חיי שרה: ראיון עם קוצ'רית מהזן הישן
כששרה ארבל, חלוצת הקוצ'ינג בישראל, הייתה בת שש, היא כמעט הוטבעה באמבטיה על ידי אחות נוצרייה. כשהייתה בת 39 בעלה נפטר בפתאומיות מסרטן, ולפני שלוש שנים התאבד בנה, שסבל ממאניה-דפרסיה. אבל כל אלו רק חיזקו את המסר שלה ללקוחותיה: אין לנו שליטה על שום דבר, ויש להתמסר לחוסר הוודאות
ארבל החלה לעסוק באימון אישי לפני 16 שנה, כשהתחום עוד בקושי היה מוכר בארץ. בין היתר עבדה עם חברות מובילות במשק: מיקרוסופט, אינטל, בנקים שונים והתעשייה הביטחונית. במקביל היו אירועים קשים בחייה האישיים שאיש לא היה מודע להם. כיום היא מלמדת את הלקוחות שלה לחולל שינוי בחייהם. "הפחד הכי קשה הוא מאובדן שליטה," היא אומרת, "אבל אני טוענת ששליטה זאת אשליה, כי אין לנו שליטה על שום דבר, ומי כמוני יכולה להעיד על כך."
ארבל, ,61 נולדה בעיר הגרמנית שטטין, שסופחה לפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. הוריה נפגשו ברכבת שנסעה מרוסיה לפולין. כשהרכבת חצתה את הגבול, הם כבר היו נשואים. "הורי היו שני זרים שהתחתנו רק בגלל שהיו יהודים. כשהיו על הרכבת, נודע להם ששלטונות פולין מעדיפים להכניס זוגות נשואים, והיה שם רב שחיתן אנשים. הם עמדו אחד ליד השני וחותנו על המקום. אבא היה אז בן ,54 מבוגר ב25- שנה מאמא, שהייתה רווקה בת שלושים. הוא היה פרטיזן, ואשתו ושני ילדיו נרצחו אחרי שהוא סירב להסגיר לגרמנים את שמות היהודים שהציל. אמא ניצלה אחרי שהנאצים רצחו את כל בני העיירה שלה. היא העמידה פני מתה ושכבה מתחת לגופות, עד שהעזה לצאת ולברוח משם."
לארבל נודע שהיא יהודייה רק כאשר הייתה בת שש, זה היה בקייטנה שאליה נשלחה עם עוד 400 ילדים נוצרים. "באחד הימים אחת האחיות בקייטנה הכניסה אותי לאמבטיה ומילאה אותה במים. היינו שם לבד, ופתאום היא שמה לי יד על הראש ואומרת 'הוציאו את כל הכינים, ורק את הכינה הזאת לא הוציאו.' היא הורידה לי את הראש והחזיקה אותו מתחת למים. התחלתי להיחנק ולטבוע ולנסות להתנגד לה, ופתאום היא הרפתה את היד והתחילה לצעוק עלי 'אמרתי לך לא לשחק עם המים.'! ראיתי שנכנסה לאמבטיה עוד אחות, והבנתי שניצלתי. ביום שחזרתי הביתה ההורים ישבו איתי והסבירו לי שאנחנו יהודים, ולכן רוצים להרוג אותי. הרגשתי תחושה נוראית של דחייה על ידי העולם."
בגיל עשר עלתה ארבל עם משפחתה לישראל, והם התגוררו במעברת בית שאן ובהמשך במעברת בת-ים. היא גדלה כילדת חוץ בקיבוץ נגבה, אבל בגיל 17 חזרה למעברה כדי לטפל באמה החולה. אז גם פגשה את בעלה ואהבת חייה, מוריס. "התאהבתי בו עד כלות נשמתי. בחור מקסים, אמן וצייר. כשהייתי בת 19 התחתנו."
הזוג הצעיר התחיל את חייו בקנדה, שם ניהלה ארבל גלריה ומכרה בהצלחה את הציורים של בעלה. כשחזרו, הקימו יחד חברה למיתוג ועיצוב תדמית שיווקית. "הרמתי
אחרי 25 שנים ביחד ושלושה ילדים, מלאך המוות היכה בפתאומיות. "באחת התערוכות מוריס אמר שהוא לא מרגיש טוב. היה לו קושי לבלוע. כשחזרנו גילו אצלו סרטן שכבר פרץ לתוך הוושט. הוא אושפז מיד, וביום הניתוח שלו הצלחנו לברוח מבית החולים הביתה, ואז הוא סיים ציור שהתחיל. ישבתי לידו כשהוא גסס, ושבועיים אחרי הניתוח הוא מת."
מותו של הבעל האהוב העלה בה שאלות קשות. "מצאתי את עצמי, בגיל ,39 אם חד הורית עם שלושה ילדים. אני זוכרת את עצמי יוצאת מבית החולים בשוק מוחלט, כשהמון חברים מלווים אותי, והדלת החשמלית בבית החולים נפתחת. ובאותו רגע אמרתי לעצמי 'שרה, את חייבת כרגע להחליט אם את יוצאת לחיים או למוות. לפני שלושה שבועות היה לך בעל בריא, ויש לך שלושה ילדים. את צריכה להחליט אם את הולכת אחריו, או נשארת.' חשבתי שאם אני אעבור את הדלת הזאת ברגל ימין זה יהיה לחיים, וברגל שמאל למוות. יצאתי ברגל ימין."
אבל הנפש, כנראה, לא נשמעת להחלטות. "מצאתי את עצמי על מסלול של התאבדות, וורקוהוליקית שעובדת 24 שעות ביממה. הלקוחות הרוויחו מזה בגדול, אבל אני הלכתי ונעלמתי, לא היו לי חיים. דהרתי במדרון המוות. חשתי כאבים וחולשה, לא אכלתי, לא דאגתי לעצמי בכלום, היה לי לחץ דם גבוה וסבלתי ממיגרנות איומות. הגוף שלי ניסה לעצור בעדי, ואני נאבקתי בו. עד שיום אחד אמרו לי חברים שאם אני ממשיכה ככה, אני משאירה את שלושת הילדים יתומים מאב ומאם."
אחרי חמש שנים במירוץ, ארבל נסעה לעשות חשבון נפש אצל חברים בלונדון. היא חזרה משם עם מעטפה חומה ששינתה את חייה. החברים נתנו לה מעטפה שקיבלו בדואר. "את המעטפה פתחתי רק בארץ, אחרי שלושה שבועות, ואז הבנתי שיש את החיים שלפני המעטפה, ויש את החיים שאחרי. במעטפה היו חומרי גלם של ממציא האימון האישי בעולם, תומס ליאונרד האמריקאי."
בגיל 45 ארבל סגרה את כל עסקיה, מכרה את ביתה ופנתה לדרך חדשה. הדרך כללה ארבע שנים של לימודים בקואוץ' יוניברסיטי בלונדון, ולאחר מכן עבודה כמאמנת אישית - אחת הראשונות בארץ. "לתדהמתי, ראיתי כי טוב. אנשים חוזרים ושולחים בני משפחה וחברים. במקביל עברתי אימון בעצמי, ועד היום יש לי מאמן שמלווה אותי, כבר 15 שנה. הוא ליווה אותי גם בתקופות מאוד קשות, עם הבן שלי."
- הוא טופל על ידי תרופות?
"הוא היה גבר של נשים, והתרופות גרמו לאימפוטנציה ופגעו לו ביצירה, והוא אמר שאם לוקחים ממנו נשים ואת המוזיקה הוא מעדיף שלא לחיות. אז הוא סירב לקחת, אבל בלי התרופות הוא היה מתנפץ, ובאחת מההתנפצויות שלו הוא אושפז בכפייה באברבנאל, חוויה כל כך טראומטית שרק אלוהים יכול לדמיין. זה היה כל כך נורא, שהרופא ואני החלטנו שאשפוז כפוי לא יהיה יותר."
- איך כל זה השפיע עלייך?
"אם הלב שלי נשבר כשבעלי מת, זה כאין וכאפס לעומת הכאב שהרגשתי כשרוני חלה. הוא כבר לא היה הילד שהכרתי, היה רדוף על ידי המחלה. אי אפשר לדמיין מה שעברתי. עד שהתאוששתי מהמכה הראשונה באה השנייה. הייתי שם בשבילו 24 שעות ביממה, חיי סבבו סביבו, הוא היה מזעיק אותי. בהתקפי המאניה שלו הוא היה מאוד מאיים ומפחיד, ההתקפים היו מאוד אגרסיביים, למרות שהוא לא נגע באצבע באף אחד. לאורך כל המחלה שלו חזרתי לדלת החשמלית בתל השומר, ושאלתי את עצמי - לחיים או למוות? השאלה קיבלה תשובה מיידית - יש לי עוד שני ילדים, אני חייבת להמשיך. כל אותו זמן עבדתי, נתתי הרצאות, העברתי קורסים, פגשתי ואימנתי אלפי אנשים, ולאף אחד לא היה שמץ של מושג עם מה אני מתמודדת."
- למה הסתרת מהסביבה את הגיהנום שעובר עלייך?
"בגלל הסטיגמה שמסביב למחלה. העבודה הפכה לעניין של חיים ומוות עבורי, ואף אחד מהלקוחות לא ידע שאני יושבת על חבית חומר נפץ שיכולה להתפוצץ כל רגע. ובינתיים שני הילדים האחרים היו צריכים להתמודד לבד בתוך כל המהומה הזאת. ובתוך עין הסערה אני בונה קריירה, מקבלת הכרה בינלאומית, מובילה את התחום בארץ, מרצה, עובדת עם חברות מובילות במשק. וזה מה שהציל אותי - היכולת שלי לתת, להעניק, לעזור. זה החזיק אותי בחיים, ונתן לי את הכוח והתשוקה לחיים, לראות איך העבודה שאני עושה מובילה אנשים למקומות שהם לא חלמו עליהם. לכן הייתי כל כך טובה, לא בגלל שאני תחרותית. זה היה המקום לשם יצקתי את החיים שלי. מצאתי מקום שבו אני יכולה לשנות ולהועיל, כי במקומות אחרים לא יכולתי: לא יכולתי להחיות את בעלי, ולא לרפא את הבן שלי. אני אוהבת את המאומנים שלי אהבת נפש, רובם בגיל של הבן שלי, ולהם יכולתי לתת מה שלא יכולתי לתת לו."
בשלב מסוים רון עבר לקנדה. לפני שלוש שנים הוא עלה על בניין גבוה במרכז העיר בוונקובר. "הוא היה במאניה, היה בטוח שהוא על גג העולם, שהוא יכול לעוף. ואז הוא קפץ. אני לא אשכח שבהלוויה ניגשה אלי מאמנת ישראלית, ואמרה לי בתימהון תהומי: 'איך את, עם כל הידע והמקצועיות שלך, לא הצלחת למנוע את ההתאבדות.'? זאת בעיה של מאמנים. חלקם מגלומנים וחושבים שהם יכולים לרפא חולי נפש. שלכל בעיה יש פתרון, ולכל מחלה יש תרופה. לצערי, זה לא נכון."
- הרגשת אשמה אחרי האסון?
"חד משמעית, כן. כל הסיפור ארך 12 שנה, ולאורך כל התקופה שאלתי את עצמי איך אני גרמתי לזה. אולי בגלל שהייתי במתח בהריון שלו? אולי המעברים שלנו? ההגירות? יחד עם זה, שחררתי והרפיתי ממנו. כל עוד הוא חי, נאחזתי בתקווה שאולי הוא יבריא, ועשיתי הכל בשביל זה. כשהוא מת התקווה התנפצה, ואז הרפיתי. הוא סבל ברמות שאי אפשר לתאר, ובמצבים כאלו, יכול להיות שהמוות הוא הפתרון. המשפט הראשון שאמרתי אחרי שהוא מת זה שאולי עכשיו נפשו יודעת מנוחה, וזו גם בחירה שאני מכבדת."
"עשיתי הכל למען רוני, גייסתי את מיטב הרופאים, שיניתי גישות מכל הכיוונים, ניסיתי את כל השיטות, כספים עפו כמו מים, ושום דבר לא עבד. מה שכן הייתי עושה אחרת - הייתי מכניסה צוות פסיכולוגים הביתה לילדים שלי אחרי שאבא שלהם מת, כדי לתת להם לעבד את האובדן. טעות. לא עשיתי את זה, וזה מאוד חבל."
את המסר שארבל מעבירה למאומניה היא למדה במהלך סיפור חייה הלא פשוט. "בעלי ואני נסענו לקיסריה כדי לבחור לנו בית, ונרשמנו לקורס סקיפרים לשיט ביאכטות. כל זה התנפץ תוך שלושה שבועות. ואחר כך, כשאני רוצה לשקם את המשפחה ולמצוא בן זוג, אני מגלה שהבן שלי כל כך חולה שאני חייבת להתמסר לו. אז איזו שליטה יש בדיוק? השליטה היא אשליה, פנטזיה."
- איך הצלחת להתמודד עם הכל לבד?
"באותה דרך שאני מלמדת את המאומנים שלי. התמסרתי לחוסר הוודאות, מתוך אמון מלא שבתוך הכאוס של חיי יש גם סדר, והיה שם סדר, גם אם אני לא בדיוק שולטת בו. היו רגעים שזה לא היה אנושי מה שעברתי, הכאב היה כל כך בלתי נתפס, שגייסתי לי כשותף את מלאך המוות. הייתי אומרת 'תחשבי שאת מתה, לא כואב לך, את לא מרגישה כלום.' וזה עזר. ועם כל זה, התשוקה שלי לחיים והתפיסה המאוד אופטימית שלי לרגע לא גוועו. כל בוקר הייתי אומרת תפילה קטנה של הודיה על כל מה שאלוהים נתן לי, כי זה לא מובן מאליו."
- איך אפשר להתגבר על הפחד משינוי?
"להרגיש אותו וללכת איתו. פחד הוא לא דבר רע, ובמקום לכווץ ולעצור אותנו הוא יכול לדרבן אותנו לשינוי. לדוגמה: אם מתחרה פתח עסק זהה לשלך, ממש לידך, הפחד מהתחרות ומאובדן הכנסה יכול לדחוף ליצירתיות: לגרום לך ליצור מוצרים חדשים, שיתופי פעולה חדשים, לשפר את השירות וכו.' ואז הפחד הוא הזדמנות להתפתחות ולגדילה."
- איך עושים את השינוי נכון?
"לכל שינוי צריכים להיות מטרה ויעד, אבל לאחר שהם הוגדרו, חשוב שלא להיאחז בהם אלא לגלות גמישות. ייתכן שבדרך נפגוש הזדמנויות טובות יותר ממה שהגדרנו לעצמנו בהתחלה."
- למי קל לעשות שינויים?
"לאנשים שמאמינים בעצמם, בוטחים בעצמם. יש לי לקוחות שקמו ונפלו ופשטו רגל, ושוב קמו ונפלו, והם דוהרים קדימה באמון מלא ביכולות שלהם, יודעים בוודאות שבסופו של המסלול ינצחו, כי כישלון הוא לא אופציה עבורם. לעומתם, יש אנשים שכבר הצליחו והקימו מפעל משגשג, וכל הזמן הם חיים על פי תהום, בחרדות שטעות קטנה שלהם תנפץ הכל, לא ישנים בלילות. הכי חשוב הוא הדיאלוג הפנימי שלנו. אני כמאמנת לא יכולה להביא אדם שלא מאמין בעצמו להצלחה. אני יכולה רק לגרום לו להאמין בעצמו, ואז הוא יגיע להצלחה."
- האם כל אחד מסוגל לעשות שינוי? להפוך משורד למנצח?
"לא. זה תלוי עד כמה אתה מקובע באמונות ובמחשבות התבוסתניות שלך, ועד כמה ברקע שלך יש אדם אחד לפחות שהתבונן בך בהתפעלות ובהערצה כשהיית קטן, לעומת ההשפלה, הבוז והעלבון שחטפת."
- כמה זמן נדרש לעשות שינוי?
"זה יכול לקחת שישה-שבעה מפגשים, וזה יכול לקחת שנה, ויש כאלו שממשיכים באימון שנים. בכל מקרה, זה תהליך."
- רוב המאומנים שלך הם גברים. לגברים קל יותר לעשות שינוי?
"כן. אצל גברים קיימת שאיפה בלתי פוסקת להצליח, למצות את הפוטנציאל להתפתחות בקריירה. אצל האשה המנוע אחר. אשה לא תעשה שינוי דרמטי עד שהתסכול לא יאפיל מאוד על הנוחות. היא מעורבת רגשית במקום העבודה, היא יצרה שם קשרים, מקום העבודה הפך סוג של משפחה. עזיבה נתפסת אצלה כבגידה, בעוד אצל הגבר זה נתפס כקידום. לנשים קשה יותר להיפרד, הן נאחזות. זאת כמובן הכללה: יש נשים שפועלות כמו גברים, ואז מצמידים להן את הכינוי 'ברקודה,' ואני מאוד מוחה נגד זה."
- מדברייך משתמע שהשינוי הוא ערך מקודש. למה לא להירגע ופשוט להיות שלמים עם מי ומה שאנחנו?
"זאת השאיפה. שכל אדם יגיע למקום שהוא אוהב את מי שהוא הכי הרבה, וזה מקום נפלא להיות בו. אבל גם כדי להגיע לשם, צריך לעשות שינוי. לשחרר את הנזקקות שלנו לאחרים וצרכים משעבדים כמו להיות מרכז חייו של מישהו אחר, או להיות נאהבים תמיד על ידי כולם. כל הצרכים האלו לעולם לא יסופקו, והם הופכים אותנו לעבדים נרצעים של הסביבה והזולת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם