ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » עיצוב ואדריכלות

המסוגננים: הישראלים שעושים הכול בסטייל

מהו סגנון ישראלי? האם יש דבר כזה בכלל? ליקטנו לפרויקט מיוחד את האנשים עם הסגנון הבולט ביותר בכל התחומים. הכירו את המסוגננים - הישראלים שעושים הכול בשיא הסטייל

פיגורות מ-17 תחומים, ענפים ודיסציפלינות (הפעם, לשם שינוי, דילגנו על תחום האופנה), מרכיבות בפרויקט "המסוגננים" (הכתבה המלאה מופיעה היום במוסף סגנון של מעריב) שלפניכם פסיפס רב גוני של סגנון ישראלי: מהסולידיות והממלכתיות של כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, ועד לדמותו האניגמטית של איש חיי הלילה דוד טור; מסגנון החיים והלבוש האקלקטי האופף את המסעדנית ננה שרייר, ועד לרוח הקרירה והאירופית הנושבת מהגרדרובה של זוג הבלוגרים ה?גרסוניירים,? סהר שלו ואייל דה ליאו.

"אופנה מתחלפת, סגנון הוא נצחי", צוטטו באי אלו התבטאויות עבר מעצבי האופנה גבריאל (קוקו) שאנל ואיב סאן לורן. בעידן בו אופנה יוצרת נראות, המאבק על סגנון נצחי הוא יומיומי. על הפנים המביטות אליכם מהעמודים הבאים חרות סגנון אישי. אנו לא מתחייבים על נצחי, אך הוא בהחלט סגנון מובהק. הוא לא בהכרח עולה בקנה אחד עם טעמנו האישי, אבל הוא בהחלט מנצח. בולט. כזה שקשה להתעלם ממנו, שמאפשר זיהוי מיידי שלהם במרחב בו הם פועלים. כזה שהביא אותנו לבחור בהם כנציגים המסוגננים ביותר בתחומם. המילה סגנון אוצרת בתוכה מכלול רחב של היבטים: לבוש, גינונים, לייף סטייל, התנהלות במרחב, מקצוע ותחביבים.

בראיונות שערכנו עם כל אחד ואחד מהמסוגננים שלפניכם, גילינו כי סגנון הוא לא רק האופן שבו מונחות הכריות על הספה בסלון, המכונית בה אתה נוסע או מותגי האופנה שממלאים את ארונך. סגנון הוא תוצר מרתק ומלא מידע, תחושות, ריחות, מסע של זיכרונות אל הבית שבו גדלנו, הבגדים שאימא שלנו לבשה, גן המשחקים בו שיחקנו לראשונה, המועדונים בהם בילינו בגיל ההתבגרות וכל התהליכים בחיינו שהפכו אותנו למי שאנחנו היום. ההנחה שכל אדם מעצב לעצמו סגנון אישי, היא לא בהכרח נכונה. במציאות הקפיטליסטית שבה אנו חיים, רובנו מגבשים לעצמנו סגנון בהתאם לקווים שמייצרות המסגרות בהן אנו מתנהלים. במידה מסוימת, 17 המסוגננים שלפניכם הם לא רק מלאי סגנון, אלא גם אינדיבידואלים עצמאיים. מורדים. כל אחד בדרכו.

שרון אייל, כוריאוגרפית ומנהלת אמנותית של להקת המחול "בת שבע", שעולה בעבודה חדשה ב-7 במאי . אמא לשניים, בזוגיות עם המוזיקאי גיא בכר ("הגבר שאני הכי אוהבת בעולם"), מתגוררת בתל אביב. צולמה בסטודיו של להקת בת שבע. בחוגים מסוימים שרון איל היא אייקון. מנעד הניגודים שבה רב ומורכב: מהאקסטרווגנטיות

שעל הבמה, לשמירה הקנאית על חייה הפרטיים; מהלבוש הזרוק בסטודיו לשימוש כפרזנטורית של מותגי אופנה; מהדימוי המאופק והסגפני, להומור שבו היא מתנהלת בשיחת טלפון. הקושי להגדיר את סגנונה ניתן לפתרון באמצעות עבודות המחול שלה, רק שם ניתן לחוש, לראות ולגלות את שרון איל מבעד למסכות.

סגנון ישראלי: "קשה לי מאוד להתחבר למקום ישראלי. סגנון זה דבר שמחובר לאדם, לא ללאום. אולי יש סגנון שתלוי במקום, אבל אני לא מתחברת לזה."

סגנון חיים: "נורמלי. סגנון החיים שלי הוא מאוד פשוט, וקורה בדרך כלל בטבעיות. אני לא מנסה לסדר דברים, אלא נותנת לאגביות לנצח."

הבית בו גדלתי: "ניתן לי חופש לעשות כל מה שאני רוצה, לפתח יצירתיות. בהתאם, הצורה שבה אני חיה היא לגמרי אישית."

פריט משמעותי עבורי: "אני תמיד עם אודם אדום. לא יודעת להסביר לך מדוע, זה חלק ממני. הבן זוג שלי, לעומת זאת, לא אוהב את זה."

האם אני מעודכנת? "בעיקר דרך האינטרנט. אני מנסה להיחשף כמה שרק אפשר, סרטים, מוזיאונים, מוזיקה."

הדירה שלי: "אני ובן זוגי עיצבנו לפי טעמנו האישי."

הרכב שלי: "מוניות. או הליכה ברגל."

מעצבי אופנה אהובים: "המון. סטלה מקרטני, קום דה גרסון, אלכסנדר מקווין, מיכל בסעד, אלה אייזנברג ממזון רוז וארצי יפרח."

41, בעלת הבר-מסעדה "ננוצ'קה". גרושה + 1, צולמה בדירתה שביפו. מכנים אותה "תופעת טבע", דיסלקטית שקוראת למעלה ממאתיים ספרים בשנה, אספנית אמנות ישראלית, אשת עסקים ממולחת ומהנשים היזמיות הבודדות בתחום המסעדנות והלילה. היא מארחת האמונה על עיצוב אווירה כוללת ואחת המתלבשות הטובות בארץ, המנהלת במלתחתה דיאלוג בין פריטי וינטג' למעצבות מקומיות. מישהו זקוק לסיבות נוספות?

 

סגנון ישראלי: "מתאפיין באקלקטיות, שמורכבת ממגוון סגנונות שאנשים הביאו איתם מארצות המוצא. הרבה דברים גם התאזרחו כאן והפכו לסגנון ישראלי, כמו הבלטות המצוירות בדירות, שמקורן בתקופה העותמאנית או בנייני הבאוהאוס משנות ה-30"

סגנון חיים: "אני חיה סביב השעון. בשבע בבוקר אני כבר לוקחת את הילדה לבית הספר, ובלילה אני אשת לילה עם אנשי הלילה. אני בקושי מספיקה לישון שלוש שעות ביממה. תמיד הייתי מוצאת עיסוק שמכיל את הלילה, רק אז אני במיטבי."

הבית בו גדלתי: "השפיע על החלטות רבות, גם אם לא בהכרח באופן ישיר. תמיד יש לי מזנון יפה עם סרוויסים, בגדי חג, שטיחים, תצלומים רבים, הולוגרמות. סוג של חמדנות לדברים יפים."

פריט משמעותי: "חולצה בצבע כחול-צי עם כפתורי זהב, שהייתה שייכת לאימי המנוחה. זו המזכרת היחידה שנותרה לי ממנה."

האם אני מעודכנת? "לא לחלוטין. מבחינה מוזיקלית אני תמיד בפיגור, אבל בספרות ובאמנות אני עם היד על הדופק. לא תמיד אני יודעת מי האמן העולה בארץ, ובטכנולוגיה ניתן להגדיר אותי כמפגרת. גם באופנה אני לא תמיד מעודכנת בטרנדים, אם כי בגלל שאני רוכשת הרבה בגדים, יוצא שאני מעודכנת."

הדירה שלי: "אני לא מאמינה באדריכלים. כל דבר צריך להיעשות באופן אישי. אי אפשר לכפות חלל. הוא צריך לדבר מתוך עצמו ולאפיין את מי שחי בתוכו. אני גם אוהבת כל הזמן לשנות, להזיז ולהחליף, כך שאין באמת מקום לאדריכל.

הרכב שלי: "מוניות."

35, אדריכל ואיש חיי לילה, מבעלי המועדונים "החתול והכלב", " הברקפסט קלאב" והמועדון החדש, "מילק". רווק , צולם בדירתו שבתל אביב.

הקעקועים. התכשיטים. הדירה האפלה. המועדונים הסליזיים. המבט הסקסי בעיניים. האישיות הוורסטילית והכריזמה הממגנטת - אין ספק שדוד טור הוא דמות הלילה שהכי הייתם רוצים להכיר. או שלא. בתקופה בה רוב בעלי המועדונים בישראל הם אנשי עסקים ממולחים לבושים במותגים, טור מחיה את הדימוי על אושיות שפורחות כשהשמש מתחילה לשקוע והאפלה יורדת על העיר.

סגנון חיים: "חופשי ומאושר. העיסוק שלי נגזר מהחיים שלי, והחיים מהעיסוק המקצועי. ויחד הם חיים בשלום האחד עם השני."

"סגנון" הוא התמכרות? "ברגע שזה הופך להתמכרות, זה לא סגנון, זו התמכרות. אבל גם התמכרות היא סוג של סגנון."

פריט משמעותי: "יש לי מאות פריטי לבוש וחפצים רבים, ואני לא נקשר לאף אחד מהם באופן אישי. אבל אם מזיזים לי דברים בבית, אני שם לב. לפני כמה ימים אבדו לי משקפי שמש והרגשתי שהם היו הכי חשובים לי, אבל אז גיליתי שיש לי עוד 20 זוגות."

האם אני מעודכן? "אני בעיקר רואה הרבה טלוויזיה. הכי חשוב זה לפתוח עיניים. זה המקור הוויזואלי החשוב ביותר."

הדירה שלי: "אני מאמין שכל אחד צריך לעצב את סביבת המחיה שלו. הבית שלי היה בעבר מפעל לקרטונים, הראשון בארץ, והפכתי אותו לדירה מוארת. הדירה חשוכה רוב הזמן, כי אני אוהב לחיות באפלה."

הרכב שלי: "יש לי טוסטוס, אופנוע הארלי דוידסון ומכונית מוסטנג."

מעצבי אופנה אהובים: "לא מכיר שמות. מתלבש בעיקר נוח."

58, אמן וראש המחלקה לאמנות ב"מכון אבני". נשוי + 1, מתגורר בתל אביב. צולם בסטודיו שלו בתל אביב.

 

ההגדרה המדויקת ביותר שניתן להעניק ליעקב מישורי, איש שמתנגד להגדרות, היא "פרא אציל". עולם האמנות עמוס באנשים עם סגנון חיים מובהק, אישי ו"נכון". זה של מישורי הוא שעטנז שכל המרכיבים בו אינם "נכונים", אך יחד יוצרים סגנון מנצח שאינו ניתן לחיקוי: הלבוש הז'ונגלרי, הנשיאה האגבית של הגוף, יצירות האמנות המזגזגות במרחב המגדרי והחספוס הטבול בהמון עידון, שמביא אותנו לרצות לחקות כל תזוזה שלו.

סגנון ישראלי: "מאז שאני ילד יש ניסיון להגדיר ישראלים דרך סגנון, וזה תמיד נועד לכישלון. אנחנו תלויים בכל מה שקורה מחוץ לכאן. בעידן של עירוב סגנונות כמו היום, כל צעיר נראה כמו צעיר אחר מברלין או לונדון."

המקצוע שלי: "נגזר מהאישיות שלי ומהדנ"א שקיבלתי מהוריי."

הבית בו גדלתי: "השפיע באופן נחרץ וחד-משמעי על הסגנון שלי, וכל שנה שעוברת אני מגלה כמה. עם כל הקשיים, אבי ז"ל, הלך לעולמו בגיל צעיר, ובחוויית המוות שלו הוא העניק לי משהו חשוב לאמנות ולחיים. ידיעת המוות בגיל כל-כך צעיר טבועה בי ומלווה אותי כל החיים, באופן שבו אני מתקיים בתוך העולם ומול העולם. היכולת לעמוד באופן טבעי ועצמאי ולא להיות חלק מעדר. אני לא מיזנתרופ, אבל ההתכנסות הזו הולכת ומחריפה עם השנים".

סגנון הלבוש שלי: "אין לי סגנון. אני מתלבש הכי בנאלי: ג'ינס, חולצת טי, עם קריצה לגרביים צבעוניים. בגיל 35 התחלתי ללכת גם עם מכנסיים קצרים, וזה היה שינוי גדול עבורי כי מעולם לא הלכתי חשוף. אני לא אוהב אנשים מעודכנים באופנה, באמנות או במוזיקה, כי זו השתייכות ישירה לעדר. אבל כשאני מזהה מישהו לבוש טוב, אני מזהה את זה, גם אם זה דרך שפת גוף או יציבה."

הישראלי המסוגנן ביותר: "אלבר אלבז. הוא ביקר אותי פעם בסטודיו. הגיע אליי איש לבוש ברישול, אך עם כריזמה ונוכחות, שרואים שטבועה בו."

פריט משמעותי: "טבעת עדינה מאוד שעברה את אושוויץ. היא הייתה שייכת למשפחתו של אבי והיא הגיעה אליי בדרך לא דרך. ההורים שלי התחתנו איתה, אבל לאחר החופה אבי שם אותה במגירה, כי הוא היה יקה שבז לעיצוב. זו בטח טבעת לגבר. התחלתי לענוד אותה כמין התרסה מולו, מרד בבית האשכנזי, בתקופה שבה חיינו בשכונה מלאה במזרחים. אני לא אדם נוסטלגי ולא מעניינים אותי זיכרונות מהעבר, למעט הטבעת הזו, שמלווה אותי כל מקום."

46, אמנית , מעצבת ובעלת מותג הריהוט והעיצוב "שרית שני חי". נשואה + 2, צולמה בביתה שבהרצליה פיתוח.

בשדה העיצוב הישראלי, הנע בין ההמוניות של "איקאה" לעיצוב גדול ומנקר עיניים של מעצבים מקומיים, שרית שני חי אמונה על עיצוב שעוטף בתוכו הומור, געגועים למשהו שהיה ונעלם, פונקציונאליות, אסתטיקה והמון רגש. יחד עם הגרדרובה המאופקת ועתירת ההדפסים שלה, עם מותגים כ"מיסוני", "פוצ'י" ודיאן פון פירסטנברג, שני חי היא מכלול של טעם טוב וסגנון אישי.

סגנון ישראלי: "אין דבר כזה. אני מנסה להימנע מהבון-טון המקומי, סגנון שולט שהוא כביכול נקי וחסר אופי, או סגנון "פרובנס" שאומץ לא מעט בישראל. אני מאמינה שדווקא המקום של הריק, של חוסר המסורת או אי-המסורת, הוא מרענן. מקום שנותן לנו יכולת לאלתר, לעשות דברים ללא סדר, דין וחשבון."

סגנון חיים: "בתפר שבין ספרטני לערוץ החיים הטובים. אני אדם שמצד אחד מלקה את עצמו שצריך ליצור עם שאלות עיצוביות שאני מגדירה לעצמי. מצד שני, אני לא אוותר על ארוחת בוקר נהדרת במלון מונטיפיורי או על הליכה בים."

עיסוק מקצועי וסגנון: "העיסוק שלי הוא אני. יש זהות בדברים שמלווה אותי כל הזמן. אני מוצאת עניין ואתגר בדברים טריוויאליים, ומפה הדמיון שלי מתחיל לעבוד."

הבית בו גדלתי: "הבית היה יצירתי. אבי הוא אדם יצירתי ויצרי שמפסל, ואמי בעלת חוש אסתטי מפותח. זה היה בית אורגני, שתמיד היינו מפסלים בחול, חמר או זכוכית. אבל תמיד המאוויים שלי היו להיות במקום אחר, דבר שמלווה אותי עד היום."

סגנון אישי: "סגנון זה דבר מולד. או שיש לך כזה או שלא. זו גם לא פונקציה של כסף, אלא של גנים. אובר דיזיין הופך אדם לקרבן אופנה ומזה צריך להיזהר. אני מאמינה שאדם צריך לפתח סגנון אישי בכל תחומי החיים."

פריט משמעותי: "ציור של אחי הקטן, גיל מרקו שני, מסדרת העבודות הראשונה שלו, "קומזיצים". זה ציור בצבע טורקיז מסוף שנות ה-90 שפתח סדרה רחבה של עבודות, ובו מופיעים גברים מסביב למדורה."

האם אני מעודכנת? "לא. אני רוב הזמן חיה בבועה שלי, ומקפידה להתעדכן בעבר."

הישראלי המסוגנן ביותר: "הצלמת תמר קרוון. יש לה תשוקה והבנה מהותית בשאלה "מהי אופנה?"

כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, 86, נשוי + 3, מתגורר בבית הנשיא בירושלים

האזרח מספר אחד, כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, הוא תמצית הסגנון הישראלי האידיאלי: לבושו מוקפד, הליכותיו נעימות, מחלפות ראשו מבהיקות וגינוניו הם שילוב של דרך ארץ ועבודה קשה. לא אחת התבטא כבוד הנשיא כי ישנן שתי תכונות המאפיינות את הסגנון הישראלי: חוצפה וחוסר שביעות רצון. השילוב בין השתיים, אמר, מציב בפני כל ישראלי את הרצון והתשוקה לשנות, ליצור. "הישראלי הוא מהפכן," סיפר. "לא טוב לו, אז הוא רוצה לשנות."

דברים דומים אמר בנאום פיוטי שנשא לפני כשנתיים ביריד הספרים בפריז, בו ציטט מכתביהם של הסופרים גוסטב פלובר ועמוס עוז, חברו: "שתי המהפכות," אמר אז, "נישאו על כתפי סופרים, משוררים ויוצרים." בחירתו להכליא בין קריאת ספרים לצמיחתו של לאום השתרשה כבר בבית ילדותו. סבו היה רב גדול בעיירה היהודית וישנבה שבפולין (כיום חלק מבלארוס), אמו הייתה ספרנית שדמותה השפיעה עליו רבות, ועד היום הוא קורא לפחות ארבעה ספרים במקביל. אולם סגנונו של נשיא מדינת ישראל המכהן מתפרש אל הרבה מעבר לשפה המילולית.

חליפותיו המחויטות מותאמות לו באופן אישי על ידי שני חייטים פרטיים מירושלים ומרחובות, והופעתו המוקפדת מורכבת על ידיו באופן אישי, ללא יועץ חיצוני. לדברי מקורות בבית הנשיא, מר פרס אינו רוכש את בגדיו בבתי אופנה או מותגי יוקרה. "עם השנים הוא פיתח את היכולת לבחור ולהרכיב בעצמו את מערכות הלבוש," סיפרו. בהופעות רשמיות פחות, כמו בסיורים בנגב או בגליל, הוא מקפיד על לבוש קז'ואל המורכב ממכנסי ג'ינס, חולצות כפתורים תכולות ומעילי עור איכותיים בגזרת מעילי טייסים.

כבוד הנשיא מתכנן ליצור בטרקלין "בית הנשיא" בירושלים תערוכות מתחלפות, מעין קיר אמן זמני של אמנים צעירים. אלו יוצבו לצד כמה מן היצירות המונומנטליות המעטרות את חלל ההיכל המרשים: "מגילת הזהב" (תבליט דמוי מטבע עתיקה ועליה היצירה "יום העצמאות ה-24 של מדינת ישראל) של האמן משה קסטל, המעטרת את כותלו הצפוני של אולם קבלת הפנים; "תקרה", מאת נפתלי בזם, המורכבת מ-63 ריבועים מצוירים המתארים את סיפור העלייה לארץ-ישראל עד הקמת המדינה; ושלושה ויטראז'ים בני שישה מטרים של ראובן רובין, המתארים את מאבק יעקב והמלאך, את דוד המלך פורץ את חומות ירושלים ואת אליהו הנביא עולה במרכבת אש השמיימה.

לאחרונה, התבטא פרס בנושא הרנסנס התרבותי בישראל, הבא לידי ביטוי באמנות, ספרות, מוזיקה, תיאטרון ומחול. את מיטב היוצרים בתחומים אלו ובעוד רבים אחרים, תמצאו בפרויקט "המסוגננים".

42, פילוסוף ומרצה ב"מכון כהן" שבאוניברסיטת תל אביב, ובאקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל". רווק , מתגורר בתל אביב. צולם באוניברסיטת תל אביב. 

בעולם האקדמי זגורי הוא יחיד במינו. גזרתו הגבעולית וסגנון לבושו המחויט משמשים אנטיתזה לחיוורון החזותי ממנו סובלת האקדמיה. כיאה לפילוסוף במעמדו, במקום לענות על שאלון, הנחנו לו להתפלפל בנושא סגנון בכלל וסגנון ישראלי בפרט. הטקסט לפניכם.

הרעיון שמאחורי הפרויקט מאתגר אותי כפילוסוף: לחשוב על הסגנון, הזכויות שלו, המעמד שלו, הלגיטימיות שלו, עצם ההכרח שבו. אשר לדרישה שהוא מתווה, דהיינו ה"מקומיות" שלו, האם יש דבר כזה סגנון ישראלי במובהק? אני מוכרח לומר שהשאלה מייגעת אותי, שכן היא הופכת את המחשבה, את הסגנון שלה, ללא יותר מכלי קיבול - פסיביות ללא יצירתיות - של טון מוכתב, נתון ושולט. מה שמסקרן אותי בשאלת הסגנון הוא דווקא הניתוק מהמקומי, ההפקעה מהמקומיות, משהו הפורץ את הנורמות ואת התחומים המוגדרים מראש, ותוך כדי כך מרחיב אותם. הסגנון הוא החירות המשחררת את האדם מההתקשרות שלו אל המקומי, אל הפמיליארי, אל הרפלקסים של שלוות הנפש והביטחון.

חביב עליי הרעיון שלמקום הזה, ישראל, אין סגנון "מובהק' - אדרבה, מה שיש בו הוא מאמץ קבוע להתחמק ממחויבות להגדרה ברורה של מהו ישראלי. אני גם אוהב את הרעיון שהפילוסופיה צריכה להיכתב עם סגנון, שהיא נדרשת לכך, לעומת המדע, למשל, שדרישה זו אולי אינה חלה עליו. אני אוהב את הרעיון שהסגנון אינו משני לתוכן משום בחינה שהיא, ושההפרדה בין הצורה לתוכן מיושנת וחסרת תוקף; שניסיון לחיפוש דרך, מאמץ ועבודה הם היסודות עליהם נבנה הסגנון.

ברוח זו אפשר לראות את הפעילות הפילוסופית כמושתתת על דינמיקה סגנונית השבה והודפת את הפילוסופי למקום שאותו לא חשב עדיין, מקום שטרם בוית, ושאין הוא יכול לאתרו בעזרת אוסף המפות הרגיל שלו. לעומת זאת, אינני אוהב את הרעיון שהסגנון הוא לא יותר מדבר שנוסף על ההוכחה הקפדנית של הטיעון, ומורכב באופן מלאכותי על גבי מסירתו של כביכול מסר פילוסופי במובנו המובהק, המהווה כביכול בסיס אמיתי, ראשוני, תנאי מספיק. שכן ה"סגנון", כשהוא קיים, משבש את המסירה הפשוטה של תוכן מסוים ומכניס בו את אותו ממד לא צפוי. הפער שהסגנון יוצר פותח בכל שיח מרווח דיפרנציאלי, בו מצטיירים לא רק הכלל, החוק, העבודה, אלא גם כל מה שגורם לאותם היגדים פילוסופים להיאמר אחרת. מבחינה זו, אמן סגנון גדול הוא לאו דווקא מי שמנפק את הקביעה הברורה או "המסר הנכון', אלא מי שמוסיף לשמר את הטעות, הפספוס, הכישלון, תוך שהוא מנביע מהם דבר מה שהאדם מכנה - מבלי להגדיר מהו - מחשבה.

39, אמרגן , מפיק מוזיקלי ומנהל אמנותי. נשוי לזמרת אמילי קרפל, צולם בדירתו שביפו.

תעשיית המוזיקה מלאה מיתוסים לעייפה, לא פחות מענף האופנה. למשל, מיתוס הרוקר המטונף. תומר אדם לנצינגר הוא דמות בולטת מאחורי הקלעים של התעשייה, יחיד מני רבים שמנהל קורלציה בין סגנון חייו לעיסוקו המקצועי: התאמה נכונה של הבגדים למוזיקה ולמקומות הבילוי. סגנון הלבוש המרושל בקפידה, המשקפיים ה"אלבר אלבזיות", הבית המעוצב בפריטי רטרו ובת הזוג, אמילי קרפל, הם רק פרטים זעירים בתוך מכלול שלם, עליו מנצח לנצינגר ביד רמה.

סגנון חיים: "שילוב של ניגודים שלפיהם אני חי: אני אדם פרטי, אבל גם בליין; קצת מיזנטרופ, אבל גם מאוד בוהמיין וחברתי; אוהב לאכול טוב, לשתות, סמים קלים. ההגדרה המדויקת היא: בורגני-בוהמייניאנרכיסט."

הדירה שלי: "אני ואמילי עיצבנו את הדירה בעצמנו. אנחנו לא אנשים של איקאה וחיפשנו אחר דברים מיוחדים, ובעיקר שילוב בין ישן לחדש. הספות שלנו, לדוגמה, הן רטרו משנות ה-50".

הרכב שלי: "זה כזו שאלה אמריקאית. אנשים שופטים אותך לפי הרכב שלך, אבל לי לא אכפת: פז'ו 306, שנת 96 ישנה, ישנה, אבל נוחה ונוסעת טוב."

מעצבי אופנה אהובים: "ז'אן שארל קסטלבז'ק, פיליפה קיי, קוסטאס מורקודיס ופרד פרי."

עיסוק מקצועי וסגנון: "אני מאמין שאדם צריך לשאוף להיות יצירתי בחייו. נמשכתי למוזיקה וצרכתי אותה מגיל צעיר, למעט אפיזודה בצבא כששירתי ביחידה מובחרת. הייתי מורעל."

הבית בו גדלתי: "גדלתי ברעננה ולאחר מכן בקיבוץ הגושרים. אימא שלי מהאי ג'רזי שבין צרפת לאנגליה, כך שהיא חייתה על התפר שבין התרבויות, ואבי גרמני. שניהם עזבו את אירופה ועלו ארצה מתוך אידיאולוגיה. המטען האירופי שהם הביאו איתם השפיע עליי רבות."

סגנון הוא התמכרות? "סגנון זה דרך חיים. אני יכול להתמכר לסגנון חיים, אבל זה בגלל התמכרות לחוש אסתטי מסוים שחשוב לי - החל מהבית בו אני גר, עטיפת אלבום שאני עובד עליו והכלב שלי מזן לברדור צרפתי."

פריט משמעותי עבורי: "בובה קטנה של הנסיך הקטן עשויה נייר, שניצבת על השולחן בסלון שלי. קיבלתי אותה מחברה שלי לשעבר, ואני קשור מאוד לדמותו של הנסיך הקטן."

הישראלי המסוגנן ביותר: "אייבי נתן, שהיה לו סגנון חיים ששילב בין בוהמייניות, נהנתנות ואידיאולוגיה."

41, עורך תוכנית הטלוויזיה "דיבור חדיש" בערוץ 8. בזוגיות + 2 , מתגורר בהוד השרון. צולם במלון לאונרדו בוטיק שברמת החי"ל.

עד לאחרונה, חיבתו הגדולה של עמית שהם לאופנה שימשה כבסיס לטור אופנה בלתי נשכח שכתב בעיתון הארץ. החיפוש השקדני שלו אחר פריטי אופנה בעלי נוכחות ומשמעות, וסגנון חייו המשלב בין תרבות גבוהה ותרבות פופ, סימנו אותו כגורו בתחומו. היום ניצבת בפניו משימה חדשה: להביא את המהפכה הסגנונית לתעשיית הטלוויזיה.

סגנון ישראלי: "יש ישראלים עם סגנון, אבל סגנון ישראלי עוד אין. האשם העיקרי הוא בכור ההיתוך. מחיקת המטען הפרטיקולרי של כל עדה ועדה לטובת יצירת טיפוס ישראלי חדש הייתה נזק לדורות, בטח מהבחינה האסתטית. לתימנים היה סגנון. לייקים היה סגנון. רק לפולנים אולי לא. כל זה נמחק על ידי המפעל הישראלי. היו קיבוצים להקים. הכובע טמבל ניצח. מאז לא השתקמנו. ייקח עוד זמן עד שהעדה הישראלית תבין מיהי ותגבש סגנון מתאים. לשמחתי, כבר לא אהיה פה כשזה יקרה."

סגנון החיים שלי: "עלוב', לא יודע. לא חושב שיש לי סגנון חיים. לא רוצה שיהיה לי סגנון חיים. סגנון חיים זה לאנשים שלא קראו את ז'ורז' פרק. מושג מסחרי, לחוץ והמוני, ההפך הגמור מטעם אישי. לאסתטיקה של חיי אין שום היבט של לכידות או ראוותנות שנועדו לעיני המתבונן. היא נועדה בשבילי, משחק למשתתף אחד. לעיסוקי המקצועי, קודם בעיתונות ועכשיו בעריכת תוכנית טלוויזיה וספרים, אין קשר חיצוני לסגנון שלי, אבל יש לו קשר למי שאני. כשאתה עורך, לא חשוב מה, אתה לומד לסלק, להפשיט, לארגן ולסדר עד שאתה מגיע לאיזו אמת חבויה, קולחת וזוהרת. את הפעולה הזאת אפשר לזהות בסגנון שלי. את התוצאה שלה קצת פחות."

האם אני מעודכן? "להתעדכן בנעשה בארץ ובעולם זה חלק מהעבודה שלי כבר 20 שנה. מקורות המידע רבים מספור, עם נטייה ברורה לכתבי עת זרים, והם ממלאים את ראשי במידע קש בכל מיני תחומים, כולל בסגנון ופנאי. נמאס לי מזה לגמרי."

הבית בו גדלתי: "אמי לימדה אותי מהו סדר, ומאז כל חיי אני מנסה להפר אותו. אבי לימד אותי מהו שקט - שקט במובן של להיות מה שאתה בצד, בלי להידחף, בלי לתבוע תשומת לב ובלי להתחרות באיש. אחותי הגדולה לימדה אותי מה זה בגדים ומי זה דיוויד בואי, וככה שלושתם הפכו אותי למי שאני."

הישראלי המסוגנן ביותר: "קובי פרץ, ברור".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...