אז מה בינתיים? מצב ההמתנה לפי ימימה
אני לא יוצאת לדייטים לפני שמתחילה דיאטה, לא מחפשת דירה לפני שמוצאת בחור ולא מוצאת בחור לפני שהתגברתי על הקודם. ובינתיים, אני מפלצת הבינתיים. טור חדש של סיגל אלגרנטי
אחר כך, כמו בסרט, אני מתחילה להבחין באלה שכבר יש להם. הבת של השכנים שמתחתנת, הבת דודה עם הזוגיות המושלמת, ההיא מהעבודה ששוב בהיריון. שלישי כבר. כשאני רואה שמחלקים לאחרים - ועוד בשפע - את מה שאני רוצה, אני מתחילה קצת להיות ממורמרת. מה יש? לי לא מגיע? למה לשולה, מרים ולימור ולי לא? העולם מתחלק לשניים. אלה שיש להם, שהם מוצלחים, שמחים ומאושרים - ואלה שאין להם, כמוני: זנוחים, עלובים ואומללים.
בלי לשים לב, התודעה שלי הופכת למה שהלימוד מכנה "תודעת בינתיים". אחרי שזיהיתי כל כך יפה מה חסר לי אני עוברת לשלב שבו, עד שיופיע הדבר הקטן הזה, חיי אינם חיים. ככל שעובר הזמן אני רוצה יותר ומתקשה יותר להמתין. קצר, אפילו קצרצר, המרחק בין ה"רוצה" לבין ה"צריכה". מהרגע שאני רוצה דרך הרגע שאני צריכה ועד הרגע שבו חיי אינם חיים בלי מושא הרצון, יש מדרון תלול.
ואז מתחילה השביתה. אני, בלי זה, לא יכולה לחיות. זה לא חיים ככה.
המשהו, הדבר הזה, היחיד שביקשתי, שאיתו חיי יהיו שלמים, נשאר מאחור. במקומו אני סוחבת ציור דמיוני של הרגע ההוא, בו הדבר יושג. ברגע ההוא, כשהדבר יגיע, לא תהיה מרוצה ממני. אתם תראו. ובינתיים, עד שהרגע ההוא יגיע, אני מראיינת רגעים אחרים. אולי גם הם טובים בשבילי?
די מהר אפשר לראות שזה לא הרגע הנכסף. מספיק מבט אחד ברגע הזה כדי ששנינו נבין שלא נועדנו זה לזו. הנה, עובדה, אין בו את הדבר הזה, היחיד. נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת. כשזה זה, זה זה. ובינתיים – אני מחכה. שומרת את עצמי בשביל הרגע שבו, סוף סוף, זה יקרה. לא מבזבזת, חלילה, את האהבה שלי על רגעים אחרים. אני מחכה להוא, האחד והיחיד.
והרגע הזה, של עכשיו, אני מנסה לתת לו הזדמנות. להסתכל עליו בצורה חיובית. אבל זה לא זה. אני יודעת איך זה אצלי: כשזה עובד, זה עובד. "מצטערת, רגע הזה", אני אומרת לו. אתה חמוד מאוד, באמת. זה לא אתה, זאת אני. אתה מבין, אני מחכה להוא. אבל אתה ממש מוצלח, אולי אני אסדר לך חברה שלי? עוד לא סיימתי את המשפט, והרגע כבר לא פה.
לאט לאט, בלי ששמתי לב, הרצון היפה והחביב שלי נהפך למפלצת שמנהלת את חיי: מפלצת הבינתיים. אני לא מתחילה דיאטה לפני שנהיה קצת יותר רגוע בעבודה. לא יוצאת לדייטים לפני שמתחילה דיאטה. לא מחפשת דירה לפני שמוצאת בחור, ולא מוצאת בחור לפני שמשלימה סופית עם מה שקרה עם הבחור הקודם. בלי ששמתי לב החיים שלי נהפכו לרצונות ולתנאים, מסובכים זה בתוך זה.
לפעמים הוא מגיע, הרגע ההוא. מגיע החתן, ההיריון הנכסף, המינוס בבנק נסגר. בשנייה הראשונה יש הקלה גדולה. סופסוף אפשר לנשום. "כמה חיכיתי לך", אני אומרת לרגע ומקבלת אותו בשמחה. ולמשך רגע אחד או שניים, גג שלושה - אני מרוצה.
ואז, משום מקום, זה מתחיל. התודעה שלי מוצאת את הפרט הבא שעדיין לא שלם, ומתחילה לקדוח. זה הגבר שחיכית לו כל חייך? לרדת חמישה קילו זה ממש לא מספיק. לו ידעתי שהקידום הזה ידרוש לעבוד כל כך קשה, לא הייתי מחכה לו ככה. זה לא זה.
כמה דקות קצרות של אושר, ואני חוזרת לגלות הבינתיים.
ימימה מספרת לי שבכל מקרה לא שווה היה לחכות. כשאני חיה בתודעת בינתיים, אני עושה עסקה מאוד קיקיונית. מוותרת על מה שיש לי ברגע הזה בתמורה למשהו שאין לי. העסקה הזאת אף פעם לא משתלמת.
ימימה מציעה לי לא להאמין לה, למפלצת הבינתיים. לא ללכת שבי אחרי השקרים הקטנים שלה, אחרי הפיתויים, האשליות. במקום, היא מציעה לי, תני לו הזדמנות נוספת, לרגע הזה. אל תהיי כזאת יהירה. גם אם את יודעת בדיוק מה את רוצה, וגם אם ברגע זה אין אותו. הלא אם טרח הרגע הזה, והגיע עד פה, אולי בכל זאת יש לו משהו להציע?
הרגע הנכסף שאת מחכה לו, מבטיחה לי ימימה, ימצא אותך, גם אם בינתיים תהיי שמחה. אין צורך לסבול כשמחכים. מותר בינתיים, עד שיבוא הדבר ההוא, לשמוח. ההמתנות לא מתקצרות עבור הסובלים, ואף אחד לא מוסיף נקודות בתמורה לצער, יגון או תלונות. תני לו הזדמנות, לרגע הזה, מה אכפת לך? הלא בין אם תהיי נגדו או בעדו, הוא יגיע, יישאר לממש מעט זמן, ויילך. עדיף, בינתיים, עד שיגיע הזמן ההוא, ליהנות מן הזמן הזה.
סיגל אלגרנטי, מטפלת בשיטת גרינברג ולומדת לימודי חשיבה הכרתית על פי ימימה.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם