ענן האפר מקרוב: טיול להרי הגעש המתפרצים של איסלנד

איסלנד, שממנה הגיע ענן האפר הגדול, היא האתר הפעיל ביותר מבחינה וולקנית בכדור הארץ. גילי חסקין טייל בין הרי הגעש והמכתשים של "אי הקרח והאש" וחזר עם תמונות שמזכירות את הירח

גילי חסקין | 20/5/2010 15:25

איסלנד היא התגשמות הפנטזיות של חובבי הטבע. מחוז כיסופיהם של הנמלטים מהצפיפות ומהערים המקומטות. זהו מקום ריק כמעט מאנשים: גדול פי חמישה ממדינת ישראל, אך מונה רק מעט יותר מרבע מיליון אנשים. זהו איננו אתר נופש קלאסי, וחסר את הציפוי המתקתק של טירול או שווייץ. נהפוך הוא, נחשולי הבזלת רחבי הידיים, הרי הגעש הפעילים ומזג האוויר ההפכפך עושים אותו לעתים ליעד זעוף וחמור סבר. דבר המגביא את התחושה העוצמתית של ההתמודדות עם איתני הטבע.

איסלנד היא למעשה בליטה של סף תת ימי שהולך ונמשך מן האיים הבריטיים ועד גרינלנד. רובם של הרי הגעש ופתחי הגעש שבאיסלנד ערוכים ברצועה צרה יחסית, שמקבילה לחוף הדרומי-מזרחי, והיא נחשבת לאחת הארצות הפעילות בעולם מבחינה געשית.

דירהוליי, איסלנד צילום: גילי חסקין

אי הקרח והאש

הסיור ברחבי איסלנד כמוהו כסיור בפלנטה אחרת: שדות לבה שחורים אינסופיים שהרי שולחן אימתניים מתנשאים מעליהם, נחשולי ענק של בזלת, "צמות" לבה, מערות שהמים שחלחלו אליהם קפאו לנטיפי קרח, מעיינות של מים חמים שמעלים אדי קיטור המתמר מתוך הסלע הכחול.

בתוך ה"ים" השחור הזה, מעל משטחי הטרוורטין והטוף, בוהקים קרחוני הענק באור יקרות. גושי הקרח של איסלנד תופסים שטח שגודלו למעלה ממחצית שטחה של מדינת ישראל. אלו הם גושי ענק לבנים, עטורים בכתמי מורֶנות שחורים וחרוצים בפסים כחולים מרהיבים.

למרגלות הקרחונים נמתחות רצועות כסופות של נהרות שוצפים, המתפשטות בעמקים שפעם הכילו קרחונים גדולים הרבה יותר. סביב סביב, לאורך הדרך ממש, או במרחק הליכה קצר ממנה, שוצפים מפלי מים רועמים ומתמרים ענני קיטור וסילונות מים רותחים, ומולם גבעות וולקניות

צבעוניות, בספקטרום עשיר של צבעים.

הסמיכות הקרובה כל כך, הבלתי אפשרית כמעט, של הרי הגעש לקרחונים, העניקה לאיסלנד את הכינוי "אי הקרח והאש". בלב האי, מעבר להרים, לקרחונים ולשפע הירק, נמצאת איסלנד אחרת - מדברית, קרה ושוממה, ומנוקדת במעיינות חמים.

ממול לדרמה הוולקנית הזאת, מעל הים, מזדקרים צוקים תלולים ועליהן זרועות מושבות ענק של עופות מים: שחפים, יסעורים, קורמורנים, סוּלוֹת ועיטמים. ממעל, מרחפות להקות ענק של שחפיות. עופות המים מעניקים לאיסלנד משנה דרמה. שחפים מקננים בחורים שחפרו באדמה, להקות ענק של פפינים (Puffin), המכונים "תוכוני מים", מסחררים את העין והלב. כאשר מתקרבים למקומות הקינון של השחפיות הן עפות ממעל בשקשוק כנפיים, יורדות ב"בזים" על ראשו, ולעתים אינן מהססות מלנקר אותו, חווייה "היצ'קוקית" של ממש.

אגם מיוטן, איסלנד צילום: גילי חסקין

לתרגל נחיתה על הירח

יש באיסלנד פיורדים כחולים, אגמים, מרבדי פרחים, לווייתנים, דולפינים ולהקות ענק של שחפים, אך דומה וכל אילו הינם רק בונוס, מעיין תוספת משנית לדבר העיקרי. הגיאולוגיה היא שם המשחק. ליתר דיוק הוולקניזם. ז'ול וורן בחר בארץ זו כרקע לספרו "מסע אל בטן האדמה". השילוב של לועות מעשנים וענני קיטור מעוררים את דמיונו של כל אדם, וודאי של סופר עתיר השראה.

בכל הנוגע לפעילות וולקנית, איסלנד היא האתר הסוער ביותר על פני כדור הארץ. האי הקטן הזה (יחסית), המבצבץ מתוכו של הרכס המרכז-אוקייני, הוא סָפק הלבה הגדול ביותר בעולם. מתחת לקרחונים רוחשת פעילות וולקנית, ולעתים מתפרצים הרי הגעש, ולבה רותחת זוחלת וממיסה את המאסה הקפואה שמעליה. סלעי הגופרית הצהובים והמכתשים הרבים מזכירים מראות של פני הירח. לא במקרה בחרו האמריקאים, בראשית שנות ה-60, את איסלנד כאתר אימונים של האסטרונאוטים לקראת הנחיתה על הירח.

הסיור ברחבי איסלנד מגלה שפע כה רב של צווארים וולקניים, בהם התגבשה הבזלת במשושים יפהפיים, של צמות קפואות של לבה, מערות פעורות בתוך הלבה ובהן נטיפי קרח, קניוני ענק, אגמים בתוך לועות שהתפוצצו, גייזרים, קיטור לבן העולה מן הקרקע, נביעות גיאותרמיות שצבען כחול, בוץ מבעבע, ועוד תופעות, עד שהמטייל במקום מקבל את התחושה שאלוהים, אולי, השתגע.