ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

הם רואים אנשים מתים: ספר הדרכה להורים שילדיהם רואים רוחות

פסיכותרפיסטית מטקסס טוענת שהסרט "החוש השישי" רחוק מלהיות פנטזיה הוליוודית. בספר חדש היא מסביר איך להבדיל בין מפגש אמיתי עם העולם שמעבר לבין תעתועי הדמיון

ספר הדרכה יוצא דופן נחת לאחרונה על המדפים בארה"ב. בשונה מספרים בסגנון "איך להפסיק לעשן" או "איך להתעשר תוך חודש", הספר החדש נקרא "ילדים שרואים רוחות רפאים: איך להדריך אותם דרך הפחד" - ושמו מסביר בהחלט איזו מין הדרכה הוא מציע.


על פי קארון גוד, מחברת הספר, הסיפור שראינו בסרט "החוש השישי", רחוק מלהיות פנטזיה הוליוודית. גוד טוענת שכמו גיבור הסרט, שטען במשפט המצמרר הבלתי נשכח כי הוא "רואה אנשים מתים" – חווים ילדים רבים חוויות דומות, בין אם הן אמיתיות ובין אם לאו. גוד,  פסיכותרפיסטית מטקסס, אמורה לדעת על מה היא מדברת: היא טיפלה בלא מעט ילדים שחוו חוויות כאלה, עליהן מבוסס ספרה.

גוד טוענת שבעוד שהרבה ילדים משחקים עם חברים דמיוניים, חלקם בטוחים שהם מתקשרים עם רוחות של אנשים מתים. היא מסבירה כי השאלה אם אותן רוחות הן "אמיתיות" או לא תלויה בפרשנות התרבותית שניתנת לסוגיה. "יש תרבויות שבהן רוחות קיימות, ויש כאלה שבהן הן אינן קיימות", היא צוטטה בראיון לאתר איי.או.אל לאחרונה.

היא הוסיפה גם שגורמים רבים עשויים לגרום לאנשים לחשוב שהם רואים רוח. למשל: מתח, הימצאות מוחם במצב של גלי תאטה (המזוהים עם חוויות הקשורות לעל מודע) - או מצב של חלום בהקיץ.

גוד עצמה לא הגיעה לתחום במקרה. לדבריה, בילדותה, מאז היתה בת שמונה, זכתה לביקורים דו- חודשיים בערך מצד משהו שהיא פירשה כרוח רפאים. זו היתה דמות מזוקנת, שהודתה לה על כך שתרמה דולר לנזירות בבית הספר הקתולי שבו למדה. שנים אחר כך זיהתה את הדמות כנזיר שנפטר בשנות ה-60 והוכרז כקדוש בגלל מה שהוכרז כיכולתו להיות בו זמנית בשני מקומות.

על פי התיאוריה של גוד, ילדים בגילאי שלוש עד חמש לא יכולים להבדיל בין חבר דמיוני לרוח רפאים, אולם מגילאי שבע ומעלה הם כבר מסוגלים לעשות את האבחנה בין צל ליד מיטתם לבין משהו על-טבעי. מעבר לעניין הגיל, גוד מאבחנת שניתן למצוא סימנים שיעידו אם מדובר, אכן, בראיית רוח או רק בתעתועי דמיון. למשל במקרה שבו הילד נבהל, בורח ומתחבא מהדמות שהוא רואה, היא טוענת שיש סיכוי שמדובר במפגש אמיתי עם הצד שמעבר.

גוד מקפידה להיות זהירה באבחון שלה. היא מספרת למשל על מטופלת שלה, המכונה "לוסי", שהחלה לראות רוחות רפאים בגיל 8, אחרי שהוריה התגרשו. לוסי חיה

בין שני הבתים של הוריה, ובשלב מסוים ראתה ילדה קטנה שהפכה לבת לווייתה למשך שנה שלמה. גוד אומרת ששאלת מהות אותה חברה נתונה לוויכוח, ועשויה היתה להיות תוצאה של לחץ.

על פי ניסיונה, היא גילתה שילדים הישגיים יהיו פחות חשופים למפגשים עם דמויות החשודות כרוחות, ואם כן יעברו חוויה כזו, בדרך כלל היא תהיה חד פעמית. לעומת זאת, ילדים המוגדרים כאינטואיטיביים הם אלה שחווים יותר מפגשים שמעליהם מרחפים סימני שאלה פרא-פסיכולוגיים.

אבל גם את הילדים שאולי ראו רוח ולהם יש רגישות לעולם שמעבר, היא לא ממליצה לנצל מייד לצורך קריאת עתידות לעוברי אורח. למעשה, היא מנעה כבר בעבר מהורים שרצו לממש את הפוטנציאל המיסטי של ילדיהם. "אני לא רוצה שילדים ילכו לישון כשהם מפוחדים ורועדים", היא מסכמת את מניעיה לכתיבת הספר. "אני לא רוצה שהם יגדלו להיות מבוגרים המפוחדים מהסביבה שלהם. אם זה מה שיעזור להורים להבין שגם לתת לילד להילחם עם חרב צעצוע ברוחות כדי להתמודד - אני אהיה מרוצה".
 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...