על גג העולם: אב ישראלי ובנו על האוורסט
אשתו של דובי מאיר רקחה מזימה לכבוד יום הולדתו ה-59 ושלחה אותו ביחד עם בנם אייל לטרק במרומי האוורסט. ביחד הם טיילו בין הנופים מלאי ההוד וסיכמו: "זה אפשרי בכל גיל"
אלה היו הקולות והצלילים כשטיפסו דובי ואייל מאיר על רכס האוורסט הנפאלי. דובי מאיר (60) ואייל מאיר (30) אב ובנו, הגשימו חלום חיים ושבו בשלום ביום העצמאות האחרון למושב חמד, ביתם במרכז הארץ. הם צלחו טרק המיועד לתיירים, אשר עולה לרכס האוורסט מצדו הנפאלי עד לגובה של 5,550 מטר. ממש מרחק צפייה מהפסגה.
הסיפור התחיל כמה חודשים לפני כן. ביום הולדתו ה-59 קיבל דובי מתנה לא שגרתית מרעייתו. האישה האוהבת רקמה מזימה יחד עם בנם אייל - להעניק לבעלה טרק למרומי האוורסט. טיול בן 23 יום של שכרון גבהים. הפרטנר למסע, כאמור, היה הבן אייל - סטודנט לגיאולוגיה וידיעת הארץ ורכז מפעלים ארצי וחוגי סיור של החברה להגנת הטבע.
למרכיב הגיל יש משמעות בטיול אתגרי מהסוג הזה, אלא שלדובי רקורד מרשים: הוא צעד לאורך כל שביל ישראל ולקראת המסע המתקרב טיפס על כמה גבעות בישראל, ואפילו לקח על עצמו את "אתגר הבניין" - לעלות ולרדת במשך חודשים כמה פעמים רצופות במדרגות בניין בן 17 קומות עם תרמיל ובו ארבעה בקבוקי מים. עם זאת, התרגול המפרך הזה לא השתווה כלל לכושר שנדרש בטיפוס על האוורסט.
"את לא מבינה", אמר דובי עם חזרתו. "זו הייתה חוויה אלוהית. דמייני אותי עומד בבוקר עם הזריחה אל מול נוף עם צוקים תלולים והרים מושלגים ומברך את אלוהים על הבריאה".
דובי ואייל בנו מסלול מדוקדק לטיפוס על ההר מהצד הנפאלי, שהוא פחות תלול ויותר ארוך. הם הצטיידו בגופיות תרמיות ובשכבות בגדים. הרעיון הוא שאין לשאת דבר מלבד הנחוץ ביותר, כי הכול נלקח על הגב. כמובן שנעשו כל הבדיקות הרפואיות הנחוצות לפני הנחיתה בקטמנדו, בירת נפאל. משם לקחו מטוס קטן ומקרטע, שהנחית אותם במרומי לוקאלה.
בשלב הבא יש למצוא פורטר (סבל) מתאים. כל הפורטרים הנפאלים הם משבט השרפה. זהו שבט הגר בגבהים מדהימים, ואנשיו משמשים כמדריכים ומובילי משאות אנושיים. מחזה שכיח הוא לפגוש לאורך שבילי ההר סבלים, הסוחבים על גבם משאות עצומים הקשורים לחבל עבה שנכרך על המצח. נעולי כפכפים עלובים או יחפים הם פוסעים בקלילות מעוררת השתאות.
בימים הראשונים לנו דובי ואייל יומיים רצופים בכל גסטהאוס, כדי להרגיל בהדרגה את הגוף לגובה. "בלילה הראשון לא הצלחנו כמעט לישון והרגשנו רע מאוד", הם אומרים, "ואז למדנו להרגיל את הגוף על
גסטהאוס באזור הטרק הוא למעשה בקתה המורכבת משתי קומות. בקומת הקרקע חדר האוכל ובו שולחנות וספסלים עם מזרונים. למעלה החדרים: קיטונים מרובעים מקירות דיקט של 3 מטר ובכל אחד שתי מיטות. "כל הפורטרים אכלו לחוד לאחר שהניחו את המטען בסדר מופתי במרפסת הגסטהאוס, לאחר כיבוי האורות, הפורטרים השתרעו על על ספסלי האוכל לשנת הלילה".
המים במעלה ההר הם מצרך שהולך והופך נדיר ויקר ככל שמטפסים. "לצורך השתייה השתמשנו בטבליות טיהור שהבאנו מהארץ ואותם הוספנו למים המקומיים", מספרים דובי ואייל. מאחר שהטעם מזעזע הוספנו לכל בקבוק אבקת תפוזים כתומה. מעניין שאם בקבוק מים מינרלים עולה בתחילת הטרק 10 רופי (כחצי שקל) ככל שמעפילים המחיר עולה. במעלה האוורסט בקבוק כבר עולה 200 רופי כתוצאה מעלות ההובלה".
"הטיפוס היה מאתגר", מודה דובי. "למעשה זה היה הכי קשה שניתן לדמיין. זה לא רק הקור, אלא הלחץ על הגוף, החמצן המאוד דליל, המאמץ העצום, ובימים האחרונים מצאנו את עצמנו נושמים ונושפים בקצב מהיר כל הזמן. הריאות נמעכות פנימה ויש תחושה של מלחמה על כל נשימה. קשה לדבר. מתעייפים מהר".
"החוויה המדהימה היא ההליכה עצמה", מספר דובי. "בכל רגע נפרש בפניך נוף בראשיתי מלא הוד". הנוף הררי ומחורץ על ידי שבילים, מפלים ונחלים קטנים שזורמים מהשלג שנמס במרומי האוורסט. בלילה, כשהכול קופא, גם נחלים אלו קופאים. פסגה שפונה לשמש - אין עליה שלג. פסגה מוצלת היא מושלגת. לאורך הדרך פזורות 'סטופות' קטנות, דגלי תפילה, מבנים נמוכים שנבנו במאמץ רב רק כדי להציב בהם גלגלי תפילה להולכים המסתכנים בנפשם. פה ושם נפאלים חביבים וחייכנים, בהמות יאק נושאות משא ואולי גם תייר או שניים הנושאים עיניים נדהמות אל התפאורה החלומית.
המטיילים חוצים גשרי חבלים מיטלטלים או גשר קורות מעל מים שוצפים בחרון. לעתים צריך לטפס על הר רק כדי לרדת מחדש ואז לחצות את הגשר ולעלות שוב להר הבא. כפרים קטנים הדבוקים לצלע ההר כאילו יישמטו לתהומות אם לא יאחזו חזק בסלעים, ושמש חייכנית מעל.
באחד הימים החליט אייל לצאת למסע לבדו ואף העפיל עד לגבעת קאלה-פאטר, המתנשאת עד לגובה של 5600 מטר.
לאחר שהושגה המטרה, הייתה הירידה למטה הרבה יותר קלה. ההסתגלות לגובה נמוך יותר הייתה מהירה, ובתוך ארבעה ימים, תשושים ומוכי קור אך נלהבים מההישג, הם חזרו לנקודת המוצא בטרק: לוקלה (בגובה 2,840 מטר).
את האב ובנו קיבלה בנתב"ג משלחת רועשת ומאושרת המנופפת בשלט בד גדול "כבשתם את האוורסט". "זה אפשרי בכל גיל", מבהיר דובי. "אל תוותרו. זה עניין של רצון והתמדה".
הערה: טיפוס לפסגת הר האוורסט עצמה כרוך בהתארגנות של משלחת מטפסים מקצועית, ליווי רופא או חובש, אביזרי טיפוס ומאות קילוגרמים של ציוד מיוחד, תקציב עצום וכישורים המצריכים תמיכה כספית ואימונים של שנים. לעומת זאת, בסיפורנו כאן מדובר על טרק רגיל לתיירים בעלי כושר.
ליאורה רוזנמן היא סופרת ואמנית, ובעלת סטודיו פלורנטין שנפתח באחרונה ברחוב פלורנטין בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם