תודעה של יום אחד: הבלומ'ס דיי ואנחנו
841 עמודים נדרשו לג'יימס ג'ויס כדי לתעד כל בדל מחשבה שעברה בתודעה הרעבה והחרמנית של אחד, ליאופולד בלום, סתם איש בסתם יום שמצוין היום. לכמה נזדקק אנחנו? ואם נעשה מדיטציה?
ובתרגום לעברית: היום של בלום. ליאופולד בלום. ומה עשה מיודענו כדי לזכות ביום חג? אם כך, בלום לא עשה כלום. ולמעשה, הוא אפילו לא קיים. בלום הוא גיבור "יוליסס" שכתב הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר, שהמילה "עב כרס" צנומה לידו, יצא לאור ב-1922 והוא מתאר יום בחייו של ליאופולד בלום. ה-16 ליוני 1904, ליתר דיוק. יום רגיל, בדיוק כמו היום שלכם. אם היו מבקשים מכם לכתוב את היום הזה, כמה עמודים נראה לכם שהייתם ממלאים? עמוד אחד, עשרה, עשרים? מן הסתם הייתם מתקשים להגיע ל-841.
הספר כתוב בסגנון שמכונה בספרות "זרם התודעה", וחוץ מלתודעה הרעבה והחרמנית של ליאופולד בלום, הוא צולל גם לתודעותיהם של סטיבן דדלוס המיוסר, גיבור ספרו המוקדם יותר של ג'ויס "דיוקן האמן כאיש צעיר" ושל מולי בלום, אשתו של ליאופולד. היא חותמת את הספר במונולוג ארוך, נטול סימני פיסוק, שהקדים את זמנו בפתיחות המינית שהוא מביע ובווידוי החוגג חושניות נשית.
אבל מה זה אומר, להיכנס לתודעה של מישהו? למה בספרים אנחנו מוכנים לעשות את זה ואף מצפים לכך בשמחה, אבל הצלילה לתוך התודעה של עצמנו היא מעשה שבדרך כלל מפחיד ומרתיע אותנו?
בסוף אחת מסדנאות המדיטציה שהשתתפתי בהן, אישה מבוגרת סיפרה בפתיחות על כך שבמהלך שלושת הימים הראשונים היא חששה שהיא משתגעת. היא לא האמינה כמה אנשים הגיעו איתה לסדנה. האחים שלה ובעלה, הילדים ואפילו ההורים המתים שלה היו שם. עם כולם היא דיברה, על חלקם כעסה ואת חלקם שיתפה. אחרי שלושה ימים הבינה שהיא בעלת הבית של התודעה שלה, ושהיא לא לקחה שמונה ימי חופשה בשתיקה רק כדי להתווכח עם הבוס או עם השכנים. זה לא שכולם השתתקו ברגע שהיא הבינה מי מנהל את ההצגה, אבל היא תפסה את כיסא הבימאית במקום את תפקיד הצופה הכלואה בכיסאה.
כל אחד חושב שלעשות מדיטציה זה הדבר הכי קל בעולם. כולה לשבת בשקט ולהתבונן בנשימה. עשר דקות מספיקות כדי לחשוף שהמשימה בכלל לא פשוטה. רבים מרגישים שהם משתגעים, ובטוחים שרק אצלם התודעה משתוללת כמו אריה בכלוב. אבל לא
המנגנון הזה הוא התודעה, שכמו בשיר של חנוך לוין יודעת שהיא רק רוצה לנוח. אבל, למרבה הפליאה אנחנו לא עושים מדיטציה בשביל לזכות בשקט ובשלווה, אלא כדי לפגוש את כל מי שאנחנו. אולי יגיע שקט מהתרגול אבל הוא לא מהות העניין, בדיוק כמו שאנחנו לא קוראים ספר רק בשביל לסיים אותו. אנחנו נכנסים לדרמות, מתרגשים ובוכים מול כל השריטות והמחשבות, הכמוסות והרדומות שלנו, שאנחנו פוגשים במהלך המדיטציה. וכן, גם את כל השיפוטיות על העולם ואשתו.
המורה אקהרט טולה אמר שהמפתח ליציאה מהשיגעון טמון בנקודה שבה אנחנו מזהים שמחשבה היא רק מחשבה. זו נחשפת כאשר מבחינים בזרם התודעה העצמי, ובכך שאין מחשבה היכולה להקיף את כל האמת בכל סיטואציה. הספר של ג'ויס, שבדרך כלל נוטים לדבר על אודותיו בהקשרים ספרותיים או פוליטיים, יכול להיות מורה מצוין לפירות שיכולים להתקבל מהתבוננות בתודעה. תודעה של יום אחד.
ג'וייס בחר את התאריך 15.6.1904 כי ביום הזה הוא פגש את מי שהפכה להיות אשתו. האם אנחנו מסוגלים לעשות זאת? לבחור יום אחד, אקראי, ולחיות אותו כאילו הוא יום של חג? לראות בצורה בהירה וסקרנית איך נפתח הבוקר שלנו, איך הוא מתחלף לצהריים ואז כלה והולך ונהייה פתאום ערב? וכשמגיע הלילה, האם אנחנו מבוהלים ממנו או צונחים אליו בנעימות כמו הכוכבים שמופיעים בשמיים?
המילים הראשונות שכתבתי בסדנת המדיטציה הראשונה שלי, היו: "כנראה עכשיו ה-30 בחודש. הזמן על תאריכיו ושעותיו הממסגרות איבד קצת מחשיבותו, והוא נחלק לעמידה, ישיבה ואכילה. גם החיים בחוץ נחלקים לכך, אלא שפה יש התבוננות פנימה כל הזמן. ערן אומר שמחשבות הן כמו רכבת. הן נוסעות וממשיכות הלאה, הן באות לפעמים בחריקת בלמים ואז ממשיכות לדרכן ולא מותירות זֵכֵר".
רבות מהמחשבות שלנו בהחלט לא מותירות זֵכֵר, וטוב שכך. אבל גם ימים רבים, שנדמים רק כעוד יום לא מחוללים בנו השפעה כלשהי, וזה כבר מדאיג. מה הסיכוי שניתן ליום כמו זה להיות משמעותי בחיים שלנו? למה אנחנו מתעוררים בדרך כלל בימי הולדת, בחגים מוכּרים או בהלוויות, חלילה, ומתאוננים על הזמן שעבר כל-כך מהר? כאילו הזמן אשם בתקיעות שלנו.
תפקידן של האמנות ושל המדיטציה הוא להזכיר לנו את אפשרות הפיכת החיים לחג. המורה שלי, סטיבן פולדר, תמיד אומר שצריך לשים לב למחשבות שחוזרות אלינו שוב ושוב. הן כמו חץ במפה של אוצר, והן מסמנות לנו: "חפור כאן". מחשבות שכאלו אנחנו לא רוצים להעלים. אנחנו רוצים ללוות אותן כמו סופר מסור, המקדיש את חייו ליצירת דמויות.
רבים סבורים שכל ילד היה יכול לצייר את הציורים של ג'קסון פולוק. רבים חושבים שאם מצלמה הייתה מתלווית אליהם למשך יום שלם היה מתקבל פרק קורע של סיינפלד. כל סופר מתחיל חושב לעצמו, מה הבעיה לכתוב בזרם התודעה. זרם התודעה הוא כינוי שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה ששמה דגש על נפש הדמויות. זהו מין שיח של אדם עם עצמו (למשל, אם האדם הוא מתלבט כרוני או כעסן) - שלא צריך להיות מחויב לנרטיב או להיגיון מסוים, כי אם רק לסדר התודעה: האופן שבו המחשבות עולות בתודעה.
אם תנסו לעשות סדר במחשבות במהלך עשר דקות של מדיטציה, תראו שזה כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי כל המחשבות, שלא לדבר על לכתוב אותן ולעשות מהן מהלך דרמטי שירתק מיליוני קוראים או יצחיק אותם. לאמנות טובה יש תפקיד אדיר בחיים, ולפעמים אנחנו יכולים להבין משהו על עצמנו רק דרך החוויה האמנותית שמישהו סלל עבורנו. אבל אם יום אחד הספיק לג'ויס על מנת לתאר את הקרביים של גיבורו בלום, מי אנחנו שלא נראה את עצמנו כאמנים של החיים שלנו? אנחנו יכולים, ואולי מוכרחים, לפסל ולצייר, לצלם ולכתוב כל דקה ב"עוד יום" הזה שלנו. תודעות משוגעות הלא כבר יש לכולנו, וזו פתיחה נהדרת ליצירת חיינו.
שיהיה עוד יום שמח
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם