משהו רכוב בממלכה: לטייל בדנמרק על אופניים
דנמרק היא הארץ המושלמת לטיול באופניים - שטוחה, קסומה ועם אוכל מעלף. כשתתעייפו מהטירות והיערות, קיפצו לרובע המהגרים של קופנהגן ותגלו למה כדאי להיות שם עני
פונן תקוע בין חצי האי יוטלנד והאי זילנד (האי של קופנהגן) ונחשב לגינה של דנמרק, עם שטיח של יערות, כרי דשא, בתי אחוזה וכפרים עם בתי עץ. החוות ואזורי הדיג באי מספקים מוצרי חלב עשירים, פטל, דובדבנים, חסילונים ועוד מוצרים טריים הזוכים להערכה מצד דור חדש של שפים, ששמים את המטבח הדני על המפה הגסטרונומית של אירופה.
בקופנהגן לבדה יש 13 מסעדות בעלות כוכבי מישלן. חיפוש באתר האינטרנט של לשכת התיירות של פונן הציע טיול מסעדות ואופניים בהדרכה עצמית והצעה כזאת עוררה בי תיאבון. החבילה כוללת ארבעה לילות, ארוחות בוקר דניות דשנות, שלושה ימי רכיבה, כל אחד באורך של בין 25 ל-32 ק"מ, שלוש ארוחות גורמה, השכרת אופניים, העברת מזוודות, מפת רכיבה ומסלולים מפורטים.
קופנהגן היא שער הכניסה לדנמרק. משם לקחתי רכבת לאודנסה, נקודת המוצא שלי בפונן. הנסיעה ארכה מעט יותר משעה והרכבת עברה על הגרייט בלט ברידג' באורך 12.5 ק "מ בין האיים זילנד לפונן. אודנסה היא אמנם העיר השלישית בגודלה בדנמרק, אך בנסיעה במונית מתחנת הרכבת לבית המלון, היא נראתה יותר כמו עיירה קטנה - מסודרת, מאורגנת, עם רחוב ראשי שהוא מדרחוב, כנסייה גותית, אוכלוסייה המונה 188 אלף תושבים ותעלה ארוכה המובילה למפרצון באוקיינוס.
הלילה הראשון לפי התוכנית היה במלון "קנודסנס גארד", מלון מרשת בסט ווסטרן. אופניים מאסיביים עם סלסילה מלפנים כבר המתינו לי. אספתי את השוברים, המפה ותיאור המסלול בדלפק הקבלה וניגשתי למסעדה, לארוחת הגורמה הראשונה שלי. היא כללה אצבעות שפמנון על מצע אורז ורוטב יין לבן. המנה העיקרית הייתה בשר עגל רך מוקף בירקות. ואז המלצר הביא את מאפה השוקולד המיוחד של המטבח המקומי. תכננתי לקחת רק נגיסות בודדות, אך לא יכולתי להפסיק עד שלא נותר יותר מכתם שוקולד על הצלחת.
השכמתי בשבע בבוקר לשמים בהירים. השלב הראשון של הטיול - לנייבורג לאורך החוף המזרחי של האי - היה מסלול קל באורך 32 ק"מ. כיוון שלפי החישוב שלי לא נדרשו לכך יותר מכמה שעות, החלטתי לבלות את הבוקר באודנסה. היה עליי כמובן לעצור במקום הולדתו של הנס כריסטיאן אנדרסן, שנהפך למוזיאון מרשים. המוזיאון מציג את ילדותו
יצאתי לנייבורג על נתיב 6, מסלול משולט היטב. חלפתי על פני שדות של חיטת קיץ וסביבם צמחי פרג, ובהמשך חוות עם בתי עץ, תיבות דואר דניות אדומות וכנסיות כפריות. נייבורג מזכירה מאוד את אודנסה, רק קטנה יותר. יש בה טירת לבנים מהמאה ה-13, שם עצרתי להפסקת תה וכדי לקבל הכוונה למלון "הסלט".
בית המלון, הניצב על אחד החופים היפים של נייבורג, משלב סגנונות דניים ויפניים מודרניים ובו אוסף מלהיב של ציורי נוף מסוף המאה ה-19 של אסכולת האי פונן. קיבלתי חדר אלגנטי עם נוף לחוף ולגרייט בלט ברידג' מעברו השני. בארוחת הערב המלצר הראשי הושיב אותי ליד החלון. הארוחה - ששוב החלה בשפמנון ואחריו רולדת הודו ומוס תות לקינוח - הייתה טובה, אך הנוף היטיב עמי יותר.
למחרת חזרתי על האופניים מנייבורג לכפר הדייגים קרטמינדה. זה היה החלק המהנה ביותר. מדובר במסלול באורך 25 ק"מ שעולה צפונה לאורך החוף, כשבדרך חולפים על פני בתי קיץ שסביבם פרחי חוטמית תרבותית ענקיים, עוברים בתוך יערות ומהם יוצאים לאור השמש ולאזור חקלאי, עם הים באופק.
בדרך ראיתי בתי אחוזה אליהם מגיעים דרך שדרות של עצים אציליים, ודוכנים לממכר תוצרת חקלאית הפועלים בשיטת האמון, שמציעים למכירה פטל ופול טריים ומאמינים שהרוכשים יניחו את המעות במקום שהוקצה לכך.
ברגע שחציתי את הגשר המוביל לקרטמינדה, מצאתי בקלות את מלון "טורנוס" העתיק. בחדר הקטן שלי בקומה השנייה היו שני חלונות גג המשקיפים על הנמל. הלכתי לאקווריום העירוני הסמוך, ואז טיילתי לאורך הפיורד למוזיאון ג'והנס לרסן.
לרסן היה האמן המייסד של אסכולת האי פונן, שהעדיפה נופים בסגנון אימפרסיוניסטי, כמעט פרימיטיבי. הקומפלקס כולל את ביתו הלבן היפה של האמן שנבנה בשנת 1901 וסטודיו ומבנה מודרני בו מוצגות יצירות אמנות של פונן. ארוחת ערב הייתה במסעדת רודולף מאתיס, הנחשבת לאחת הטובות ביותר באי. היא ממוקמת בנמל והסועדים יושבים בחדר אוכל אלגנטי ועל המזח. המלצר הביא קערות קטנות של מרק עגבניות קר כמתאבן. התחלתי עם לובסטר נורווגי ברוטב חמאת שום קל. המנה השנייה הייתה דג זאב ים מצופה בבייבי שרימפ, ואחר כך הסיומת המושלמת: קפה ושוקולד.
בבוקר למחרת היה חשש לגשם, למרות שבסוף הוא הגיע רק בקצה הדרך חזרה לאודנסה. חלפתי על פני בית האחוזה אולריקסהולם שנבנה בשנת 1616 ומוזיאון בכפר לדבי, שם מוצגת אונייה בת אלף שנים. סיימתי את החלק השלישי שאורכו 25 ק"מ בקלות, וביליתי את אחר הצהריים בבטלה במלון "קנודסנס גארד".
למען האמת, יכולתי לסיים את כל הטיול ביום אחד, אבל אז הייתי מקבלת רק ארוחת גורמה אחת. כשחזרתי לקופנהגן נראה היה לי כאילו כולם רוכבים בעיר על אופניים: החל מאמהות המסיעות ילדים בעגלות אופניים בעלי שלושה גלגלים, עבור ביפהפיות במעילים קצרים וכלה בראש העיר בכבודו ובעצמו.
בבירה הדנית יש 1.15 מיליון תושבים, 2.5 מיליון זוגות אופניים ונתיבי אופניים באורך 362 ק"מ. כמובן שהעובדה שהעיר מאוד קומפקטית ושטוחה מסייעת לכך ומעודדת את המקומיים לרכוב. גם תיירים יכולים לסייר בקופנהגן כשהם רכובים על אופניים. הם מגלים שהם יכולים לרכוב בנחת בין גני טיבולי לפסל בת הים הקטנה תוך דקות. העיר מסייעת על ידי הצבת 110 דוכני אופניים במרכזה, לשימוש חינם לאחר הפקדת פיקדון של בערך ארבעה דולרים. ברוב בתי המלון אפשר לשכור אופניים. ויש את "בייק קופנהגן וית'מייק" (www.bikecopenhagenwithmike.dk), תוכנית שנרקמה ומודרכת על ידי מייק סומרוויל, יליד קופנהגן.
הקבוצה שלי, שכללה כ-30 רוכבים, שייטה בעיר במשך שלוש שעות ועברה בסך הכל כ-22 ק"מ, כשהיא חולפת בדרך על פני מגוון אתרים. העצירה הראשונה שלנו היתה במוזיאון ההיסטוריה של קופנהגן בדרום העיר, שבחצרו מוצב דגם פורצלן מיניאטורי של העיר משנת 1530 בערך. כאן קיבלנו תקציר של ההיסטוריה של העיר, ובכלל זה תקופת מלכותו הארוכה של המלך כריסטיאן הרביעי, שבנה 80 אחוז מהמבנים ההיסטוריים של העיר, הביא לעולם עשרות ילדים ומת מאלכוהוליזם ומעודף משקל בשנת 1648.
אחר כך הקפנו את האגמים בצד המערבי של העיר ונסענו לשכונת נורברו הענייה והמעורבת אתנית, שם קיבלנו הסבר על מערכת שירותי הרווחה של דנמרק. מתברר שאם אתה עני, כדאי לך לחיות בדנמרק, אמר המדריך שלנו. וגם אם אתה אוהב לשלם מס הכנסה (45 עד 59 אחוז), דנמרק מתאימה לך.
העצירה שלנו בנורברו הייתה בבית הקברות אסיסטנס, כדי לראות את קברו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן. הוא ברח מהבית בגיל 14 ונחת ברחובות קופנהגן, מצויד בלא הרבה יותר מאשר הדמיון שלו. בארצו הוא היה ברווזון מכוער, שלא ממש זכה להכרה בדנמרק בימי חייו. לאחר מכן, עצרנו ליד פסל בת הים הקטנה, שם המים מספיק נקיים כדי לשחות. בארמון אמלינבורג סיפר לנו המדריך על מעללי הנסיכים הדנים פרדריק ויואכים, ועל מנהגיה של אמם, המלכה האהובה מרגרט השנייה, שכבר מולכת קרוב ל-40 שנה. היא מעשנת בשרשרת ולפי הסיפו? רים מחסלת ארבע חפיסות ביום, אך כיום היא כבר מקפידה לא לעשן בציבור.
בדרכנו חזרה לתחנת הרכבת, נסענו לאורך הנמל, נהנים מאחדים ממבניה הארכיטקטוניים המודרניים של העיר, כולל בית האופרה החדש שעוצב על ידי הנינג לרסן. כאשר שבנו לתחנה הודיתי לסומרוויל, החזרתי את האופניים ששכרתי, ועשיתי דרכי חזרה למלון - ברגל. הצטערתי שכבר החזרתי את האופניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם