מקווין ואני: שרון טל עיצבה לאלכסנדר מקווין
הוא היה מעצב-על מבריק והבוס שלה. שרון טל הישראלית כיהנה במשרה נחשקת בסטודיו של אלכסנדר מקווין ועבדה בצמוד אליו על קולקציית קיץ 2010 הכה מדוברת. ראיון פרידה
מאחורי החיוך הביישני משהו והג'ינס הפשוטים, מסתתרת העובדה ששנתיים בלבד אחרי שסיימה את "שנקר" בהצטיינות, ביצעה שרון טל נסיקה מקצועית מרשימה לעילא. שני המעסיקים האחרונים שלה הם טיטאנים בסצינת האופנה העולמית, כאלו שלא רק אנשים שחיים הוט קוטור מכירים: הראשון הוא אלבר אלבז, הקברניט המגה מוערך של בית האופנה הפריזאי לנווין, והשני, שהיא מכנה "לי," הוא כאמור אלכסנדר מקווין. טל, ,28 לא מתייחסת להישג הזה כמובן מאליו. "אני כל הזמן אומרת שהתמזל מזלי לעבוד אצל שני המעצבים שהיו מושא ההערכה הגדול שלי. לכל אחד אמירה שונה, אבל שניהם חדשנים ויצירתיים ללא סייגים," היא אומרת.
טל, הבוגרת מבין חמישה אחים,
ללנווין היא הגיעה לראשונה בסוף שנה ב' כסטודנטית ו"נפתחו לי העיניים. הכל היה גדול ומרגש והמעצבים היו חברותיים ורחוקים מהתדמית הקשה של עולם האופנה," היא נזכרת. היא השתלמה שם במשך שלושה חודשים וכעבור שנה נחתה שוב בלנווין, לסטאז' של שלושה חודשים נוספים, וכבר הרגישה בבית. "זה קרה אחרי שכתבתי לו (לאלבז, א.פ) מכתב 'אמיתי' בכתב יד. עבדתי על הקולקציות של אביב-קיץ 2007 ו2008- ובאמת היה מדהים. זו הייתה החשיפה הראשונית שלי לכל שלבי היצירה ותחומי העבודה."
- איך מיסייה אלבז? נוטה חסד לישראלים?
"הוא מוכשר ברמות הגבוהות ביותר. אחד האנשים הכי מרשימים שפגשתי. יותר מכל מעצב אחר, הוא השפיע עלי, על העבודה שלי ועל הצורה שבה אני רואה ומבינה אופנה כיום. הוא בן אדם מדהים ואנושי וזאת חוויה גדולה לעבוד בקרבתו. בכל זאת, ישראלי לשעבר, שאיתו הצלחתי לפתח שיחות נפש. אחד הדברים שהכי הערכתי אצלו זה שהוא עובד הכי קשה בסטודיו ודורש מעצמו הרבה יותר ממה שהוא דורש מהסביבה. זה בהחלט משהו שלקחתי איתי הלאה."
והיא לא סתם לקחה את זה הלאה. "כשחזרתי מפריז בסוף שנה ג' של הלימודים בשנקר בהחלט היו מחשבות על לחזור לשם בסיום הלימודים. בעלי היה צריך לעבור ללונדון, ואני שמחתי על ההזדמנות להתנסות בעוד בירת אופנה שהיא גם עיר מרתקת לחיות בה. מה גם שמקווין תמיד היה ברשימת המעצבים שהייתי הכי רוצה לעבוד איתם. המעבר ללונדון סיפק את האפשרות לעשות את זה," טל מסבירה. "אני ממש בקטע של חומרים מעניינים והיה לי ברור שאנסה להיכנס לשם. חיפשתי את הכתובת שלו באינטרנט והחלטתי שטלפון זה לא לעניין, אז פשוט קפצתי עם תיק העבודות שלי. בסוף יצאתי עם תיק עבודות ענקי ומזוודה על גלגלים לכיוון הרכבת התחתית, נכנסתי בדלת והודעתי לפקיד הקבלה שאני אשמח להיפגש עם אחד המעצבים."
- פשוט ככה, סידרת לעצמך ראיון "מעכשיו לעכשיו?"
"קצת יומרני, אבל זה עבד. בסופו של דבר ירד אלי בחור בשם מרטין הופט, שנראה ממש צעיר, והציג את עצמו כ'מעצב האמברודרי.' בדיעבד התברר ש'אמברודרי' זה עולם ומלואו - עיצוב הבגד תוך כדי שימוש בחומרים שונים וטכניקות מגוונות על גבי הגזרה. בקיצור, כל מה שמעבר לבד. המעצב המקסים הזה הפך לבוס שלי. הוא הסתכל בפרויקט השמלות היצוקות מפלסטיק, התרגש מהטכנולוגיה החדשנית ועלה להראות אותו למעצבת הראשית. אחרי רבע שעה הוא ירד ושאל בחיוך מתי אני יכולה להתחיל לעבוד."
על אף שהתחילה כפרילנסרית מאושרת, המשבר הגלובלי הנחית את טל בחזרה למציאות. "הפרויקט הפלסטי הראשון שלי נגנז כבר אחרי שבועיים בגלל פריצת המשבר הכלכלי. העלויות היו גדולות, והפרויקט היה כל כך חדשני ובעיתוי אומלל. מאוד התבאסתי, אבל מרטין הציע לי להישאר בתור מתמחה. נשארתי והכנתי איתם את קולקציית סתיו-חורף .2010 זה בית אופנה מהטובים בעולם, והכל שם קורה בגדול. הייתה הנאה ולמידה רבה, ולמרות זאת הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי, שלא לדבר על עבודה עם מקווין, שבכלל לא ראיתי. אולי פעם אחת במעלית. יכולתי רק לסמן וי על זה ש'ראיתי אותו."'
- ואיך התאקלמת בלונדון?
"ההתחלה הייתה קשה מאוד. הגענו בקיץ בזמן שבישראל 35 מעלות חום, וחטפתי שוק כשהתחיל לרדת גשם. בעלי הגיע ללימודים אינטנסיביים משלו, אז יצא שנשארתי לבד. אחרי שנים של טייק אווי פתאום התחלתי לבשל לבד, כולל ארוחות משפחתיות של יום שישי. אני באה ממשפחה מרוקאית חמה, וזה צובט קצת בלב. למרות החברים הרבים שיש לי פה, גם היום הבית עדיין בתל-אביב."
כשראתה שהעבודה אצל מקווין לא עונה על הציפיות, החליטה טל לשדרג את הקריירה. היא חתכה להולנד לטובת לימודי הוט קוטור במסגרת הביאנלה לאופנה של ,2009 אבל באמצע הקורס קיבלה טלפון מהמעצבת הראשית של מקווין, שרה ברטון, ששאלה אותה אם "בא לי לקפוץ לראיון עבודה." טל חוותה, לדבריה, "עירוב של פיק ברכיים עם הלם לא קטן," אבל מיד התעשתה והבינה שכיוון שמעצב האמברודרי, הבוס שלה לשעבר, עזב את החברה לטובת ג'יבנשי, כדאי מאוד שהיא תתייצב שם. וזה השתלם. "תוך יומיים כבר טסתי ללונדון תוך שמירה על פרופיל נמוך. התברר ששרה זכרה אותי ואת תיק העבודות שלי לאורך כל הדרך, ואפילו הסכימה שאחזור להולנד להשלים את הקורס. לחברים שלי שם סיפרתי את החדשות המשמחות רק ביום האחרון, אחרי שבקבוקי השמפניה כבר נפתחו."
את הפרק השני ברומן שלה עם בית האופנה של מקווין, אותו פתחה כמעצבת האחראית על האמברודרי, טל מתארת כ"מדהים." היא עבדה אז על קולקציית הקיץ הנוכחי הכה מדוברת, שבדיעבד הפכה ל"שירת הברבור" של המעצב. "בגלל שהצוות היה מאוד מצומצם, זה הפך למאוד אינטימי," היא מתארת. "היינו רק חמישה מעצבים שעבדו איתו באותו החדר - מעצבי הפרינט, האמברודרי, הנעליים והאקססוריז והמעצבת הראשית. אלה היו שנה וחצי אינטנסיביות שהיום נראות לי כמו חמש שנים."
- וכבר לא היית צריכה להתפלל לאיזה סמול טוק מקרי במעלית.
"ההנחיות הגיעו ישר ממנו ומשרה, והכל אושר על ידו. זו הייתה חוויה גדולה בראש ובראשונה בגלל שהוא בן אדם מעורר השראה, מאוד מקצועי, שדרש מאיתנו 200% השקעה. הוא גם שמר איתנו על דיסטנס ולא היה מקום לדברים אישיים בעבודה. הייתה אווירה טובה, אבל לא יצאנו לבירה ביחד. ברמה של עבודה מקצועית יומיומית זו הייתה חוויה עילאית שמילים לא יכולות לתאר."
- תני דוגמה לחוויה עילאית.
"פעם לי הגיע עם תמונה של ספינה וסאמפלים שעשיתי (דוגמיות, א.פ) וביקש שאכין לו שמלה מזה. הוא ביקש שמלה שתזכיר לו את הטיטאניק. בלי שום הדרכה או הסבר נוספים. ואני אמרתי 'בסדר, תן לי רק דקה, אני כבר חוזרת אליך.' כל הלילה לא ישנתי, ביום למחרת התחלתי לעבוד עם הסטאז'רים, ותוך יומיים השמלה הייתה מוכנה. זה היה אחד הרגעים היותר מרגשים בעבודה שלנו. ביום ההדגמה על הבובה הגעתי באיחור מרוטת עצבים ואמרתי 'יו, רק שלא ישנה לי את זה עכשיו.' בסוף הוא יצא מהחדר ונתן לי נשיקת הערכה. בסופו של דבר נכנסים לראש שלו והכל עובד פנטסטי."
- נשמע חלומי. אין מעצב צעיר שלא היה עושה הכל כדי להתחלף איתך.
"קרענו את התחת. 20 שעות ביום ולפעמים לפני התצוגות, כשהאדרנלין רץ בדם, וגם עבודה של 40 שעות ברצף, עם בית קפה שמריץ אלינו כוסות קפה נון סטופ והמון המון שוקולד, שבסופו של דבר התאזן עם העובדה שלא אכלתי בכלל. מגיל 17 אני עובדת קשה, אבל דבר כזה לא חוויתי בחיים. לפני הקולקציה עצמה, במשך שלושה חודשים, אין לך חיים. לא ראיתי את בעלי, חברים, לא יכולתי לנסוע הביתה. אני זוכרת שאמא שלי התקשרה אלי והתחננה שאבוא ליום וחצי אחרי שהיא לא ראתה אותי תשעה חודשים, ואמרתי לה: 'אמא, אני פשוט לא יכולה.' זו התמסרות טוטאלית לעבודה, וברור שזה קצת צובט בלב בראש השנה ובערבי שישי, אבל זו בחירה, כמו בחירות נוספות בחיים. כמובן שהייתה אנחת רווחה כשהשמלות עלו על המסלול ושמחתי לקרוא את הביקורות המפרגנות."
- בקיצור, אין לנו מושג איזה עצבים של ברזל צריך בשביל שבסוף זה ייראה "הכי קליל ומגניב" על איזו דוגמנית על.
"ז'קט הנחש היה סיפור בפני עצמו. הוא התחיל מזה שלי הגיע אלי עם סאמפל שעשיתי בהשראת נחשים, וביקש לעשות מזה ז'קט. תוך כדי העבודה, קרוב מאוד לתצוגה, הבנו שהעלויות של הז'קט יהיו גבוהות מאוד, ובמקביל הקולקציה התפתחה. וכך יצא שהז'קט הפך להיות אחד הפריטים האהובים עלי בקולקציה - ז'קט הפרחים. היה לחץ של זמן בגלל התצוגה הקרבה, והיה חשש גדול שהז'קט לא יהיה מוכן בזמן. אנחנו שמרנו על קור רוח ועבדנו קשה. בסופו של דבר כשהז'קט היה גמור לי הגיע ושאל: 'נו, אז מה אתן חושבות.'? ואני עניתי: 'אני מרגישה שזה כמו הבייבי שלי,' והפרגון היה גדול."
- איזה מין אדם הוא היה? מוטרף ונונקונפורמיסט כמו הבגדים שלו?
"לא הכרתי את לי בחייו האישיים, אבל אני יודעת שהוא היה מאושר מהקולקציה (קולקציית קיץ ,2010 א.פ) ולפחות ברמת העבודה הוא היה בשמים. ראיתי אותו בפעם האחרונה ביום שלישי, יומיים לפני שהתאבד, והוא נראה לי נורמלי לחלוטין. אפילו את כל השורות האובדניות לכאורה שהוא פרסם בטוויטר מעולם לא קראתי, כי את המייל על הטוויטר החדש שלו קיבלתי מספר ימים לפני כן, ורק אז הצטרפתי לשירות אבל לא השתמשתי בו."
- תארי את הימים שלפני ההתאבדות.
"יום לפני אני אפילו לא בטוחה שהוא הגיע לסטודיו. בכל מקרה, לא ראיתי אותו. ביום חמישי שמתי לב שהמעצבת הראשית נכנסה למשרד ויצאה במהירות עשר דקות לאחר מכן. התחילו שמועות שמשהו קרה. בסביבות 15:00 כינסו את כולנו ואחת הנשים שעבדה איתו צמוד סיפרה לכל הצוות. היה הלם טוטאלי. אף אחד לא ציפה לזה. הייתה אווירה נורא קשה, חלק בכו, חלק היו בשוק, חלק יצאו לעשן. בימים שלאחר מכן הייתה אווירת שבעה, אנשים בכו, שמו פרחים ונרות. זה הרגיש ממש מוזר."
- לאן נושבות הרוחות? מהן הספקולציות לגבי עתיד בית האופנה?
"בינתיים אנחנו רק מדברים על זה בינינו. המעצבים, הסטז'רים - כל אחד והרעיונות שלו. אני בינתיים ממשיכה עם הפרויקט שלי בסטודיו. כל המנהלים בפגישות נון סטופ. בסופו של דבר בית האופנה נקנה על ידי גוצ'י לפני מספר שנים ואני מניחה שכעת דנים באסטרטגיות לעתיד. גם דיור ושאנל המשיכו באותה הרמה (ללא המעצבים המקוריים שלהם, א.פ,( ואני מאמינה שינסו להמשיך בקולקציות שיכבדו את שמו ואת זכרו של לי. שרה, המעצבת הראשית, לקחה בינתיים את המושכות לידיה. לעת עתה זה פשוט מרגיש מוזר, כשאני רוצה לקפוץ למשרד ולהראות לו משהו שקשור בשמלה שעליה אני עובדת, ואני יודעת שנותר שם רק כיסא ריק בודד. אבל אחרי תקופה לא קצרה אני מכירה את הראש שלו, וכבר אין לי את הצורך לרוץ ולשאול דברים קטנים."
ביורק, מדונה, קייט בלאנשט, שרה ג'סיקה פרקר, דפני גינס - ג'סט ניים איט. אלכסנדר מקווין הלביש את כל מי שהחזיק מעצמו אושיית שטיחים אדומים בסטייל. עם טל, למרבה הצער, קשה לפתח את הנושא. "יואו, אני כל כך לא טובה בסלבז," היא אומרת. "גם כשעבדתי אצל אלבר אלבז הייתי ממש גרועה בשמות שלהם והמעבר ללונדון לא שינה משהו. קייט מוס באמת הגיעה לפני הקולקציה למדוד בגדים, היו הצילומים עם דוגמנית העל ראקל צימרמן אז כמובן שהייתי שם, והייתה גאוות יחידה כשהיא לבשה את הבגדים שעבדתי עליהם. גם לראות את ליידי גאגא לובשת את שתי השמלות שעבדתי עליהן כל כך קשה, זה מאוד נחמד. אבל זה לא אומר שאנחנו חברות קרובות."
- נכון לעכשיו, בגלל שאת בהריון, את עובדת ב"מקווין" כפרילנסרית ומטפלת בפרויקטים ספציפיים. במה את עסוקה בימים אלו?
"אני עובדת כעת על פרויקט הנסיכה. שמלת חתונה לנסיכה אמיתית, ממש כמו באגדות, שאת השם שלה עדיין אי אפשר לגלות. הספקתי לפגוש אותה פעם אחת למדידות ראשוניות. שאר הסודות נמצאים בשקיות מאחוריך ועדיין יש עבודה רבה לפני."
- מה זה אומר מבחינת הקריירה שלך?
"אני יודעת שלא אחזור בקרוב לטירוף של עבודה מסביב לשעון. יש לי עוד הרבה שנים
לעבוד והמשפחה חשובה לא פחות מהקריירה. אני רוצה להגיע לעוד שיאים בחיים שלי וזו החלטה שקיבלתי בלב שלם. שרה, המעצבת הראשית, הבינה ובכתה מהתרגשות. אין לי אפילו מושג אם היא סיפרה על ההריון למקווין, אבל אני שמחה על השלב בחיים שבו אני נמצאת כעת. בכל מקרה אני לא רוצה להיות ה'אלכסנדר מקווין הבאה,' כי יש דברים בחיים שאני לא מוכנה להקריב."
- את רואה את עצמך חוזרת לחיות בישראל?
"בסופו של דבר כן, חד משמעית. גם לעבוד וגם לגדל את הילדים. אבל אני לא יודעת מתי. בשנים האחרונות ניתנת בישראל במה משמעותית למעצבים צעירים ויש חנויות רבות כמו 'רזילי' שמקדמות אותם. בשבילי ישראל מאוד מיוחדת, ואני מחשיבה את עצמי ציונית במיוחד. גם ב'מקווין' מאוד מעריכים את העובדה שאני ישראלית ואני מאמינה שהסקרנות שלי בנוגע לחומרים חדשים והעובדה שלמדתי בשנקר עזרו לי המון. בניגוד לבתי ספר לאופנה באירופה, בשנקר קיבלתי כלים רבים להתמודד בשטח עם העבודה. הייתי מין חלוצה ישראלית בצוות המעצבים של לי, אבל אני מאמינה שיש פה הרבה מזל וקצת שכל. היה ממש כיף לספר ב'מקווין' על הצבא והם מאוד מעריכים את זה. 'וואו! חיל האוויר! במשך שנתיים,"'! היא צוחקת. "אולי יום אחד זאת אפילו תהיה השראה ייחודית לקולקציה."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם