שדה פטריות במדבר: ארץ החול והרוח של מערב מצרים
המדבר המערבי של מצרים יפתיע אפילו שוכני מדבריות ותיקים. בין הדיונות הלבנות ממתינות פטריות של חול, מבצרים עתיקים ששימשו שיירות סוחרים ואפילו מאובנים של לווייתנים
גשם הוא אירוע נדיר במחוזות הללו, ונחלים לא זרמו פה זה אלפי שנים. שוו בדמיונכם מדבר ללא ערוצי זרימה, ללא צמחייה, ללא שבילים, שרובו מכוסה חולות נודדים. אפילו נוודים המורגלים לאזורים צחיחים אינם נראים כאן. אין אוהל, אין עקבות של עזים. כלום. אנשים לא חיים פה, כי אין ממה לחיות. טיפה של מים לא נראית במרחב. אז מה אני בעצם מחפש כאן? הרי אני חי בנגב, שהוא צחיח דיו. אך כנראה שכאלה הם אנשי המדבר - סקרנים ואינם מוותרים על ההזדמנות לראות מדבר אחר. כך מצאנו את עצמנו, חבורה של עשרה אנשים, חוצים את הגבול בין ישראל למצרים באמצע הלילה. לנו במלון קטן ולמחרת המשכנו בנסיעה שארכה כמה שעות עד לתעלת סואץ, שאותה חצינו במנהרה מפחידה מעט, שהביאה אותנו ליבשת אפריקה. אחרי הפסקת תה ועוד כמה שעות הגענו לפאתי קהיר. לאחר מבט חולף על הפירמידות ושש שעות נסיעה נוספות, הגענו לפראפרה.
אחרי ארוחת ערב מאוחרת, שנערכה לאור ירח כמעט מלא, דשדשנו חצי עירומים אל "מעיינות חמים" שמאחורי המלון שלנו. לא היה זה בדיוק מעיין אלא צינור חלוד של קידוח ישן, שמוביל מי תהום חמים אל פני השטח ואל תוך בריכת בטון שנבנתה בשביל אנשים כמונו, שאחרי 12 שעות נסיעה ברכב כל חפצם הוא לשכב בתוך מים חמים ולשחרר את האיברים הדואבים. את הפינוק הזה נזכור היטב בלילות הבאים שבהם נישן בלב הישימון, עטופים בשקי שינה ומתפללים שלא תגיע סופת חול חסרת רחמים.
על פניו, המדבר המערבי נראה כמקום חדגוני ומשמים, שיש לחצותו רק כדי להגיע לצדו האחר. אך הוא טומן בחובו הפתעות. נופיו נוצרו מבליה הדומה לזו שבמאדים יותר מבכדור הארץ. בליה זו נגרמת בעיקר על ידי רוח שמצליחה להרים בקושי אל מעל
ובתוך כל אלה פזורים נאות מדבר במעין מעגל המתחיל בקהיר, חודר הרחק מערבה אל תוך המדבר וחוזר מזרחה כדי להתחבר עם הנילוס, בסמוך לעיר לוקסור. עם נאות המדבר השוכנים לאורך המסלול נמנים, יחד עם פראפרה, גם אל־פיום, בחרייה, דאח'לה וח'ארגה.
תשכחו מתדמית נווה המדבר הקטן והירוק, שיש בו מקור מים, שדות קטנים, עצי תמר וכמה אוהלים או בתים. במדבר המערבי הפרופורציות קצת שונות. ח'ארגה למשל מורכב מאינספור מעיינות ומי תהום גבוהים, המשתרעים לאורך כ־70 קילומטרים. במרכזו הוקמה עיירה של ממש ובה בנקים, תחנת משטרה, משרדים ממשלתיים ואפילו בתי מלון. שוק גדול והומה מספק לחקלאים ולתושבי האזור מקום שאפשר לקיים בו סחר חליפין. סביב לעיירה נמתחים שטחים חקלאיים רחבי ידיים של חיטה, שעורה, פול, חומוס, עגבניות ואפילו אורז, שמגדלים כאן בשיטת השקיה עתיקת יומין של הצפה. מתברר לנו שלא חסרים פה מים. לפחות לא לפי שעה.
בזכות המבנה הגיאולוגי וההיסטוריה האקלימית של המדבר, בני האדם מנצלים את מימיו זה אלפי שנים, והאקוויפרים והמעיינות אינם מתייבשים. זאת אף שממוצע הגשם הרב־שנתי באזור עומד על פחות משלושה מילימטרים בשנה. אז מהיכן המים מגיעים? המדבר המערבי שטוח למדי, רובו מורכב מרמות גירניות ומשקעים טופוגרפיים המלאים חול וחרסיות. השקעים, המורכבים בעיקר מחולות, משמשים מעין ספוג השומר על המים הקדומים האלו, ובכמה מקומות הם אף פורצים מבטן האדמה כמעיינות.
באחד הסיורים שערכנו בלב נווה המדבר פראפרה גילינו תעלות חפורות המנתבות את המים מחלקה לחלקה. מדי פעם נראה חקלאי שהזיז אבנים אחדות וריפד אותן בבוץ סמיך. בכך הוא סתם את התעלה בכיוון אחד והפנה את המים לכיוון אחר, לעבר החלקה הקטנה שלו. בחלקה הוא מגדל בננות, פפאיות, עצי תמר וכרם גפנים. שאלתי את אחד החקלאים כיצד הם נוהגים לחלוק את המים ביניהם; כיצד הם יודעים למי מגיעים מים, מתי ובאיזו כמות. הוא לא הבין את שאלתי. "פשוט יודעים", אמר וליווה אותנו בין עצי הבננות והתמרים אל השביל שיוציא אותנו מהמבוך שבלב הג'ונגל המדברי מעשה ידי אדם.
נסענו משם למרכז העיירה כדי לאכול ארוחת צהריים והמשכנו לביקור אצל בדאר עבד אל מועני, אמן מקומי שהקים מוזיאון בבית בוץ דו־קומתי, שהוא כשלעצמו יצירת אמנות מרהיבה. המשקופים והדלתות מגולפים מעץ מקומי, הקירות בנויים מלבני בוץ מצופים בטיח ועליהם ציורים של בעלי חיים ואנשים עמלים. כל חדר מוקדש לסוג אחר של אמנות: באחד, פסלים מסותתים מאבן, באחר ציורים בצבעי מים וכן ציורים שצוירו בעזרת צבעים טבעיים. בדאר הסביר בשלווה האופיינית לאנשי המדבר הללו כי אמנותו מבוססת על חומרים מקומיים ומטרתה העיקרית היא ללמד על אורחות חייהם המיוחדים של תושבי נאות המדבר.
המשכנו בנסיעה ארוכה דרומה אל תוך המרחבים החוליים של המדבר. לא נראה ולו שיח אחד, עד שלאחר כמה שעות הופיעה במרחק קבוצת עצים שניצבה על גבעה הבולטת מעל פני השטח. היה זה עין ח'אדרה, מעיין קטן בלב השממה, המוקף בעצי תמר ומנוקז לבריכת בטון קטנה.
השטח שבין העצים הצפופים פונה לטובת אזור מנוחה מוצל עם כמה סככות. האנשים שהעבירו שם את שעות הצהריים החמות קיבלו אותנו בברכה. חלק מהם בישלו מטעמים מעל המדורה, אחרים ישבו בצד, דיברו, שיחקו קלפים או נמנמו, ואנו ירדנו להפסקה מרעננת בבריכה הקטנה המוקפת דשא ירוק. אחר כך המשכנו בנסיעה אל תוך המדבר. באור אחרון ראינו מרחוק את קירותיו בנויי הבוץ של מבצר אום אל דבאדיב. מבצר רומי זה שימש, כמו רבים אחרים, להגנה על דרך המסחר העתיקה והחשובה הקרויה דרב אל־ארבעין. דרך "ארבעים היום" שימשה למעבר סחורות ועבדים מסודאן שבדרום אל אסיוט שעל הנילוס ואל עבר הים התיכון. המבנה המרכזי נשאר כמעט שלם, בעוד שמה שסובב אותו התמוטט לאורך השנים. על רקע צללית המבצר ישבנו סביב המדורה לעוד לילה רומנטי של כוכבים, תה ושינה מתוקה.
מכאן הבטיח לנו המדריך שיהיה קשה יותר. הוא לא הכזיב. ביומיים הבאים נסענו בתוך חולות טובעניים, ורכבי השטח שקעו שוב ושוב. באור האחרון של היום השני הגענו למערת הנטיפים ג'ארה. דרך פתח קטן וחולי ירדנו אל המערה, שהייתה חשוכה כמעט לחלוטין. הארנו בפנסים בתוך החלל הענקי, שבו אלפי נטיפים בכל הגדלים והצורות יורדים מהתקרה, מקצתם אף מגיע לקרקעית. המערה, המצויה בלבו של מישור רחב ידיים, נוצרה ככל הנראה לפני כ־30,000 שנים, בתקופה שבה המשקעים באזור היו רבים מאשר היום. למחרת, בעת שנסענו על פני המישורים, גילינו פתחים רבים שהובילו אל מערות נוספות, שרובן עוד לא נחקרו. באחד מן הימים סטינו ממסלולנו המתוכנן בדרך לאזור המכונה "המדבר האדום", המצוי בחלק הדרומי במסלול, לא הרחק מהגבול עם סודאן.
באותו יום הוסתרה השמש על ידי עננים ונוצרה תחושה שהדיונות והאופק מתמזגים. שטנו על החולות במהירות גבוהה בלי לדעת אם אנו עולים או יורדים, פונים ימינה או שמאלה. הכל נראה זהה, כאילו דבר אינו מפריד בין השמים לארץ. חששנו שאבדנו, עד שלבסוף החלו העננים להתפוגג והחולות התחלפו במשטחי חמאדה שחורים שנצבעו בהדרגה בגוון אדום. הגענו למדבר האדום. משטחי החול בהקו, וביניהם הזדקרו גבעות קטנות - שחורות וחדות כמעין הרי געש - נוף כה דומה למאדים, עד שקשה להאמין שהוא נמצא על פני כדור הארץ. כשחזרנו אל מסלולנו המתוכנן, מצאנו את עצמנו בתוך יער מאובן שנמשך לאורך עשרות קילומטרים. מאות עצים נחו באין מפריע על החולות הזהובים.
עצרנו את כלי הרכב ליד אחת מקבוצות העצים וניגשנו לראותם מקרוב. בולי עץ בקוטר של כחצי מטר ובאורך של כמה מטרים היו משומרים באופן מפתיע, כאילו התאבנו לפני שעה קלה. השרידים הללו העידו כי בימי קדם, לפני מיליוני שנים, הייתה הסהרה כולה מכוסה ביערות טרופיים, שזורה באגמים ובנהרות אימתניים שפילסו את דרכם בצפון היבשת. קופים, פילים ואפילו ג'ירפים שוטטו במקום שבו אנו עומדים, ממש כפי שהם עושים זאת כיום ביערות של מרכז אפריקה.
ואם העצים העידו על כך שהסהרה הייתה ירוקה, הרי שוואדי אל חיתאן, השוכן כמה עשרות קילומטרים ממערב לנווה המדבר אל־פיום, הוא הוכחה לכך שפעם היה כאן ים של ממש. בשמורה, שהוכרזה אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 2005, רובצים שלדי לווייתנים מאובנים כבר עשרות מיליוני שנים. עדיין לא ידוע מדוע הם מצאו את מותם דווקא כאן או מה גרם לכך. מנגרובים מאובנים הנמצאים בקירבת מקום מרמזים על סביבה ימית רדודה הנושקת לחוף קדום. ייתכן שאזור זה היה מעין אתר התאבדות המוני של לווייתנים, תופעה הידועה גם היום, וייתכן שמותם נגרם מסיבה אחרת.
התהלכנו בין המאובנים הענקיים, שנשתמרו כמעט בשלמותם בזכות שכבת החול שכיסתה אותם. חוליות עמוד השדרה העצומות נשמרו במצב טוב, ומדי פעם נראתה גם לסת תחתונה ואפילו גולגולת שלמה של לווייתן פרהיסטורי. מעמק הלווייתנים נסענו אל נווה המדבר אל־פיום, השוכן מדרום לאגם קארון, שהוא אולי הגדול והעשיר בקרב נאות המדבר של המדבר המערבי.
האגם הוא שריד לדלתה הקדומה של הנילוס, כאשר קו החוף של ים תטיס השתרע במרחב זה. זו הסיבה שבאזור ישנן קרקעות מעולות לגידולים חקלאיים, והוא שימש אסם התבואה של הממלכות הפרעוניות במשך דורות רבים. אך מפלס האגם צונח כבר אלפי שנים, ולכן כבר בתקופת הפרעונים נבנתה תעלה ארוכה מהנילוס שתזין ותשמר אותו.
כדי להבין באופן מוחשי כיצד ירד המפלס, וגם כדי ליהנות מהנוף, נסענו לחלקו הצפוני של האגם, כשבכוונתנו לבקר בשני אתרים עתיקים - האחד מתקופת הפרעונים והאחר מהתקופה הרומאית. קסר אל׀סאע'ה שוכן על מפלסו הקדום של האגם, שהיה מאה מטרים גבוה יותר ממפלסו כיום. המבנה, העשוי מגושי אבן ענקיים שמונחים זה על זה בחפיפה מושלמת, שימש אתר קבורה פרעוני. האגם נשקף ממנו במלוא הדרו. כמה עשרות מטרים נמוך יותר, במפלס האגם מהתקופה הרומאית, שוכן דימיית אל סבאע - מבצר הבנוי כולו מלבני בוץ עבות. זו הייתה הנקודה הסופית במסע המדברי שלנו.
עשרה ימים ואלפי קילומטרים של רמות, עמקים ודיונות שבהם ישנו בלב המדבר סביב מדורה עם מארחינו המצר׀ים, חשופים לים החולות הנודדים, מביטים בכל לילה מעלה, אל אינספור הכוכבים. עולם עשיר של נאות מדבר ומעיינות חיים, מבצרים רומנטיים, עצים מאובנים, שלדי לווייתנים ומערות נטיפים - כל היופי הזה ממתין ממש מעבר לגבול.
מגזין טרוולר מצורף אחת לחודשיים למגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להזמנת גיליון היכרות התקשרו: 03-7642122
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם