האיש ששתל עצים: הנסיך הקטן של ז'אן ז'יונו
אלזיאר בופייה הוא רועה צאן מופלא שבילה את כל חייו בשתילת בלוטים, עד שייער מחדש חבל ארץ שומם. בופייה הוא גם הנסיך הקטן נוסח צרפת, דמות ששמעה יצא למרחקים. וכך מתחיל הסיפור
לפני כארבעים שנה יצאתי למסע רגלי ארוך בהרים גבוהים שתיירים לא פקדו אותם מעולם, באותו חבל ארץ קדום שהאלפים חודרים בו אל פרובאנס.
בדרום מזרח ובדרום נתחם האזור באפיק האמצעי של הנהר דוִרֳאנס, בין סיסטרוְן למיראבּוֹ; בצפון הוא גובל באפיק העליון של הנהר דרוֹם, החל מנקודת מוצאו וֹעד די; במערב הוא גובל במישורי הקונטָה וֶנֶסֶן וברכסי המשנה של מון וֶנטו. הוא כולל את כל החלק הצפוני של האלפים התחתונים, את דרום הנהר דרוֹם ומובלעת קטנה של הווֹקלוז.
בשעה שיצאתי למסעי הארוך במדבריות אלה, היו שם אדמות בור עירומות וחדגוניות, בגובה של אלף מאתיים עד אלף שלוש מאות מטרים. לא צמחו שם אלא שיחים של אזוביון בר.
חציתי אדמה זו בקו הרוחב הארוך ביותר שלה, ולאחר שלושה ימי הליכה מצאתי עצמי מוקף שממה שאין דומה לה. חניתי ליד חורבותיו של כפר נטוש. מאז יום אתמול, אזלו המים בצידתי וצריך הייתי למצוא מקור מים. בתי הכפר המצופפים, אף כי הרוסים היו כקן צרעות ישן, העלו בדעתי שמן הסתם היו שם, אי אז, מבוע או באר. ואמנם, היה שם מבוע, אך הוא היה יבש. חמישה שישה בתים ללא גג, סחופי רוחות וגשמים, כנסיה קטנה ומגדל הפעמון המט ליפול שלה, היו ערוכים בדומה לבתים ולכנסיות בכפרים מיושבים, אך כל סימן חיים לא נראה בהם.
היה זה יום נאה בחודש יוני, יום שטוף שמש, אבל הרוח נשבה בפראות בלתי נסבלת על אדמות ללא צל אלה, המוטלות גבוה לנוכח השמים. נהמותיה בשלדי הבתים נדמו לנהמותיה של חיית טרף שהחרידוה מסעודתה.
היה עליי לעזוב את המחנה. מקץ חמש שעות הליכה עדיין לא מצאתי מים ולא היה סימן לתלות בו תקווה שאמצאם. בכול שררו אותו היובש, אותם עשבים עציים. דימיתי לראות במרחקים צדודית קטנה שחורה, עומדת. חשבתי כי זה גזע של עץ בודד. על כל מקרה, כיוונתי צעדי אליה. היה זה רועה. כשלושים כבשים, רובצות על האדמה הלוהטת, נחו לידו.
הוא השקה אותי ממימייתו ומעט מאוחר יותר הוביל אותי אל בקתת הרועים שלו, השקועה בקפל קרקע של הרמה. את מימיו המצוינים שאב מבור טבעי, עמוק מאוד, שמעליו התקין כננת פשוטה.
האיש
ביתו היה מסודר, כלי האוכל שטופים, הרצפה מטואטאת, הרובה משומן; ארוחתו התבשלה על האש; אזי שמתי לב שהתגלח לא מכבר, שכל כפתוריו חוזקו היטב, שבגדיו הוטלאו בתשומת לב כה רבה עד שהתפרים היו סמויים.
הוא חלק עמי את ארוחתו, ומשהושטתי לו לאחר מכן את שקיק הטבק שלי אמר כי אינו מעשן. כלבו, שתקן כמוהו, היה ידידותי אך לא מתרפס.
הוסכם מייד כי אעשה שם את הלילה; הכפר הקרוב ביותר שכן במרחק של עוד למעלה מיום וחצי הליכה. יתר על כן, הכרתי היטב את טבעם של כפרי האזור המעטים. יש שם ארבעה או חמישה מפוזרים הרחק אלה מאלה על צלעות ההרים הגבוהים, בלב חורשות של אלונים לבָנים בקצותיהן של דרכים נוחות למעבר כלי רכב. מתגוררים בהם חוטבי עצים המפיקים פחמי עץ. תנאי החיים קשים במקומות אלה.
המשפחות, דחוסות אחת כנגד השנייה באקלים האכזרי לאין ערוך בחורף כבקיץ, נאבקות זו בזו באנוכיות גוברת והולכת במקום מנותק ומסוגר זה. תחרותיות חסרת היגיון חורגת שם מעבר לכל מידה, מלובה ברצון מתמשך להימלט מן המקום הזה. הגברים יוצאים במשאיותיהם להביא את פחמיהם העירה, ושבים.
הרועה, שלא עישן, פנה להביא שקית קטנה ושפך על השולחן ערימה של בלוטים. הוא החל בוחן אותם בזה אחר זה בעיון רב, מפריד את הטובים מן הפגומים. אני עישנתי את מקטרתי. הצעתי לסייע לו. הוא השיב לי כי זה עניינו שלו. ואמנם, בראותי עד כמה הוא משתדל במלאכה זו, לא התעקשתי. בזאת הסתכמה שיחתנו. משהייתה לו בצד הטובים ערימה של בלוטים עבים למדי, ספר אותם בכפולות של עשרה. בעשותו כן, הרחיק את הפירות הקטנים או את אלה שהיו סדוקים ולו במקצת, באשר בחן אותם מקרוב מאוד. משהיו לפניו מאה בלוטים מושלמים, חדל ממעשהו ושכבנו לישון.
מצרפתית: אביבה ברק
אסיה הוצאה לאור
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם