בעקבות הקוזאק השתוי: טיול אלכוהוליסטי באוקראינה

באוקראינה, מדינה שבה הוודקה היא חלק מסל הקניות הבסיסי, מתחילים לשתות מוקדם, ולא לפני שמרפדים את הבטן בשומן חזיר ממולח. גבי בר-חיים על סיור בין פוגרומים ומשקאות

גבי בר-חיים | 18/6/2010 7:30

ברמן פנה לרוסי על הבר ושאל: "תגיד, אתה יכול לשתות כוס שלמה של וודקה?"
הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה מלפפון חמוץ וכאילו כלום".
הברמן: "ושתי כוסות וודקה?"
הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה שני מלפפונים חמוצים וכאילו כלום".
הברמן: "ושלוש כוסות וודקה?"
הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה שלושה מלפפונים חמוצים וכאילו כלום".
הברמן: "ו-60 כוסות וודקה?"
הרוסי: "השתגעת? מאיפה יש לי כסף לכל כך הרבה חמוצים?"

(אחת מבדיחות הוודקה הפופולריות בישראל)

ציצים לפניי. ציצים מאחוריי. ממש מאחוריי. עליי. אבל אם כבר נגזר על בחורה למצוא את
עצמה בסנדוויץ אנושי בין שתי קטינות, עדיף שזה יקרה בשירותים של מועדון ה"וודקה בר" בקייב, המקבילה האנושית להמלצת הרשת: "כנסו, יש ציצים". אז כנסו. והם בני 18. במקרה הטוב. אם הקירות הלבנים וספוגי הזיעה של הוודקה בר היו יכולים לדבר, הם היו מבקשים שיגבירו כאן את המזגן. חום אימים. סיבה טובה למקומיות להתלבש ללא מורא, ללא משוא פנים וללא חזייה.

בשבוע שעבר היה בקייב חם יותר מאשר בתל אביב, אבל לא זה מה שישאיר את המקומיים בבית, או יגרום להם לשתות ולהזיע פחות. אולג, בעל המקום, הגיע מישראל לפני כמה שנים, אחרי שפתח בתל אביב את הלנסקי, המגה בר הציוני הראשון, והבין שהכסף הגדול - והקהל - נמצאים במקום אחר. החלל המרכזי של הוודקה בר שבבעלותו הוא בורשט מבעבע של בחורות יפות, גברים נדיבים, אוויר לח ומוזיקת קלאב האוס עתיקה. למעשה, מעולם לא נראו בחורות יפות כל כך שותות הרבה כל כך, בשביל מעט כל כך.

בניגוד לישראלים ששותים כדי לשכוח את הערבים, המצב או סתם בשביל הדאווין, בקייב פשוט שותים. אזרח ממוצע מרוויח 500 דולר לחודש בקירוב, השחיתות נוגסת בכל פה וארוחה במקדונלד'ס היא מותרות, במיוחד אחרי ליל סביאה. החיים לא קלים, אבל כולם רוצים לעשות חיים. בגרמים. וזו לא מטאפורה זולה: את הוודקה שלכם תזמינו שם במידה של 50 גרם (לעוללים ולוזרים), או ב-100 גרם, ותבקק שו ישר מילוי כוס. שתייה איטית של דרינק ראשון נחשבת במקרה הטוב לגסות רוח. במקרה הרע היא תסגיר שאתם מגיעים מהמידל איסט. ברגע שתצלחו את המחסום הזה, אתם בפנים. לפחות עד הבוקר שאחרי, בו תתעוררו מפורקים כמו טויוטה במחסום קלנדיה. סיבה טובה להתחיל לשתות. מהבוקר.

נשים בחנות מזון בקייב

שתייה ופוגרומים

אוקראינה של 2010 בוערת, ולא מדובר רק בטמפרטורה. האקלים של פוסט הקומוניזם, בו משמשים בערבוביה כאוס, אוליגרכים ורצון לעשות הכל כמו באמריקה, יצר יקום מקביל בו הכל מוצע למכירה-מקוויאר שחור ועד הבחורה והבחור שעומדים לידכם בתור לשירותים (אלף גריבנות בקייב, כ-500 שקל). בקייב , עיר שמדהימה ביופי אירופי קריר, מזרקות וגנים, מקבלת התאווה למערב רקע של חיי לילה פרועים, שופינג רעבתני בשדרת קרצ'אטיק וריבוי מסעדות טרנדיות (נסו את פאנו טגרוויל האיטלקית, עם שף שהגיע מליגוריה, או את אנדר וונדר, ברסארי חדש שפועל 24 שעות. שתיהן במרכז האלגנטי של העיר). בשוק המקורה במרכז העיר, שחביב על אוליגרכים, יציעו לכם טונה מיפן וגרגירי יער נדירים. כך שבעידן בו טורקיה מבוטלת כיעד לקהל הישראלי חובב הקלאבים, קייב היא חלופה לא רעה.

ועדיין, בעיר של כ-2.5 מיליון תושבים, האורגיה הקפיטליסטית הזו אפשרית למעטים, שלא לומר לעשירים, שלא לומר לאוליגרכים. הפרולטריון עדיין לא יכול להרשות לעצמו לקחת ביס. הוא מתנייד בחשמלית (70 גריבנה), אוכל סאלו (שומן חזיר מומלח - המאכל הלאומי של אוקראינה), וצורך כמויות של וודקה - אחד המוצרים היחידים הזולים ממש במדינה - כחלק מסל הקניות הבסיסי. אגב, אם יש שני דברים שאוקראינים

שונאים זה וודקה וכסף מזוייפים - שתי בעיות קשות על סדר היום הלאומי. לגבי הכסף, הצ'יזבט המקומי מאמין שכדי לגלות שטר מזויף, כל מה שצריך הוא לנופף בחתיכת סאלו מול פניו הנדהמות של השטר. אם העיניים מתרוצצות, סימן שהשטר הוא אוקראיני אורגינל. עם הוודקה, כאמור, הפתרונות יצירתיים לא פחות.

וודקה אוקראינית היא לא עניין חדש. מספיק להזכיר את הקוזאקים החביבים מהסביבה, ששני תחביביהם העיקריים היו עריכת פוגרומים ביהודים ושתיית תזקיקים, כדי להבין שמדובר במסורת ארוכת שנים. הוודקה, שפירושה "מים קטנים", היא משקה עתיק, שיש הוכחות לקיומו החל מהמאה ה-14. על פי גרסה נוספת, מקור השם בלטינית, בצמד המילים "אקווה ויטה" - "מי החיים".

במאה ה-14 גם החל הוויכוח העתיק לגבי מולדתה של הוודקה: פולין או רוסיה (ההבדל המרכזי בין השתיים הוא שוודקה פולנית מיוצרת בדרך כלל משיפון ותפוחי אדמה, וברוסיה ואוקראינה, כמו בשאר העולם - מדגנים). אחת הטענות המקובלות היא כי האיכרים ברוסיה ובאוקראינה יצרו את הוודקה מקבאס, שיכר הנוצר מלחם יבש בריכוזי אלכוהול נמוכים, וזיקקו אותו זיקוק דודי (בדוד נחושת) על מנת לשמר אותו תקופה ארוכה. לתוצר קראו וודקה, והוא היה בריכוז של 20-25 אחוז אלכוהול בלבד.

בקבוקי פרימיום בבר באוקראינה

במאה ה-15 נפתח ברוסיה הקבאק (בית המרזח) הראשון, שיזמו היה לא אחר מהצאר איוואן הרביעי, טיפוס בעל תודעה מסחרית מפותחת, שהבין שככל שאנשים ישתו יותר, יעלו רווחי בית המלוכה. בהתאמה, המיסוי שנקבע לוודקה היה כה גבוה, עד שסיפק לצאר הרוסי 40 אחוז מכלל הכנסות המדינה. רק במאה ה-19 הפכה הוודקה למוצר הצלול שמוכר לנו כיום, אחרי שכימאי מסנט פטרסבורג בשם תיאודור לוביץ' גילה שהפחם סופג אדים נדיפים, ולכן כדאי לסנן דרכו את התזקיק.

תהליך הייצור משתנה מוודקה אחת לשנייה, אך תמיד יכלול התססת חומר הגלם (מדגנים, סלק, תפוחי אדמה וכו') שבעצמו מגיע ל-95 אחוז אלכוהול, מספר זיקוקים (רק דודי כמו פעם או דודי ורציף; ככל שכו מות הזיקוקים הרציפים גדלה, המשקה "נקי" יותר) וסינון דרך פחם פעיל, שמטרתו להיפטר מטעמי לוואי. התוצאה הסופית: תזקיק נייטרלי בריכוז של 40 אחוז אלכוהול.

בעשור האחרון וודקה הפכה ללהיט עולמי. סיבות לא חסרות: קודם כל פריחת הקוקטיילים שהכניסה את הוודקה בדלת האחורית לקהלים שנמנעו ממנה בעבר. האמריקאים, שהתוודעו לוודקה אחרי מלחמת העולם השנייה באמצעות חיילים שחזרו הביתה עם בקבוקים, הכינו ממנה בפיפטיז קוקטיילים שעושים כיום קאמבק אופנתי, מבלאדי מרי, דרך וודקה מרטיני ועד לונג איילנד אייס טי, ומוסיפים לאפיל הטרנדי של המשקה. מנגד קיימת האהבה העולמית לשוט, שמאפשר לגימה קצרה והחלטית של משקאות בעלי אחוזי אלכוהול גבוהים. בנוסף, התפתחה האובססיה העולמית למותגי הסופר פרימיום, ששוק הוודקות הצליח לרכוב עליה בהצלחה, עם אינספור מותגים שמבטיחים אלפי זיקוקים ומים קדושים. וכשמזהי טרנדים כדונלד טראמפ ורוברטו קוואלי מוצאים בוודקה פוטנציאל רווחי - שלא לדבר על שיבוטים כוודקה אורגנית או וודקה המופקת מקינואה - לא פלא שגם באוקראינה, המולדת, עלו על העניין.

מינוף האתוס הקפיטליסטי באוקראינה גרם באופן טבעי גם לשינוי המחשבה בשוק הוודקות המקומי והביא לחדירת מונחים כמו מיתוג, בידול והבטחה פרסומית. מבט על הפוליטיקה של הוודקה באוקראינה מאפשר תמונת מראה מדויקת להלך הרוח הלאומי ולמנגנונים השלטוניים במדינה. לצורך העניין, הספירט (הנעשה מחיטה), שמשמש להכנת הוודקה, לא מיוצר על ידי יצרני הוודקה, כמקובל במערב. הזיקוק הוא מונופול של המדינה האוקראינית, דבר שגורם ליצרנים המקומיים לוותר על חלק קריטי מהייחוד של המוצר. ועדיין זה שיפור לעומת העבר, שבו כל תהליך הכנת הוודקה הולאם לטובת בית המלוכה ולאחר מכן, המדינה. כשליצרן וודקה אין שליטה על הזיקוק עצמו, הדבר היחיד שנשאר לו כדי לבדל את המוצר שלו מאחרים הוא השילוש הקדוש: המים (וטיהור על ידי פילטרים), האגדות והאסטרטגיה הפרסומית שנובעת משני הפרמטרים הראשונים.

פס ייצור במפעל וודקה חורטיצה

שתייה ונקמה

וודקה חורטיצה, המארחת בסיור הנוכחי, היא תוצר ישיר של חשיבה פרסומית מערבית. היא נוסדה ב-2002 וכבר מחזיקה מעל 30 אחוז משוק הוודקה האוקראיני, כשהיא מביסה מותגים ותיקים יותר, ומיוצאת ל-77 ארצות. לפי סטאס פרבמן, מנהל השיווק של א.ג.ת.ד. , היבואנים והמשווקים של חורטי צה בארץ, "בישראל נמכרים כמיליון וחצי בקבוקים בשנה. להערכתי, זה כ-15 אחוז מנתח השוק. שותים אותו בכל המגזרים והחתכים".

סיפור הקמת המפעל הוא אגדת שוק חופשי אופיינית: הבעלים של החברה, יבגני צ'רניאק, היה מפיץ של נמירוף, וודקה מקומית אחרת. לאחר שהסתכסך עם בעלי הוודקה, הוא נשבע שיקים מפעל שיביס את נמירוף. סיפור הנקמה הפשוט הזה הוליד את המותג המצליח ביותר באוקראינה. המפעל, הנמצא בסביבה אקולוגית על שטח של 92 דונם בסמוך לעיר זפרוז'ה (עיירה מנומנמת. כולה מיליון תושבים), הוא דוגמה ומופת לסדר וארגון, כולל הכרח ללבוש חלוקים סניטריים וכובעים במהלך הסיור. האוקראינים, מתברר, קשוחים לא רק תוך כדי שתייה. מלבד חורטיצה, המפעל מייצר את מותגי הוודקה "בלגוף" (בלגוף מותאם יותר לברים, עם טעמים שמתאימים לקוקטיילים כמו תפוח ומנדרינה), ו"מדובוהה" (מעין שיכר דבש).

כדי להגיע לזפרוז'ה, יש לטוס לעיר דנייפרפטרובסק, ולנסוע עוד כשעה. בשדה התעופה של דנייפרפטרובסק זמנים מדויקים הם רק בגדר המלצה, ועדיין, עיכובים שהיו גורמים לישראלים להוריד לדיילת את הראש בנשיכה מתקבלים כאן במשיכת כתפיים אטומה. ככה זה וזהו. בזמן ההמתנה למטוס מספר המדריך המקומי, אדי, על טיסה שעוכבה יום שלם על המסלול לאחר שהתגלה כי אנשי הצוות שיכורים מהישבן. למזלנו, אצלנו העניין מסתיים אחרי שעתיים, בלי הסברים. ככה זה. ועכשיו תשתו משהו.

כבר מהדרך למפעל חורטיצה בזפרוז'ה אפשר לראות את ההבדל התהומי בין עושר לעוני, בין עיר לפריפריה. ראשית, אחרי אוטוסטרדה מהירה עוברים פתאום לכביש עתיק בן נתיב אחד. שנית, נוכחות מוגברת של לאדות מטרטרות שיוצרו עוד בסבנטיז. שלישית, נוף איכרי דשן, כולל אווזים, בתים נושנים וכפריים עם בעיות שיניים (אחד הצ'יזבטים שסופרו ברכב הוא שלאוקראינים אמיתיים יש ניבים מחודדים. מפחיד, אבל כנראה שהעניין מעוגן במציאות). בעוד בקייב קיים בוז תהומי לקומוניזם לצד התרפקות על לאומיות אוקראינית, בזפרוז'ה עדיין קיימת שדרת לנין, כביש באורך כ-20 קילומטר, כמו גם פסל עצום שלו. המקומיים נהנים לציין כי "לנין המת יותר חי מהחיים עצמם", אבל לפי הנוכחות סמלים סוציאליסטים בעיר, המתים הם אחרים לגמרי.

השערורייה האחרונה בזפרוז'ה, אגב, היא פסל של סטאלין שהוקם במסגרת פרטית וגרם לתושב אחד לחוש בלבו ולאחרת להגיע לבית חולים. הפסל עצמו, במבט מקרוב, הוא לא ממש סנסציה. מדובר בחצי גוף עליון של הרודן, בגודל מיסיונרי, ונראה כאילו למישהו אזל הכסף באזור הסרעפת. אבל מתברר שגם אזכור מיניאטורי כזה של העבר מספיק כדי להוכיח שיש מי שמתגעגע לימים מסודרים יותר.

הערגה האוקראינית ללאומיות ולמיתוסים היסטוריים היא חלק מהנוף לא פחות מהלאדות המעשנות. האמת, מספיקים כמה ימים באוקראינה כדי להבין שהפסיכולוגיה המקומית מונעת מפחדים עתיקים (כל דבר - מבניית סכר ועד עקיפה בכביש - מיועד למניעת "קטסטרופה"), לאומיות שורשית ומיסטיקה, שגם ב-2010 מככבים בה קוזאקים, סגולות רפואיות ואבנים בעלות כוחות קסם.

האסטרטגיה של חורטיצה משתמשת בכל אלו לטובת מטרה קפיטליסטית לחלוטין: מכירות בהיקף מפלצתי. שלוש שנים בלבד לאחר יציאתו לשוק של הבקבוק הראשון נכלל המפעל בין עשרת יצרני הוודקה המובילים בעולם על פי הרשימה של Millionaires Club World. המותג השתתף בדירוג של כתב העת הבריטי הידוע International Drinks וב-2010 הוכתר על ידו כשני בעולם מבחינת איכותו, לצד אבסולוט וסמירנוף. במקביל, זכה המותג בתחרויות שונות וביותר מדליות מיוסיין בולט, כולל פרס "הוודקה האוקראינית הטובה ביותר" בשנים 2009-2007.

חמוצים ודגים מלוחים לריפוד הבטן לקראת השתייה

שתייה וגאווה

למרות הקילומטרז' הקצר מאז הקמתה, נשענה חורטיצה מלכתחילה על מיתוסים אוקראיניים. בעידן של גלובליזציה, זיהו בחורטיצה את הצורך המקומי בהיסטוריה וגאווה לאומית. לצורך העניין, אחד הקוזאקים הבולטים והמוערכים באזור הוא בוגדן חמלניצקי, שעל שמו יש לא מעט אנדרטאות ופסלים בקייב ובאוקראינה בכלל. הוא מוכר לאוקראינים כמנהיג המרד נגד פולין וליהודים בזכות אחריותו לפרעות ת"ח ות"ט.

החיבור למקום מתחיל כבר בשם: חורטיצה הוא שמו של האי הגדול ביותר על נהר הדנייפר, שממנו, כך נטען, הגיעו הקוזאקים. בהמשך הקימו הקוזאקים של האזור (שידועים גם כקוזאקים של זפרוז'ה), שמונה מבצרים לצורך שליטה על נתיבי מסחר. החיבור להיסטוריה המקומית ממשיך במים שמשמשים את הוודקה, שמגיעים ממעיין באזור, הקרוי "מעיין בוגדן". לדברי מדריכת הסיור ויקטוריה, בחורה קשוחה עם שפם סמכותי, בחירת המים לוודקה הייתה תהליך ארוך, בסופו הוקם המפעל בסמוך למעיין. לשאלה למה לא להשתמש במים מזוקקים היא מתפלצת. "אנחנו לא מחפשים מים רגילים וחסרי טעם. למים שלנו יש טעם אוקראיני". גרסה מעניינת לא פחות לבחירת המים מספק סאשה, אלכסנדר בלוחין, מנהל יחסי הציבור של חורטיצה, שמצהיר כי חיפשו בחורטיצה את "המים שהכי מתאימים למים שבגוף האדם".

נשמע כמעט מיסטי. זו אסטרגיה שיווקית?

"זו אמונה. יש משפט ברוסית שאדם לא יכול לגור רחוק יותר מ-500 קילומטר מהמקום בו הוא נולד, כי רק שם המים מתאימים לו. מה שניסינו לעשות בחורטיצה זה למצוא הרכב אוניברסלי למים. במיוחד עקב העובדה שהספירט בו אנחנו משתמשים לא נוצר במפעל, אלא על ידי המדינה".

הדבר היחיד שמבדל את הוודקה שלכם מאחרים הוא המים. מה מייחד אותם, מלבד המעיין?

"ישנו מינרל מקומי שנקרא שונגיט ומגיע מצפון רוסיה. הוא שינה את המבנה של המים כדי שיהיו כמו בטבע. יש לו תכונות תרפויטיות: יש סיפור על אישה משושלת בית רומאנוב שהייתה עקרה, השתמשה במים שטוהרו בשונגיט וילדה יורש למלוכה. סיפור יותר מוכר הוא שהצאר פטר הראשון הניח לכל חייל אבן שונגיט בתרמיל, בגלל שלחיילים לא היתה גישה למים טהורים. השונגיט הפך את מי הביצות לראויים לשתייה. אם זה באמת נכון? לא יודע. אבל זה משנה".

משנה או לאו, התחושה במהלך הסיור במפעל היא שמדובר בסרט מדע בדיוני מהסבנטיז. בכל מקום ישנם בקבוקים תוססים מאלכימיה, פועלות שעוקבות אחריהם בקפדנות ובקריות איכות שעוקבות אחרי כולם. ויקטוריה מובילה אותנו לדוד שעליו מודבק פתק גדול, ומסבירה לנו ביראת כבוד כי "זה המקום של האלכימיה, פילטר השונגיט". השונגיט מתגלה במבט מקרוב כאבן שחורה עם טקסטורה של פחם. זה לא מונע מכולנו לזייף אורגזמה מוקסמת. מנהלי חורטיצה מקפידים בעניין זיופי המוצר, שבגללם הם משנים את התווית מדי שנתיים וגם צורתו של הבקבוק עוברת חידושים. הדבר היחיד שנשאר עקבי הוא הלוגו. כל מוצרי החברה עוברים שבעה סינונים. ההבדלים ביניהם הם תוצאה של תהליכי זיקוק שונים ותוספת ארומות.

בין אם מדובר בסיבוב של בוקר בפיבנאיה (בית בירה זעיר מקומי) או באחד מהיכלי המסעדנות או הקלאבינג של קייב, קל לראות שהוודקה מקבלת שם יחס אגבי, כמעט סטנדרטי. אולי זו הסיבה שנובורישים אוקראינים, אוליגרכים ושאר נגזרות מבוססות עם חיבה להפגנת עושר, מעדיפים לא פעם על השולחן בקבוק של גריי גוס (הצרפתית), או של בית שמפניה מכובד (דום פריניון או וו קליקו). וודקה היא משקה יומיומי. לא עו שים ממנו עניין. זאת אומרת, חוץ מהעניין האיום ההוא, עם רד בול, שרץ חזק גם במועדונים של קייב.

אבל מעבר לדרינק המשותף, אל תצפו מהמועדונים של קייב לתחכום יוצא דופן. בפאטי פה, אחד המועדונים הגדולים בעיר, מקבל את פנינו דורמן אימתני. המוזיקה היא קלאב טראנס שמח, ועל הבמה רוקדים נערי גוגו במיטב המסורת של לילות שישי בפליירום באלנבי 58 ב-1995. הקהל נראה נאיבי ושמח עד כאב. בניגוד למועדונים בערים אחרות, כאן יש נוכחות אפסית של סמים, והנוכחים מתודלקים בעיקר בכמויות עצומות של אלכוהול. מי שרוצה להמשיך את הלילה מוזמן לעשות זאת בוודקה בר או בשוטרס, קלאבים באווירה תיכוניסטית שמחה, שתשמח כל בליין שחושב שראה הכל.

כנסיות בקייב, אוקראינה צילום: AP

שתייה ואוכל

הנקודה היהודית אצל האוקראינים מעט מעורפלת. לא מדובר בערפול במובן ההיסטורי, שכן הטענה שמדובר בעם שסייע בשמחה ובאסרטיביות לרצח יהודים - מפוגרומים ועד למלחמת העולם השנייה - ידועה לכל. הערפול נמצא במעברים החדים מהמסעדה לגיא ההריגה. מהמועדון לאנדרטה. ואולי הערפול פשוט נובע מנחשולי הוודקה שלגמנו מהבוקר, והביאו אותנו לבאבי יאר, אותה חורשה השוכנת במה שהיה פאתי קייב ובה נטבחו כמאה אלף יהודי האזור החל מ-29 בספטמבר 1941.

ההסבר במקום ענייני. גם האנדרטה, שהוקמה ב-91 (האוקראינים מעדיפים להיזכר במאורע לצד אנדרטה אחרת, שמוקדשת באופן כללי למעשי הנאצים, ולא מציינת את רצח היהודים). כאן הכל כמו שסיפרו לנו: הערוץ, האדמה, העצים. אבל גם למי שאיבד את משפחתו בבורות כאלו ברחבי אוקראינה, כמוני, קשה להרגיש חיבור למקום. קשה בכלל להרגיש משהו במקום בו המקומיים עושים פיקניק מעל קברי אחים. ככה זה, כנראה, במדינה שאמונה על הדחקות. את תחושת המועקה אנחנו דוחסים למטה בעזרת עוד קצת וודקה. פסיכולוגיה בגרוש. או ברובל. או בגריבנה. מה שתרצו.

ובאוקראינה, כמו באוקראינה, המעברים חדים: אם כבר פסיכולוגיה של המונים, התפקיד של הוודקה הוא לשמש כסוכן חִברוּת, בין אם ברגעי הדחקה לאומיים, במועדון או במסעדה. כדי להבין את מערכת היחסים שביססו האוקראינים בין הוודקה להרגלי האכילה שלהם, מומלץ לנסות לפתוח שולחן במסעדה מקומית, דוגמת "בית הציידים" בקייב. זה מתחיל בזקוסקי, הטאפאס/אנטיפסטי המקומי. ההיצע יכול לכלול דג מלוח עם בצל (באיכות מדהימה), נקניקים שונים, חמוצים (כולל תפוחים, פטריות ועגבניות) וסאלו על לחם שיפון. המטרה היא לרפד את הקיבה בשומן כדי להכין אותה למפלי הוודקה שעוד יגיעו. למעשה, מדובר במשחק מקדים. נגיסה בשביל לעורר את החך לפני האוכל.

במטבח האוקראיני הסאלו משמש לא פעם כבסיס לטיגון או בישול. התוצאה היא מגוון של כיסנים ממולאים (פירוגי) בבשר או בתפוחי אדמה ומלווים בשמנת חמוצה, כייסנים משולשים מטוגנים הנקראים בילאש (השמועה האוקראינית טוענת שיש בהם בשר חתולים. לנו היה טעים), בורשט מסלק אדום, שבתוכו משתכשכות חתיכות בשר לצד תלולית שמנת חמוצה ובליני, חביתיות תפוחי אדמה עם שמנת וביצי דגים. האוכל כבד, לפעמים כבד מאוד, אבל כשהוא טוב הוא אידאלי לוודקה. בהמשך הארוחה יש שימוש בדגים כקרפיון וסלמון, מטוגנים או מבושלים, ובבשר חזיר, בין אם בתבשילים עם רביכות בליווי תפוחי אדמה וקאשה (כוסמת) או כשישליק, בהשפעת המטבח הטורקי.

אבל בארץ הדמדומים הזאת, שבה הכל קשור בהכל, גם מנה טריוויאלית כעוגיית מדלן מחזירה לא מעט ישראלים למטבח של סבתא, או לסיפורים מפעם - על עצי מחט, ריח אדמה ודובדבנים בשמנת. בעצם, יכול להיות שהאוכל הוא הזיכרון האחרון ממה שהיה שם פעם, לפני מלחמת העולם, לפני הפרסטרויקה, ולא ישוב. אה, והוודקה. ברור.