דברי כיבושין: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
השבוע לפני כך וכך אוחדה לה יחדיו העיר ירושלים, ואילו שמעון הקנאי פוצל לשניים. נשאלת השאלה: מדוע כיבוש צבאי מכונה במקרים רבים "שחרור", ולעומתו נתפס הכיבוש הרוחני פעמים רבות כדיכוי?
ביום שלישי לפני 129 שנים, סטודנט יהודי למשפטים בשם תאודור הרצל מתקבל לאחווה לאומנית באוניברסיטת וינה, וכחלק מהזובור הוא נאלץ לאחוז בנשק ולהשתתף בדו קרב חרבות. ביום רביעי צוין יום ירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו" ואין עוד כמוה מסוכסכת, מפוצלת, עטורה יבלות של שחיתות, קיפוח וקדושה.
קשה לכם עם זה? יש מזור. ביום שישי לפני 132 שנים (14 במאי 1878), הכימאי האנגלי רוברט אוגוסט צ'יזבורו הופך את ג'ל הפטרוליום שהמציא לסימן רשום. הווזלין בא לעולם. מזל טוב.
מסממני השחרור. מתחם מסגד אל אקצה
צילום: פלאש 90
עומדים מול הפיתוי
הכיבוש אינו נחלתם של מצביאים, חובבי וזלין ומדינאים בלבד, והוא נזכר במסורות רוחניות בהקשרים חיוביים. חז"ל אמרו "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (אבות א' ד'). הפסוק האלמותי נכתב בעקבות פסוק אחר מספר משלי: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". הכיבוש הנאור הזה משקיט תשוקות ומדכא יצרים מזיקים.
באסלאם, הפירוש המילולי של המילה ג'יהאד הוא "מאמץ עליון" או מאבק פנימי. בראשית ימי האסלאם מוחמד וקומץ תלמידיו נעזרו בגי'האד פנימי כדי להמשיך ולדבוק בדרכם. כמיעוט הם היו צריכים להתמודד מול הפיתוי לנטוש את דרכם ואת עבודת האל, ולהצטרף אל הרוב הפגאני. לא היה פשוט לעמוד מול הפיתוי הזה, מפני שדרכם יוצאת הדופן אז הפכה אותם למיעוט נרדף. עם הזמן, למרבה הצער, הג'יהאד הפך מכיבוש מאוויים פנימיים למלחמת דת אלימה בקרב קבוצות רדיקליות.
בפסוק 233 בדהמאפדה הבודהא אומר: "כבשו את הכעס על ידי אי כעס. כבשו את הרשע על ידי הטוב. כבשו הקמצנות
על ידי נדיבות. כבשו את השקרן על ידי האמת". אחת התנוחות שבהן מתואר הבודהא בציורים ובפסלים נקראת "הכובש". זוהי תנוחת מדיטציה שבה יד שמאל מונחת על הירך, ויד ימין מופנית כלפי האדמה. תנוחה זו מסמלת את הכנעתו של השד מארה בידי בודהא. על פי המסורת הבודהיסטית, ניסה מארה - סמל הסחות הדעת העלולות להפריע לתרגול הרוחני - לפתות את בודהא ולהפריע למדיטציה שלו בעזרתן של נשים יפות.
כיבוש צבאי מכונה במקרים רבים "שחרור", ולעומתו נתפס הכיבוש הרוחני פעמים רבות כדיכוי. תאוות, תיאבון מכל מיני סוגים וגם יצרים אלימים, הם חלק מהחבילה המנטלית שלנו. התפיסה הבודהיסטית רואה בהם רעלים, אבל במערב הם נחשבים לרגשות בריאים שצריכים לבוא לידי ביטוי. להשתחרר. אם תשאלו את פרויד, הדחקה של הרגשות האלה תגרום רק נזק. אבל בבודהיזם לא מדברים על הדחקה אלא על התמרה ושימוש בתרופות נגד (antidotes): להפוך אלימות לחמלה, שנאה לאהבה, קמצנות לרוחב יד, וכן הלאה.
כיבוש טנטרי
הדלאי. לא חושב על זה בכלל צילום: איי-פי
בספרו "הלב הטוב", הדלאי לאמה מסביר: "איבר המין נמצא בשימוש, אבל תנועת האנרגיה שמתרחשת נמצאת בסופו של דבר בשליטה מלאה. האנרגיה לעולם אינה צריכה להשתחרר. האנרגיה הזאת חייבת להישלט ובסופו של דבר להיות מוחזרת לחלקים אחרים של הגוף. כאן אנחנו יכולים לראות מעין קשר מיוחד לפרישות המינית". הדלאי לאמה קושר למעשה את ההתנזרות ממין ליחסים טנטריים – בשני המקרים כיבוש הפורקן משמש כאמצעי בדרך להארה.
אני לא יודעת כמה מהאנשים שמציגים את עצמם כמומחים לסקס טנטרי הם באמת כאלה, אך על כל פנים מבין כל צורות הכיבוש, את זאת של הסקס הטנטרי קל לנו לקבל כי היא נתפסת כדרך די מענגת לתרגל. אבל כיבושם של כעס ותשוקות, למשל לאוכל, לרכוש או לסוטול, נראה כמו סיוט שמנוגד לטבע האנושי.
כיבוש חיצוני, של אנשים וקרקעות, נחשב למשהו שקל הרבה יותר לחיות איתו. זה הם סובלים, לא אנחנו. זה מגיע להם, כי הם לא מתנהגים יפה. גם אם לצורך הדיון נגיד שמטעמי ביטחון מוצדק להחזיק את השטחים שמעבר לקו הירוק, בעיית הכיבוש לא נפתרת. פלסטינים מהשטחים שעובדים בישראל עם היתר או בלעדיו, עובדים זרים שהפכו לעבדים זרים עם אשרת שהייה או בלעדיה, ישראלים שמועסקים תמורת משכורת מינימום, עובדי קבלן – הם סוג חדש של עם נכבש. גם את הכיבוש הזה אנחנו מצליחים לקבל בעזרתן של סיסמאות כמו "שוק חופשי".
אבל הכיבוש הזה מדכא הרבה יותר מהג'יהאד הפנימי, ויותר מכיבוש היצר החז"לי. כדי לחיות במציאות הזאת אנחנו צריכים לדכא ולהדחיק רגשות בסיסיים של אחוות אחים או סתם אחווה אנושית, של חמלה, של אהבה - וגם את הפחד שיום אחד נמצא את עצמנו בצד הנכבש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם