לא מתעוררים: הרוחנו אקטואליה של השבוע
אפשר להבין את השרה לבנת. גם אבא של בודהא גירש את כל האלביס קוסטלואים שבאו לשיר אצלו בחצר. הביטול של אלביס קוסטלו ועוד עניינים בוערים ברוחנו-אקטואליה של השבוע
השלטון הנוכחי של בני ישראל לא רוצה שיעירו אותו, לא מעוניין לקבל ביקורת ולא בא לו שיתקנו אותו. בטח שלא בלילה. אז אלביס קוסטלו החליט לבטל את ההופעות שתוכננו לו בארץ. הסיבה הרשמית היא החשש שהופעה שלו כאן תתפרש כאקט פוליטי, שמשמעותו תמיכה במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. היה נחמד אילו מר קוסטלו היה מגיע ואומר מעל הבמה את מה שיש לו להגיד, אבל מטרידה יותר התגובה של השרה לימור לבנת, שאמרה שאדם שמחרים את קהל המעריצים שלו אינו ראוי להופיע בארץ. אבל קוסטלו לא מחרים את קהל המעריצים שלו, הוא פשוט לא מתלהב מדרכה של הממשלה שלבנת חברה בה.
אפשר להבין את השרה. מי צריך על הראש רוקרים שנראים כמו וודי אלן, שיזכירו לנו (שוב) שאנחנו לא ממש מצטיינים בפתרון בעיות, ובשם הביטחון עושים מה שבא לנו. אחר כך, רק זה חסר לנו, יגיעו לפה זמרים אחרים, פחות ידידותיים ממדונה, שיהיה להם מה להגיד על הפער הגדל בין עשירים לעניים, על השחיתות השלטונית, על שיעורן העלוב של נשים בממשלה, על מפלס הכנרת, על מחירי הדיור, על ההסתה נגד הומואים, עובדים זרים, מובטלים, שמאלנים.
אולי הכי טוב שהאמרגנים יקבלו אישור מוועדת שרים את מי להביא לכאן. מצב כזה לא יפתיע - הרי השבוע נפתחו הדיונים בכנסת על הצעת חוק מצמררת, שלפיה תישלל תמיכה מעבודות אמנות שיוצריהן לא יתחייבו לייצג את המדינה. ואלס עם בשיר? בופור? עג'מי? חווה אלברשטיין? הדג נחש? תשכחו מזה. מעכשיו רק להקות צבאיות ותוכניות עם יאיר לפיד.
האמת? קל להבין את חברי הכנסת ואת כל סרבני הביקורת האחרים. להיות ער זה נחמד ומואר, אבל תהליך ההתעוררות קשה ואף מתסכל. הבודהא, "זה שנעור", הוא דוגמה לאדם שעבר את הדרך המייגעת הזאת. בהתחלה הוא לא ידע שקיימים בעולם זקנה, חולי ומוות, כי אבא שלו גונן עליו וגירש מהבית את כל האלביס קוסטלואים שבאו לשיר בחצר.
אחרי שהבודהא, שהיה מוכר אז בשם סידהרתא גאוטמה, גילה שהעולם אינו חבילת מרשמלו, הוא עזב את כל הפינוקים וחי במשך שש שנים כנווד פרוש, שמסתובב ביערות לבוש בסמרטוטים וניזון מאוכל בכמות שמכסה ציפורן של אגודל אחת, לא יותר. בהמשך, סידהרתא התיישב למדיטציה מתחת לעץ הבודהי די הרבה זמן. גרסה אחת אומרת שישה ימים, אחרת אומרת 49, ממש כמו ספירת העומר – במהלכם נאלץ להתמודד עם כל השדים שלו, שלא לדבר על כאבי הגב והברכיים, הצמא והזבובים. לא קל, אבל הוא הצליח.
אחחח. אילו אחת מחברות התרופות הייתה מייצרת כדור התעוררות. אילו רק היה אפשר
משה, אגב, הצליח להעיר את צאן מרעיתו. מעניין מה הוא צעק אל פתחי האוהלים שלהם ואם הם הספיקו לצחצח שיניים.
בחג שבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. יש סיבות אחדות לקריאתה של המגילה דווקא בשבועות, אחת מהן היא לכבודה של רות, גיורת שקיבלה על עצמה בהצטיינות את תורת עם ישראל. בסיפור שזורים ענייני מעמד האישה לצד נושאים מרתקים אחרים, כמו יחסי עניים ועשירים בישראל, הגירה, גיור וכוחה של רכילות.
נעמי הייתה נשואה לאיש עשיר ששמו אלימלך. בני הזוג ושני בניהם היגרו לארץ מואב, מכיוון שהיה רעב בישראל. הבנים נישאו לשתי נשים גרות, ערפה ורות. לאחר שכל גברי המשפחה מתים, חוזרת נעמי, סלב לשעבר, הביתה - חסרת כל ומלווה בכלתה, רות. "ויהי כבואנה בית לחם," מספר פסוק י"ט, "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה, הזאת נעמי?" החבר'ה התפלאו לראות את אשת אלימלך העשיר חוזרת על ארבע אל הגורן. השמועה על השיבה מתפשטת מייד בעיר.
רות ונעמי יודעות שכאלמנות הן חייבות גבר שידאג להן. נעמי מייד אוספת מידע על בועז, אחיין של אלימלך ז"ל, ושולחת את כלתה הצעירה ללקט שיבולים בשדה שלו. בועז, אלמן טרי, שם לב לבחורה החדשה בשדה. למרות שהיא רעבה, רות אינה מתנפלת על השיבולים בקומה כפופה שפוערת את המחשוף ומגלה את השדיים האסורים לעיניי הקוצרים. היא מקפידה לשמור על גב זקוף וכורעת במקום להתכופף, וכך גם מחזקת את השריר הארבע-ראשי וגם מושכת את תשומת לבו של האדון.
בועז, מצדו, ממש כמו דודה נעמי, אוגר מידע ומברר אצל אחד הפועלים שלו "למי הנערה הזאת?" (ב' 5). רות חייבת למצוא חן בעיני בועז, כי כקרוב משפחה הוא היחידי שיכול לגאול אותה מאלמנותה. נעמי כבר יודעת בדיוק מה הלו"ז של בועז ומתי הוא הולך להעביר לילה בגורן. היא שולחת את רות להתרחץ ולהתבשם, ופשוט להישכב על הקש ליד הקרוב האמיד. הסיפור נגמר לא רק בחתונה, אלא גם בכך שבני הזוג רות ובועז יהיו לימים הסבא רבא והסבתא רבתא של דוד המלך.
במבט ראשון הסיפור הזה מלמד עד כמה עלוב היה מעמדן של הנשים באותה תקופה: הכורח לנהוג על פי כללי צניעות שמגנים על הגברים מפני התפרצות יצר לא ראויה, אלמנות שמשמעותה הייתה עוני, ושחרור מהמצב המשפחתי הבעייתי שהיה תלוי בשיתוף פעולה מצד גבר ממשפחת הבעל.
במבט שני אפשר לראות שעל מעמדן הפורמלי הנמוך של הנשים חיפה כוחן שמאחורי הקלעים. בזמן שהגברים מתפזרים לגרנות ולשלל תפקידיהם הציבוריים, הנשים נשארו בחצר האחורית, עשו כביסה, בררו עדשים והחליפו ביניהן מידע חיוני. הגברים ידעו שלנשים אין חלק רשמי במערכת קבלת ההחלטות, אבל הם ידעו גם שאם יפשלו, כל הכפר ירנן עליהם. במלים אחרות: הנשים החזיקו את הגברים בביצים בזכות נכס גדול שהיה ברשותן: ידע אקטואלי והיכולת להפיץ אותו. (היום היתרון הזה נשלל מאתנו, כי אנחנו מתפזרות לעבודה כמו הגברים, רק מרוויחות פחות).
הרכילות היא עיסוק מושמץ בתרבויות רבות. בבודהיזם, אחת מהפעולות המילוליות האסורות היא "דיבור מפלג". ביהדות נאמר: "לא תלך רכיל בעמֶך לא תעמד על דם רעֶך..." (ויקרא, י"ט 16). לא פשוט לשרטט את הקו שמפריד בין העברת מידע לבין ללכלך על מישהו. האם נעמי הלכה רכיל כשאספה מידע מועיל על מצבו המשפחתי והכלכלי של בועז? הם היא הייתה זוכה להיות אם-אם-אם-אם אמו של דוד המלך לולא עשתה זאת? ואם אלביס קוסטלו היה מחליט לבוא לכאן ואומר למעריציו מה הוא חושב על מדיניות ישראל בשטחים, האם היה זה דיבור מפלג?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם