סופר מאמי: הסיפור המרגש של האמא המאמצת עפרה מנצור
כשעפרה לא הצליחה להיכנס להריון והציעה לאמץ ילדה, בעלה סירב בעיקשות. היום הם מגדלים יחד במשפחתון האומנה שבביתם 11 ילדים מאומצים ו-3 ילדים ביולגיים
לקראת השעה שתיים בצהריים הבית הגדול בבאר שבע מתחיל להתמלא. עד לפני רגע עוד היה שם שקט יחסי, אם אפשר לצפות לשקט משלושה נערים בני 13 ו-14 שיושבים וצופים בטלוויזיה. הצליל הראשון הוא קרקוש צלחות שנערכו זו ליד זו על גבי שולחן ארוך, ומיד לאחר מכן, כמו על פי סימן ממנצח בלתי נראה, מתחיל המצעד: ש' חוזרת מאימון כדורגל, וק' מגיעה מבית ספר ומספרת בדיחה, ל-ס' יש תגבור בלימודים ו-ד' לובש את מכנסיו של אחד הילדים האחרים ונשלח בזריזות להחליף בגדים לפני שבעליהם המקורי של המכנסיים יחזור מבית הספר ויפרוץ משבר דיפלומטי. אחד אחד הם מגיעים, מקבלים נשיקה מעפרה ומתיישבים אל השולחן, בדיוק כשמחוג השעון מצביע על השעה שתיים. היום הם לא בהרכב מלא של 14 ילדים, כמו תמיד, ולמרות זאת, לשנייה נראה שסירי הנקניקיות והפתיתים לא יספיקו להאכיל את כל הפיות. אבל אל דאגה, הצלחות מתמלאות והם מתיישבים זה לצד זה, ילדים אבודים שקיבלו משפחה במתנה לאחר שהוצאו, רובם בצווי בית משפט, מבתיהם המקוריים.
צופה מן הצד שיצפה בארוחת הצהריים לא יוכל לנחש מה הילדים האלה עברו עד ממש לא מזמן. הם צוחקים ומדברים, מנופפים בהתלהבות בידיים, בדיוק כמו ילדים שנולדו עם כפית של כסף בפה ואוכלים את ארוחת הצהריים יחד עם אחיהם המקוריים. אבל מאחורי כל חיוך מסתתר סיפור אחר, קשה מקודמו, כי את מה שהילדים האלה הספיקו לעבור בחייהם, מבוגרים אחרים לא יכירו במשך חיים שלמים. הורים שהידרדרו לשימוש בסמים, פשע והזנחה, ואלה רק הסיפורים הקלים. ילדים שמגיל צעיר לא היה להם בית כמו שבית צריך להיות, ילדים שהמבוגרים היחידים שהכירו פגעו בהם בדרכים קשות מאוד.
"גם כי הייתי משוטט וגם בגלל המצב הכלכלי", הסביר אחד הילדים מדוע הגיע למשפחת מנצור, וילדה נוספת סיפרה בקול מצפצף על צלחות מתעופפות באוויר בזמן המריבות בין ההורים. לא הכל הם יודעים, לא הכל הם מספרים. יש פצעים שפשוט כואבים מדי, ובטח לא חושפים אותם לזרים. אבל אז הם הגיעו לבית של עפרה ואהוד מנצור בבאר שבע, ומצאו אנשים עם לב שיכול להכיל - מלבד שלושה ילדים ביולוגיים - גם 11 ילדים אבודים שקיבלו את הבית שהיו זקוקים לו כל כך.
המשפחתון שמפעילים עפרה (44) ואהוד מנצור (48) הוא אחד מ-24 משפחתונים בישראל שמפעיל ארגון "אור-שלום". הורי הבית במשפחתון הם למעשה עובדים שכירים של אור-שלום, אחד מהם מועסק במשרה מלאה והשני בחצי משרה, מה שמאפשר לו לעבוד בעבודה נוספת. בתחילת הדרך, הורי הבית עוברים להתגורר יחד עם ילדיהם הביולוגיים במשפחתון של אור-שלום, שהיא למעשה וילה גדולה בת ארבעה מפלסים, מרוהטת ומצוידת.
עפרה מנצור יושבת על הספה לאחר הארוחה ומסביבה ערמת ילדים. ק' משחקת לה בשיער, ד' מתכרבל בתוך חיבוק וגם ב' בא ומתיישב קרוב. איך הכל התחיל? היא מחייכת וחוזרת כמעט 20 שנה לאחור לעיר אילת. "התחתנתי בגיל 17, אחרי שסיימתי את כיתה י'. שש שנים לא נכנסתי להיריון ועברתי המון טיפולים קשים. אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי 'עפרה, אני חושבת שאם תאמצי ילד את תצליחי להיכנס להיריון. את תהיי כל כך שקועה בילד ולא יהיה לך זמן למתח וללחץ שאת נמצאת בהם עכשיו'. אבל אהוד שלי היה נגד: 'בשום פנים ואופן לא, אם אין לי ילד משלי אני לא מכניס אף אחד הביתה', הוא אמר לי".
אחרי שש שנים של טיפולים עפרה הרתה וילדה את נתנאל הבכור, כיום חייל בצה"ל. כשהיה בן שבעה חודשים עברה המשפחה מרחובות לאילת, וכעבור שנה וחצי לערך הבחינה עפרה בכתבה גדולה בעיתון המקומי של אילת ששבתה את עינה. "היה כתוב שמחלקת הרווחה באילת זקוקה דחוף למשפחת אומנה לארבעה אחים בשל מצב קשה של ההורים. זה קרץ לי ואמרתי, אולי אקח ילד כאומנה? אהוד לא הסכים. 'אל תחשבי שזה פשוט וקל', הוא הזהיר אותי. לא משנה כמה התחננתי, הוא היה בשלו. אחרי שבועיים הייתה שוב כתבה שלשניים מהאחים נמצאו משפחות, והם מחפשים משפחה לאחות האמצעית ולאח הקטן ביותר. הפעם לא אמרתי לאהוד כלום והלכתי למחלקת הרווחה, שם אמרו
"מאותו יום שיגעתי אותו. התחננתי אליו. אמרתי לו שאולי בזכות זה שניקח את הילדה אני אכנס שוב להיריון, כי עד אז לא הצלחתי. הבטחתי לו שהוא לא יצטרך לעשות כלום. 'אתה תראה שהיא לא תפריע לך, אל תדאג'".
אהוד נשבר וכעבור כמה ימים כבר צעדה עפרה יחד עם העובדת הסוציאלית לתוך חצר בית הספר. "אני רואה ילדה טום-בוי כזאת רצה עם הבנים, אז אמרתי לעובדת הסוציאלית שבדיוק כאלה ילדים אני אוהבת. העובדת הסוציאלית הצביעה עליה ושאלה 'זו'? ואני אמרתי כן. זו הייתה ק', הילדה . קראנו לה, והיא באה, ערסית צעצוע קטנה: 'כן, מה רציתן?'. העובדת הסוציאלית הציגה אותי בפניה ואמרה לק' שהיא עוברת לגור אצלי. 'יופי, מתי את באה לקחת אותי?', היא שאלה. קבענו כבר למחרת".
החודש הראשון היה קשה, לדברי עפרה. "כל כך רציתי שהכל יסתדר מהר וציירתי הכל ורוד, אבל היא באה עם ההרגלים וחוסר הגבולות שלה. הדבר הראשון שקרה הוא שבינה לבין הבן שלי, שהיה אז בן שנתיים, נוצר קשר מדהים. הוא השתגע עליה והייתי נותנת לה לרדת איתו לגינה בשכונה והיא הייתה שומרת עליו ומגנה עליו מילדים ואומרת לכולם 'זה אח שלי'. אחרי חמישה חודשים נכנסתי להיריון טבעי עם הבת האמצעית שלי. בגלל זה", היא מחייכת בעיניים דומעות, "אני אומרת שק' היא הקמע שלי".
עשרות הטיפולים הכואבים והמסובכים שנדרשו להיריון הראשון לא היו דרושים בהיריון השני. "התחלתי ללמד אותה את הדברים הבסיסיים: לקנות לה קרם גוף ודאודורנט, לשים בגדים בכביסה". כעבור זמן קצר השתחררה אמה של ק' מהכלא והיא עזבה את הבית של עפרה ואהוד, אבל עד היום שומרת איתם על קשר חם וקרוב במיוחד.
"זה היה לי מאוד קשה", מודה עפרה. אבל אולי שם נזרעו הזרעים שיובילו אותה בשלב מאוחר יותר להקים משפחתון ולאסוף ילדים נוספים שצריכים חיבוק גדול להיבלע בו, להרעיף עליהם את כל החום והאהבה שאצרה בתוכה. כמעט 30 ילדים עברו אצלה בבית. היא מצביעה על התמונות שבסלון הצנוע ומספרת בגאווה על כל אחד מהם. "זה בצבא, וזו הביאה אתמול הזמנה לחתונה שלה".
אין רגעים קשים?
"יש פה צוות שלם: מדריכים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים של ארגון אור-שלום. אני לא מרגישה שאני לבד. הקטעים היחידים הקשים הם כשאני חוששת שהתא המשפחתי האישי שלי נפגע. הייתה תקופה ארוכה שהבת שלי לא הסתדרה עם אחד הילדים כאן, הם בני אותו גיל. הוא צודק והיא צודקת, ואני לא יודעת מה לעשות. הבת שלי סובלת. זו הייתה הפעם היחידה שחשבתי שאולי אוותר".
בתה השנייה, עדי, מחייכת למשמע השאלה אם היא לא מקנאה לפעמים. עדי, בת 12, לא מתקשה לענות: "זה כיף. זה כאילו שיש המון אחים. כשהם לא כאן, בחופש, אנחנו מתגעגעים, אז אנחנו מארגנים מפגש. החברים שלי כבר יודעים שזה ככה, וכל פעם שהם באים, הם עוצרים לדבר איתם. אני גדלתי לתוך זה ואני לא מכירה משהו אחר, ובכל מקרה לא הייתי מחליפה את זה".
הריב שעפרה דיברה עליו נפתר בסוף מעצמו, כדרכם של ילדים, "והיום הם מציגים עצמם כאחים תאומים", היא מחייכת. ע', בן 14, אחד מהצמד, ששוהה אצל עפרה מאז כיתה א' לאחר שהצליח להיחלץ מהסמים ומהפשע שבשכונת מגוריו, מוסיף: "יש לנו מריבות כמו בכל בית, אבל בסוף זה לטובה, וכשאתה גדל אתה יודע את זה. בשנה הבאה אני עוזב לפנימייה שמכשירה לשירות קרבי בשייטת 13, ובלילה מתחילות לי מחשבות איך זה יהיה לישון בלי עפרה ולחיות בלעדיה ובלי האוכל שלה.
"אני אשלח לך סנדוויצ'ים", עפרה מתערבת, אבל ע' רציני לגמרי: "הגעתי לכאן משכונה שאם הייתי נשאר בה, גם אני הייתי מידרדר לפשע. היום, כשאני הולך לבקר את הילדים האחרים, הם אומרים לי שהם מצדיעים לי, חלק אפילו ביקשו להיות פה איתי. אני מכיר כל כך הרבה ילדים שלא הלכו בדרך הנכונה והגיעו למקומות שלא צריך להגיע אליהם. כשהגעתי לכאן הייתי בורח כל יום ומגיע להורים שלי, אבל הם היו מכריחים אותי לחזור".
התמיכה של עפרה לא באה לידי ביטוי רק באמצעות יד מאכילה ומלטפת, אלא גם במילים חמות: "יום אחד עשיתי בעיות בבית ספר וקראו לעפרה", נזכר ע'. " היא הגיעה ונכנסה לישיבה וכשיצאה, במקום לכעוס היא באה וחיבקה אותי ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי. זה שינה אצלי משהו, כשאומרים לך כאלה דברים זה לא יכול לא להשפיע".
" זה נותן המון כוח הדברים האלה", אומרת עפרה. "הם מעריכים אותך, הילדים, גם אם הם לא אומרים את זה. זה דבר שמרגישים אותו. חשוב לי לציין שההורים מגיעים בכל רביעי ומשתפים איתנו פעולה. המטרה היא לעשות שיהיה טוב לילדים וקל להורים, ואז, אם זה אפשרי, בודקים אם הילד יכול לחזור לביתו".
א', למשל , חוזר בסוף השנה הביתה, אחרי ארבע שנים במשפחתון. "אני שמח לחזור", הוא אומר, "אבל אני גם אתגעגע. זה מאוד יחסר לי".
ועפרה? הדמעה בזווית העין שלה אומרת הכל.
בימים אלה מציין ארגון אור-שלום 30 שנים להקמתו. זוגות שמעוניינים להיות גם הם הורי בית, יכולים להתקשר לאור-שלום בטל: 02-9936900 שלוחה 125. מלבד זה, אפשר לשלוח SMS עם המילה בית, למספר 8090 ולתרום כך עשרה שקלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם