לחיות בגלויה שקפאה: מה עושות נערות בגרינלנד?
טוקומק בת ה-15 גרה על אי קטן בגרינלנד הקפואה. "החברות שלי חושבות על אלכוהול, סקס ובנים, אבל אני קוראת בעיקר פנטזיה", היא מתוודה. מסע אל האנשים שעל הקרחונים
בקצותיו של האי הגדול בעולם, שכיום אני יודעת שהוא המדינה ה-13 בגודלה בתבל, נאחזת אוכלוסייה של 58 אלף בני אדם בלבד. אין עצים, יש מעט מאוד דרכים. ובארץ קשה שכזו, שבה שום דבר לא צומח, כל דבר שזז נחשב למוגן לחלוטין מפני ציד.
הבית שלי לימים אחדים היה אוניית קרוז נורווגית. המסלול: צפונה לאורך החוף המערבי של גרינלנד עד למפרץ דיסקו, שבדמיוני היה שזור בכדורי זכוכית מהבהבים. התחנה הראשונה שלנו היתה סיסימיאוט, ממש בתוך החוג הארקטי. קיבלו את פנינו גשם ומזג אוויר חמים יחסית (אפס מעלות). כ- 5,400 בני אדם מתגוררים כאן, מה שהופך את העיירה הזו לבירמינגהם (העיר השנייה במספר תוס שביה בבריטניה) של גרינלנד. רק עיר הבירה, נוק, מאוכלסת יותר. זו עיירה שהתפרנסה פעם מציד לווייתנים. מאז עברו תושביה לגידול בעלי חיים ימיים קטנים בהרבה, השרימפס. זהו אחד הענפים המכניסים ביותר של המדינה. ענפים מכניסים נוספים הם דיג דגי בקלה, דגי סלמון וסובסידיות מדנמרק (האחראית ליחסי החוץ, הביטחון והאוצר, בעוד למקומיים יש שלטון עצמי אותו אימצו במשאל עם שנערך ב-2008).
הבתים הצבעוניים של העיירה נראים כאילו הוצאו ממארז של מתנת חג המולד, שקיפוליה נפרשים עם פתיחתה של הקופסה. מבעד לגשם הקל שומעים את יללת כלבי ההסקיז, המתחננים לארוחתם. או שהם פשוט משתגעים, בהיותם קשורים במשך חודשים ארוכים בכוננות לתחילת עונת השלגים. כמו כל מקום אחר לאורך החוף, סיסימיאוט מנותקת לחלוטין. אין דרכים שמובילות אל מחוץ לעיירה. במקום זאת, התושבים נוסעים במעגלים, עד שמכניסים לפעולה את רכבי השלג ואת המזחלות, והכלבים העצובים זוכים סוף סוף לרוץ ולרוץ.
באונייה, ששמה "פראם", יש שמונה סיפונים, אולם היא לא גדולה עד כדי כך שאינך יכול למצוא את התא שלך. מטבע הדברים, היא גם כוללת את כל הפינוקים המודרניים - אמבטיות חמות, ג'קוזי, חדר כושר, אינטרנט. את הכל מלוות ברמקול הודעות בארבע שפות, מה שמזכיר קצת את האירוויזיון.
האונייה נקראת "פראם" כמחווה לאונייה של פריטיוף ננסן, גיבורם הנערץ של הנורווגים. ננסן היה חוקר הקוטב הצפוני ומדינאי, שבשנת 1893 ניסה להגיע באונייה אל הקוטב הצפוני. למרות שנכשל, זכה להערכה בזכות הגילויים החשובים שגילה בעת מסעותיו. ביום השלישי להפלגה שלנו היו אור שמש נפלא וקרח על קו האופק אחראיים לקבלת הפנים
מעניין כמה נקודות אתה יכול לקבל כאן ב"שבץ-נא" על האות "q". נדמה שהן נמצאות כאן בכל מקום. כמו סיסימיאוט, גם Qeqertarsuaq התפרנסה יפה מלווייתנים עד לפני מאה שנה. כיום היא עיירת ציד ודיג שקטה שבה אתה יכול לקנות בסופרמרקט רובה חדש. חוץ מזה, מדובר בגן עדן למטיילים האוהבים להלך. טיילתי לאורך החוף המצוחצח, כאשר הקרחונים הבוהקים ניצבים אל מול בתי העץ לאורך החוף. בהמשך הדרך אפשר למצוא הרי בזלת פראיים ומפלים של קרח נמס. בחזרה לכיוון הנמל, רואים שורות רבות של חבלים שעליהם תלויה כביסה לייבוש. נדמה שבגרינלנד כל יום הוא יום כביסה.
כמו תושבי גרינלנד שנאלצים לעבור מאור לחושך ולהפך מדי שנה, גם אנחנו נאלצנו להתמודד עם מצבים קיצוניים: הטבע במלוא תהילתו במהלך היום, ואחר כך בערב, התוכנית האמנותית באונייה. התוכנית כוללת קריוקי עם משתתף אחד, אלמר, ברמן פיליפיני שמנסה לבצע קלאסיקות, אבל לא מפסיק לזייף כל הערב; תצוגת אופנה הזויה בכיכובם של הקפטן והמהנדס הראשי, שפתאום לא נראים כמו אנשים שאפשר לסמוך עליהם. לכך מיתוספת הקריינות של המנחה השוודית ססיליה מלסטרום, שאומרת: "אם לא הייתי נשואה, הייתי מסתערת עליהם".
בהמשך, המסע נעשה פראי יותר, מוזר יותר וגם יפה יותר. Uummannaq הוא אי קטן ושטוף שמש עם הר בצורת לב הניצב מאחורי קבוצה של בתים צבעוניים. כאן פגשתי את מאליק לובסטרום (בתרגום חופשי: גל מתנפץ אוהב סערה). הצעיר בן ה-19 אמנם מאופר בכבדות ושולט במוזיקת ההבי-מטאל הוולשית, אך מסתבר שרק פעמיים בחייו הוא יצא את גבולות Uummannaq - לנוק ולאילוליסט. כשפגשתי אותו הוא אכל צ'יפס מול המוזיאון המקומי בחברת טוקומק דנילסן בת ה-15, נינתו של חוקר הקוטב הצפוני האפרו-אמריקאי מתיו הנסון. לדבריה, היא קוראת "95 אחוז משעות היממה פנטזיה - מה שאני לא יכולה לחוות כאן". טוקומק רוצה להיות שחקנית או טייסת, והיא יוצאת דופן בכך שהיא עדיין יוצאת למסעות ציד עם אביה. "רוב החברות שלי חושבות בעיקר על אלכוהול, סקס ובנים", היא מספרת.
אני מתארת לעצמי שהדור הזה, של מאליק וטוקומק, משתוקק לחיות בגרינלנד עצמאית. אך מאליק סבור שזה בלתי אפשרי, בעיקר בשל העובדה שהממשלה המקומית ממשיכה להיות תלויה בתמיכה כלכלית של דנמרק. טוקומק דווקא מוכנה לאתגר. "נוכל ללמוד מהשגיאות שלנו", היא אומרת. ולא שחסרים במדינה הזו אוצרות טבע. ממש לא. בשעה שרוב אזרחי גרינלנד מתקשים להתפרנס, הם יושבים על משהו כמו רבע מהגז והנפט שטרם התגלו בעולם, אוצרות שנעולים מתחת לקרח יחד עם אורניום, פלטינום, זהב, יהלומים ואבנים טובות. כמובן שהשאלה הגדולה היא, כמה זמן יעבור עד שהם יתחילו לנצל את המשאבים האלה.
40 קילומטר צפונה לאורך החוף, אנו מותירים את החולמים הצעירים של Uummannaq הרחק מאחור, וה"פראם" מטילה עוגן באוקוסיסט, יישוב קטן הבוהק באור שקיעה. זו הנקודה הצפונית ביותר שנגיע אליה, והיא בלתי נשכחת. ניסיתי לדמיין איך אצליח לשרוד בקצה כזה של שום מקום, בעודי מתלהבת מהצלילות הקסומה של האור. ייתכן שזו התשובה.
יש בית על כל צוק, שדרך לא מוארת מחברת ביניהם; הרים מושלגים נעלמים לתוך עננים נמוכים ושמים בצבע הלילך. אתה מביט בכיוון האחר ורואה דגי הרינג וכביסה תלויים על רקע נוף בצבעי טכניקולור כמו ב"חלף עם הרוח". בית הקברות שזור כולו צלליות גותיות והקול היחיד ששומעים עם רדת החשיכה הוא שקשוק השלשלאות של הכלבים. כשחזרנו לאוניה שמענו המון הרצאות (הידעתם: בגרינלנדית אפשר לספור רק עד 12; אחרי זה, המילה "הרבה" היא היחידה שקיימת). והיו עוד כמה ערבים בלתי נשכחים ("הערב, בריאן, מרלו וליאו יראו לכם מה אפשר לעשות עם בלוק קרח וחתיכת פרי...").
בוקר אחד ישבתי לבד על הסיפון כאשר ראיתי מולי לווייתן נכנס ויוצא מן המים חמש או שש פעמים. בדרך חזרה דרומה, אילוליסט נחשפה לעינינו שוב, כאשר הסערה של הבוקר פינתה מקומה לשמש בוהקת. לא חיפשנו כאן את חנות המזכרות ואפילו לא את הפאב האירי. אילוליסט בגרינלנדית זה קרחונים, ומחוץ לאנטארקטיקה, זה המקום הטוב ביותר לצפות בהם מקרוב.
אם אילוליסט היא כמו גלויה של גרינלנד, איטילק היא הצד האחר שלה, החצר האחורית. וזה לא שהיא לא פוטוגנית. להפך, אולי היא פוטוגנית יתר על המידה. מדובר בכפר דייגים בקצה פיורד, עם רכס הרים אלפיני במזרח. פגעי מזג האוויר ניכרים בבתים, ויש גם את מה שמוצאים ליד הבתים. על אחת המרפסות, למשל, שרוע איל שבזה הרגע נשחט. במקום אחר אפשר למצוא רגליים כרותות של איל, חכה, וגלגל של אופניים. 130 בני אדם בלבד מתגוררים כאן, והזמינו אותנו ל"קפרניק" - קפה ועוגה בבית של סופי-מארי, שהיה חם ומזמין. ומכיוון שלאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה האחר אומר, התחבקנו.
משחק כדורגל בין צוות האוניה, הנוסעים והמקומיים היה גם הוא חלק מהתוכנית של הקרוז. כולם מצטרפים לחגיגה, ולעתים יש גם יותר מכדור אחד. אירוע השיא היה בלילה האחרון. כאשר ה"פראם" עשתה את דרכה לאורך פיורד צר בחזרה לקנגרלוסואק, מול רוחות עזות כאשר ההרים מטילים צל משני הצדדים. כאן, מה שנראו כמו סרטים צהובים של אור, נעו כמו גלים מעל ראשינו, כאשר הם הופכים לוורודים ומרקדים בשמים זרועי הכוכבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם