בגוף ראשון: ראיון עם אזאדין אלאיה
כבר קרוב ליובל שאזדין אלאיה יוצר פריטים נצחיים לנשים. מעצב האופנה שזכה באייטיז לכינוי "הגוף" והלביש אמזונות כגרייס ג'ונס וטינה טרנר, חוגג השנה יומולדת 70
גוף, בד וזוג ידיים. שלושה אלמנטים שבעזרתם מתחולל מדי יום קסם בבית האופנה של מעצב התפירה העילית אזדין אלאיה, ברחוב מוסי מספר שבע, בלב רובע המארה בפריז. ללא תסריטים מעוררי השראה, טיולים אל שבטים נידחים בכפרים אפריקאיים או נבירה בארכיון, רק גוף, בד, הרבה דמיון וזוג ידיים של ארכיטקט הגוף הנשי, שמזה קרוב לחצי מאה בורא עולם מחומר, כישרון ואהבה. לא בכדי כונה עוד בשנות ה") The Body 80-הגוף(“ ו") Cling King Of-מלך הבד הנצמד,(“ על שם שמלות הלייקרה והעור המפוסלות שעיצב לאמזונות דוגמת טינה טרנר, גרייס ג‘ונס, מדונה, ראקל וולש, ג‘נט ג‘קסון, מישל אובמה, ודיירת ארמון האליזה, קרלה ברוני-סרקוזי.
"החלום זה הוא, האיש בשחור שפותח את הדלת לאותן סירנות גאות, ההופכות את הגוף למסתורי יותר בשעה שהן מגלות אותו,“ כתבה עליו לאחרונה עורכת מגזין האופנה הצרפתי "סטילטו,“ לורנס בנעים. "במקום בו אחרים טובעים בנהרות של בד, אזדין אלאיה מציע שיחה ייחודית בין הגוף, הבד, הכתף והמותן.“
שלושה ימים לאחר סיומו של שבוע האופנה בפריז, שחתם חודש של תצוגות בניו יורק, לונדון ומילאנו, אלאיה פוגש אותי בסטודיו שלו לשיחה ארוכה. יום קודם לכן הציג בחדר התצוגה שלו את קולקציית סתיו-חורף 2010-11 בפני עיתונאים, קניינים מרחבי העולם ומספר חברים מצומצם. אלאיה אינו שולח הזמנות לתצוגות ומקיים אותן כמעט בחשאי, מחוץ ללוח השנה הנוצץ של שבוע האופנה. במשך רבע שעה טופפו שש דוגמניות גבעוליות בפריטי הקולקציה, שממשיכה את כתב ידו המוכר - נשי ומלא עוצמה. מעילי טרנץ‘ שחורים מעור עם חגורות אובי רחבות ענודות אבזמי
למחרת אנו מסיירים בין שלוש קומות הבניין אליו עבר בשנת ,1992 כשלפני שנתיים רכש גם את הבניין הסמוך, לשם יעבור השנה הסטודיו הפרטי שלו. בקומפלקס הרחב נמצאים חנות בת שני מפלסים, שואו רום, אטלייה, חנות עודפים, מלון בוטיק בן שלושה חדרים שפתח לפני כשנתיים יחד עם חברתו הקרובה קרלה סוזאני מ“קורסו קומו “10 (רשת לייף סטייל הכוללת גלריות, חנויות ובתי קפה ברחבי העולם,( וכן בית מגוריו הפרטי, הנמצא מחוץ לתחום בסיור הנוכחי.
דיוקן עצום ממדים של אלאיה שניצב בחדר ההלבשה, אותו צייר חברו הטוב, האמן ג‘וליאן שנאבל, מתקן את הפרדוקס הוויזואלי במפגש עם אלאיה: איש קטן, אישיות גדולה.
לבוש שחורים, מכנסיים מחויטים וז‘קט רקום בעל צווארון סיני, אלאיה מתרוצץ ברחבי הבניין כמו שדון קטן, פותח דלת אחת וסוגר אחרת כשחיוך של ילד מרוח על פניו. אחיינו הצעיר, מונתסאר אלאיה, שחקן קומי שהגיע לפני מספר שנים מתוניס כדי לעזור לדודו ביחסי הציבור, משמש כמתורגמן במהלך הביקור. העובדים בבית "אלאיה“ נראים מאושרים וצחוק מתגלגל הוא הפסקול שמלווה את הסיור, בעיקר מפיהם של אלאיה ומונתסאר, שמשעשעים אחד את השני. דקלה חנן, אשת יחסי הציבור של המותג בארץ, שנמכר בלעדית בבוטיק "אניגמה“ בכיכר המדינה, מספרת כי באחת משיחותיה עם מונתסאר היא שמעה אותו צועק "בוווו“! ואז צחוק מתגלגל ברקע. "אלאיה עבר פה,“ סיפר לה האחיין בטלפון, "אז התחבאתי מאחורי הדלת כדי להבהיל אותו והוא קפץ.“
באטלייה התפירה העילית אני פוגש בצוות "המעבדה:“ רפי, סטיבן, דילמן, ארדל, מארי-כריסטין ומרקו, ששוקד בשעה זו על שיבוץ קרסי מתכת זעירים בז‘קט עור בגזרה צמודה לגוף. "העבודה על הז‘קט אורכת כארבעה שבועות, שבועיים וחצי עם עזרה,“ הוא מסביר. איך מתמחרים ז‘קט שעמלו עליו חודש שלם? "רוב הלקוחות שלי פרטיות,“ עונה אלאיה באלגנטיות. בחדר הסמוך אנו פוגשים בפטימה, יהודייה ממוצא תוניסאי שעובדת בסטודיו ומסייעת גם היא לחלומותיו של אלאיה להפוך למציאות.
מי שהיה כוכב השביט הזורח מעל שמי פריז בשנות ה80- וה,90- עשה בעשור האחרון פניית פרסה חדה ופרש לעשייה אינטימית יותר. לפני שלוש שנים רכש מחדש את בית האופנה שלו מידי קבוצת "פראדה,“ שבע שנים לאחר שמכר אותו לידי פטריציו ברטלי, האיש החזק בחברה. כיום הקבוצה מייצרת את קו האביזרים בלבד. "שיתוף הפעולה עם ’פראדה‘ היה טוב, אבל היו בינינו חילוקי דעות רבים,“ הוא אומר. יש המסבירים את פריחתו המחודשת בשנה האחרונה כחלק ממגמת הקאמבק של שנות ה,80- אך אלאיה סקפטי: "הקו שלי כבר מזמן אינו זהה לעיצובים שלי משנות ה,80- ואני גם לא חושב שיש הבדל בין הנשים של שנות ה80- לנשים של היום. זה רק עניין של גיל, היום הן יכולות לעשות בוטוקס ולהיראות יותר צעירות.“
בגיל בו רבים מבני דורו, ביניהם סוניה ריקל, פייר קרדן ואיב סאן לורן, מסרו את המספריים לידיים אחרות או הלכו לעולמם, אלאיה עובד במרץ. "אני ישן רק שעתיים בלילה,“ הוא אומר כשאנחנו יושבים בחנות וסביבנו אוסף הנעליים בעיצובו לקיץ הקרוב. "לפעמים אני גונב עשר דקות של שינה על השולחן במהלך היום, אבל אני מוצא הנאה בעבודה. כל פריט בחנות עובר דרך הידיים שלי, הכול מיוצר כאן או במרחק של עשר דקות הליכה.“
היית רוצה לשתף פעולה עם רשת אופנה גדולה, כמו H&M או ?TopShop
"אני חושב שהם עושים עבודה מאוד יפה ומעניינת עבור צעירים. לפני עשר שנים עשיתי קולקציה עם Tati (רשת אופנה בצרפת, א“י,( אבל הייתי שמח מאוד אם היו מזמינים אותי לעצב קולקציה.“
בתצוגה ניכר שהאישה שלך התרככה במרוצת השנים. היא כבר לא אותה אמזונה כוחנית משנות ה.80-
"גם אני השתניתי. נשים השתנו מאוד בשלושת העשורים האחרונים, הן כבר לא זקוקות לבגדים כוחניים כדי להדגיש את החוזק שלהן. לא נשארה עוד מהפכה לעשות, הן כבר השיגו הכול.“
תלוי היכן. במדינות רבות מעמד האישה עדיין אינו שווה לגברים.
"בילדותי בתוניסיה גדלתי בחברת נשים ולא הרגשתי שהן אינן באותו מעמד של גברים. לא היה דיכוי במקום בו גדלתי, כך שבעיניי זה היה נורמלי.“
כיצד הסביבה הנשית בה גדלת השפיעה על תפיסת העיצוב שלך?
אלאיה נולד לפני 70 שנה למשפחה כפרית בעיר ג‘מאל שבמזרח תוניסיה. את ילדותו העביר בצפייה בסרטים איטלקיים ומצריים שהוקרנו בבית הקולנוע. סבו, ששירת כקצין במשטרה, היה מושיב אותו בקולנוע בשעות הבוקר ואוסף אותו לקראת ערב, ועד היום הוא מכור לצפייה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" ונוהג לעצב בחדרו כשעל מסך הפלזמה מוקרנים סרטים בשחור לבן בכיכובן של השחקניות הגדולות של שנות ה.40- "הייתה לי ילדות מאושרת. גדלנו מוסלמים ויהודים יחד,“ הוא אומר. "היה להורים שלי חבר, איש עסקים יהודי שקראתי לו ’דוד.‘ כל חיי חשבתי שהוא באמת הדוד שלי, עד שגדלתי וגיליתי שהוא לא באמת הדוד שלי ושאני לא יהודי,“ הוא צוחק.
בשנת 1957 הוא נרשם ללימודי פיסול בבית הספר לאמנות "בזאר,“ שלוחה של בית הספר לאמנות הנודע מפריז. שנה לאחר מכן עבר לפריז והחל לעצב עם אחותו בגדים, ובתחילת שנות ה60- השתלב במחלקת החייטות בבית האופנה "כריסטיאן דיור,“ שם הספיק לעבוד חמישה ימים בלבד. "הימים היו ימי סוף מלחמת האזרחים באלג‘יריה, ובסופה באו אליי ואמרו לי: ’עליך לעזוב, אתה מהיום זר,“‘ סיפר לחברתו הטובה, דוגמנית העבר סטפני סימור, בריאיון שהתפרסם לפני כשנה במגזין .Interview בזכות מאדאם סימון זרפוס, אשתו של הארכיטקט ברנרד לואי זרפוס וחברה קרובה של אלאיה, הוא הצליח לקבל אישורי שהייה ועבד בצמוד למעצב גי לארוש. לאחר שנתיים עזב על מנת לעזור לחברו הצעיר, המעצב טיירי מוגלר, שהיה אז בתחילת דרכו.
באותה התקופה שמותיהן של שחקניות ונשות חברה כמו גרטה גרבו וססיל דה רוטשילד, עיטרו את רשימת לקוחותיו הפרטיות. בשנת 1980 הציג לראשונה באופן מסודר את בית האופנה על שמו, הפך לחביב התקשורת והיה לאחד משלושת בתי האופנה הנמכרים ביותר באותה תקופה, מותיר מאחור מותגים כמו "שאנל“ ו“דיור.“ התצוגות של אלאיה היו גרנדיוזיות ועטורות דוגמניותעל וכוכבות, ובשנת 1985 הוא זכה בפרס מעצב האופנה הטוב ביותר מטעם משרד התרבות הצרפתי. איב סאן לורן הגיע לטקס עם מדונה וקתרין דנב, המעצב הוברט דה ג‘יבנשי לווה על ידי המוזה, השחקנית אודרי הפבורן, ואלאיה עלה לבמה לקבל את הפרס כשהוא נישא בזרועותיה של הזמרת ואייקון הסטייל, גרייס ג‘ונס.
במהלך השנים, אלאיה פיתח חברויות קרובות עם רבות מהדוגמניות שליוו אותו, במיוחד עם נעמי קמפבל וסטפני סימור, אותן "גידל“ מגיל 14 ואשר התגוררו עימו תקופה ארוכה בביתו שבפריז. עד היום הן קוראות לו "פאפא,“ ותמונות מאלבומו הפרטי מחובק עם "הנכדים“ (שלושת ילדיה של סימור: פיטר, הארי ולילי) וחבריו הקרובים נעוצות על לוח המוצב מול שולחן הכתיבה שלו. לא היה מפתיע, אם כן, שלפני כשנה נעמדו סימור וקמפבל, יחד עם הדוגמנית לינדה אוונג‘ליסטה, על עקביהן האחוריים, לאחר שנמנעה השתתפותו בתערוכה "הדוגמנית כמוזה“ שהתקיימה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, והחרימו את האירוע. מי שכפי הנראה עמדה מאחורי ההחלטה היא אנה וינטור, העורכת הכוחנית של ה“ווג“ האמריקאי, שמזה 15 שנה מתעלמת מקיומו של אלאיה. הוא אינו מופיע בהפקות האופנה במגזין או מוזכר בו ולו במילה. אלאיה עצמו לא מתרגש. "השם שלי היה בכותרות, הא,“? הוא צוחק.
אני חושב שאתה האדם האמיץ ביותר בתעשיית האופנה - היחיד שמעז לומר לא לאנה וינטור.
"אני לא צריך אותה ולא מפחד ממנה. אני לא רוצה להופיע במגזין שלה או להיות חלק מהסיסטם שלה. היא אולי אישה עם הרבה כוח ועוצמה, אבל היא חייבת לעשות את העבודה שלה. אני עושה את העבודה שלי ונאמן לעצמי. אני מבטיח לך שבדפי ההיסטוריה לא יזכרו אותה, אבל אותי כן.“
אתה קצת מגזים, לא?
"היא וקארל לאגרפלד (המעצב העומד בראש בית האופנה "שאנל,“ א“י,( שניהם באותה סירה. בעיניי, אין לה טעם בכלל. היא מתלבשת נורא.“
למה רבת עם לאגרפלד?
"אני לא רוצה לדבר עליו. אני לא אוהב את האישיות שלו, אבל רק אותו אני לא אוהב. אני בקשרים מאוד טובים עם כל המעצבים בפריז: סוניה ריקל, מארק ג‘ייקובס, כריסטיאן לקרואה.“
שעת ארוחת הצהריים הגיעה, ואנחנו יורדים אל חדר האוכל. לארוחה מתיישבים כל העובדים, ומצטרפות שתי חברות קרובות של אלאיה, הגלריסטית קלמנס קרזנטובסקי מגלריית העיצוב האוונגרדית "קריאו“ בפריז, וקרלה סוזאני מ“קורסו קומו.“ בסמוך לאלאיה יושב דיידיין, כלב הסן ברנרד הענקי שלו, שמוזמן לשחק עם האורחים ולזכות בכמה עצמות מתחת לשולחן. "בלילה אני ישן בינו לבין אום, החתולה שלי, הקרויה על שם הזמרת המצרייה אום כולתום,“ הוא אומר.
במשך תקופה ארוכה, אני מספר לו בדרמטיות, הייתי הולך לישון עם שיריה של אום כולתום ברקע, כדי שאם אמות מתוך שינה, לפחות שמעתי את אלוהים שר אליי. אלאיה מעווה את פניו בתגובה, ולאחר מחשבה קצרה אומר: "אני לא מאמין באלוהים כזה או אחר. רק בטבע, בחיים ובאהבה. כשאמות, ארצה שישרפו את גופתי ויפזרו את האפר מעל פני הים התיכון, מחוז ילדותי: .“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם