, ותרגמה כתבים קלאסיים עתיקים מטיבטית וסנסקריט. בשנת 2003 סיימה ריטריט של שלוש שנים בשתיקה במדבר באריזונה, ארה"ב. בחודש יולי תגיע לארץ לאמה קריסטי מקנאלי כחלק מביקורה של לאמה דבורה צביאלי.­למידע נוסף

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...