ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

לך תוכיח שאשתך: צימר לא לבוגדים בלבד

נילי וייסנר לקחה את בעלה לסוף שבוע של רומנטיקה ושלווה בצימר בצפון. בלי להסתיר, בלי להתחבא ובלי לתאם גרסאות. ואז החלה שרשרת התקריות המוזרה

כשהעלינו, בעלי ואני, את הרעיון לצאת לסוף שבוע בצימר בצפון, רצינו לנוח, ליהנות מהטבע  וכן, גם קצת להשקיע בזוגיות. מבטי הפליאה שנעצו בנו החברים שלהם סיפרנו על התכנית היו רק רמז דק למה שעתיד להתרחש. כולם סביבנו התעניינו אם אנחנו באמת נוסעים רק שנינו, ובכל מקום עוררנו סימני שאלה דומים. הכרזנו חגיגית שהפעם זה אנחנו נטו. בלי הבנות. בלי ידידים ומכרים. לבד.

הנוף בצפון היה יפייפה, והפריחה היתה בכל. הצימר התגלה כמקום מדהים, מושקע עד לפרטים הקטנים. על השולחן הניחה בעלת הצימר בקבוק יין משובח, שוקולדים, עוגיות ואפילו פיצוחים. בקיצור- כל מה שצריך לסוף שבוע קסום.

התקרית  המוזרה הראשונה התרחשה כבר בהגיענו למקום. המארחת הציעה שנחנה את האוטו ממש בכניסה לצימר, לשם הנוחיות והדיסקרטיות. דיסקרטיות? הרי חוץ מלפרסם מודעה בעיתון עשיתי הכל כדי שכל העולם ואשתו ידעו על סוף השבוע הרומנטי שלי. אך גברת צימר הייתה נחרצת מאד לגבי השמירה על פרטיותנו. את ארוחת הבוקר, היא קבעה בהחלטיות, תניח ממש ליד דלתנו בשעות הבוקר, וזאת כדי לא להפריע לנו. 

האישה בהחלט מתחשבת, ושומרת על השקט והמנוחה של האורחים, חשבנו. נפרדנו ממנה לשלום, וצללנו לשנת צהריים מתוקה, שלאחריה טבלנו בג'קוזי לאור נרות, שתינו קפה במרפסת מול העמק הירוק והתכוננו לארוחת הערב.

התקרית השנייה אירעה במסעדת הגורמה הידועה אליה יצאנו לסעוד את ליבנו. המלצר, אשר מיד כשקיבל את פנינו ניחש שאנו מתארחים באחד הצימרים באזור, הושיב אותנו בפינה מבודדת וחשוכה בפאתי המסעדה. הוא המליץ לנו על יין טוב, שרת אותנו בזריזות, וכשעזבנו בירך אותנו בבירכת לילה טוב חמימה בלוויית קריצה רבת משמעות.

כשנכנסנו לאוטו הגענו פה אחד למסקנה שהשירות במסעדות בצפון הארץ טוב יותר מאשר במרכז. זאת למרות שלעניות דעתנו התנהג המלצר קצת מוזר. שמחנו  שלא שכחנו להשאיר לו טיפ נדיב, והפלגנו לדרכנו.

בלילה,לאחר הרהורים נוספים באירועי  היום,

התחלנו להבין מה העניין. בהיותנו זוג באמצע החיים  כולם סביבנו פשוט היו בטוחים שאנחנו באיזו חופשונת אינטימית ואסורה. כנראה שבימים אלה קצת קשה לעכל שזוג במיטב שנותיו בורח לו  לסוף שבוע מתקתק אי שם בארץ, ועוד נראה כמי שנהנה מזה.

התקרית  האחרונה אירעה למחרת, בבית הקפה החמוד שבו שתינו תה של שבת אחה"צ. שם חזר סיפור השולחן הצדדי והחבוי  על עצמו. עכשיו כבר היינו בטוחים. איש מהאנשים מסבירי הפנים ששירתו אותנו בחופשתנו פשוט לא העלה על דעתו את האפשרות שאנחנו זוג נשוי (די הרבה שנים למען האמת) שהחליט להתפנק ולהשקיע בקשר.

כדרכם של דברים טובים, גם סוף השבוע הזה עבר במהירות. בשבת אחר הצהריים דפקנו על דלתה של המארחת והשארנו את פרטי האשראי לחיוב. כשמסרנו את שמנו וכתובתנו לשליחת החשבונית, היה נדמה לי שאני רואה אכזבה עמוקה בפניה. כתובת זהה. כל כך משעמם ובנאלי. איפה הריגוש? איפה המסתורין? איפה הניצוצות? הרי היא השקיעה כל כך הרבה בפרטים שעושים את המקום למקדש אהבה של ממש, ואנחנו, לנו ממילא יש בית ומשכנתא וחובות וילדים לגדל. מדוע תפסנו את מקום של אחרים, האוהבים האמיתיים שיכלו ליהנות מפינוקי המקום, שגם הם אמנם נשואים, אבל לא אחד לשני?

בדרך חזרה הביתה שקעתי במחשבות עגמומיות. האמנם העולם שייך לזוגות צעירים, טריים או בוגדים בלבד? את חוט המחשבה שלי קטע בעלי, כשתיאר את השבוע העמוס הצפוי לו בעבודה, והחזיר אותי למציאות חיינו. שתקתי והצצתי בו מהצד. גבר נאה ביותר, אביר נעוריי. מה אכפת לי מה חושבים כולם? לי היה סוף שבוע קסום ורומנטי עם הגבר שמתעורר איתי כל בוקר כבר 25 שנים, כן - בצימר בצפון. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...