סטראוטיפ שיק: דברים שקורים כשדוס נכנס לבית קפה תל אביבי
הבחור מאחורי הבאר המשיך להביט בי בפנים חתומים. יצאתי משם, חככתי בזקני ואז זה היכה בי: יש לי זקן. אני דוס. רן ובר מחפש חברים מאחוריי הזקנים, והראסטות והמאלות והדאווין
אמנם הייתי רק בן 30, אבל היתה לי כבר כיפה וגם זקנקן קליל, עובדה שנשכחה מלבי כשנכנסתי לבית הקפה התל אביבי המגניב-אבל-כשר ורציתי להזמין שני קפה וכמה עוגיות. המוכר הצעיר, נטול הכיפה אך עטור ההילה, הסתכל עליי במבט מוזר. לא הבנתי מה הוא רוצה. זה היה בוז או שאט נפש? למה הוא לא עונה במגניבות לברכת השלום שלי? למה הוא קורא לי בקרירות ובמונוטוניות, "אדוני (אני?!) הקפה שלך מוכן".
הוא אמנם דיבר בנימוס, אבל התחושה שלי היתה של 'קח את הקפה ועוף מפה'. אולי הוא לא מוכר ואני לא קונה תל אביבי בן 30? אולי הוא הרופא הגריאטרי שלי בקופת חולים ואני בן 84? חייכתי בניסיון שני להמיס את הקרחון, אבל הוא המשיך להביט בי בפנים חתומים. יצאתי בצעדים מדודים, חככתי בזקני ואז זה היכה בי. יש לי זקן. אני דוס.
מאז עזבתי את תל אביב ליישוב כפרי מוקף שדות, ואני פחות מתחכך בברנז'ה. חוץ מזה, העולם עובר איזה שינוי אבל לא על זה רציתי לכתוב. לאחרונה, בעקבות תחביב או טירוף האופניים שלי, מצאתי את עצמי בחנות אופניים. הייתי זקוק בדחיפות למנשא אופניים והחלטתי לשכור אחד ליומיים. אחד המוכרים הסתכל עליי ואמר: "אני יכול להלוות לך את שלי". אבל אז עצר בדרמטיות, ופלט תוך צחקוק ארסי: "ליום שבת".. וחייך, מרוצה מעצמו עד הגג. הבטתי בו, מרגיש את העלבון. למה? מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? אני לא בנאדם? גם פה זה ככה? אי אפשר להיות רוכב אופניים עם כיפה?
זכיתי, ובאותו היום יצאתי לרכיבת שטח ובדרך פגשתי כמה רוכבים. הראשונים נסעו מאחוריי, ואחרי שעקפו אותי עצרו בצד. שאלתי אותם אם יש להם טיפים לרוכבים מתחילים. הם חייכו. אחד מהם הצביע לכיוון הראש שלי. מה, עוד פעם הקטע הזה? לא מקבלים אותי בשום מקום? הסתכלתי עליו בעיניים רושפות ורציתי להגיד לו: "מה? להוריד את הכיפה?? - אין מצב!" – והוא אמר בפשטות, "קסדה", והסביר לי שזה לא נעים לעוף על איזו אבן ולהתרסק.
התחלנו טוב, אז ביקשתי עוד טיפ לדרך. "בעזרת השם", אמר לי הרוכב השני. תרכוב, ובעזרת השם יהיה בסדר. הסתכלתי עליו, מלא ברגישות ופגיעות מהמפגשים הקודמים. הוא מסתלבט עליי? נראה שלא. הוא דווקא חייך חיוך נעים ומזמין. בשלב מסוים פגשתי עוד זוג רוכבים, ושאלתי אותם משהו על הכיוון
כתוב באחד הספרים שמי שמחלק את העם, מי שרואה עצמו שייך לחלק מהאנשים ולחלק לא, הוא כאילו מחלק את אלוהים. הוא לא מקבל את האחדות, אלא בוחר בנפרדות שלו, בקבוצה שלו בלבד. זה לא קשור לבחירות שלנו: לי יש את הבחירות שלי ולך את הבחירות שלך, אבל זה לא אומר שאני מרגיש מנותק ממך. זה לא אומר שאני לא יכול לראות אותך כנשמה טהורה, אפילו אם הבחירות שלך מנוגדות לגמרי לאמונה שלי. זה דורש אמונה גדולה, לב רחב ודעת.
ניסיתי לחשוב אחר כך מה ההבדל. למה בחנות הרגשתי זלזול ודחייה ובשטח הרגשתי אחווה וקירבה. המסקנה שלי היתה שבחנות או ברחוב אנחנו מזדהים יותר עם הפוזה של הקבוצה שלנו. אנחנו כך ו"הם" שונים. לכן ההפרדה גדולה. אבל בשטח, כמו בשדה הקרב, להבדיל, כל הפערים האלה מתגמדים. אנחנו אחים לנשק, אנחנו ביחד, אנחנו עושים אותו דבר. הדומה ניכר יותר מהשונה, וכל הסטיגמות שקשורות בהבדלים החיצוניים מתפוגגות. שמחתי מאוד לפגוש את הרוכבים האלה, אפילו רציתי להזמין אותם לאספרסו אצלי בבית, אבל הם נעלמו באופק. אולי עוד אפגוש אותם פעם.
המשכתי לדווש ולחשוב על הדברים. האמת שכולם ככה. כולנו מסתכלים על אדם אחר, מכניסים אותו לתוך קובייה פצפונת של תיוג חברתי, וסוגרים עליו את הגולל. זה לא קשור אם זה חילוניים, חרדים, סניאסים או כל קבוצה אחרת. בסופו של דבר, יש לנו נטייה להגן על הקבוצה שלנו ולהתבדל מ"האחר".
ממש מצא חן בעיני פרץ המחשבות הזה על צורת העולם, עד שנכנסתי שוב לאחרונה לבית קפה קרוב. שכחתי איך החילוניים נוטים לשפוט את החרדים והחרדים את החילוניים, הסניאסים את הלא-רוחניים ואלו שלא מתעניינים ברוחניות שופטים את בעלי המאלות והשיער הארוך מהודו.
זחוח וטוב לב פניתי אל המוכר וביקשתי קפה. זה היה בחור צעיר ששיערו מתוח אחורנית בסרט גואה סטייל, עם שרשרת אבנים תואמת את המראה המסיבתי. נראה היה שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו זה פה. הוא הסתכל עליי במבט משועמם. נראה היה לי שהדבר האחרון שבא לו זה להגיש לי קפה, אבל לא היה לי מושג. לא רק שאנחנו טועים בשיפוט של הקבוצה של האחר, אנחנו גם טועים בשיוך האחר לקבוצות לא רלוונטיות. הוא הגיש לי את הקפה והחזיר את העודף.
לפני שיצאתי מהמקום איחלתי לו יום טוב. חודש טוב, הוא ענה בהדגשה. חודש טוב? שאלתי, ונזכרתי שהיום בבוקר באמת התפללתי תפילת ראש חודש. טוב שמישהו מאיתנו זוכר את זה! שכחתי כבר, עניתי בהפתעה. הגואני הצעיר חייך חזרה אליי וסובב את אצבעותיו מסביב לזרועו בתנועה של הנחת תפילין. "על הבוקר כבר", אמר, "על הבוקר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם