פה קבור הכלב: מי אמר שלרווקה אסור להתכרבל עם כלב?
תעזבו את פונצ’ו בשקט! העובדה שבגיל 34 יש לי חיית מחמד ואין לי ילדים לא אומרת שמשהו משובש אצלי. אליען לזובסקי לא מוכנה להפסיק לעשות כפיות עם הכלב שלה
אכן חמורה, אני מהרהרת, פונצ‘ו חייב ניקוי שיניים. אפשר להשמיד פלוגה איראנית עם הסירחון שהולך בפה שלו. "הבעיה שלך,“ מודיע שי חגיגית, "זה ששכחת את סדרי בראשית: כלב זה כלב, בן אדם זה בן אדם. יש סדר בעולם, ואצלך הכול התערבב.“ אהה, אז זה העניין. ידעתי שזה יגיע. תכף תגיד לי שאני צריכה להחזיק עכשיו ילד במקום כלב, אני יורה. "האמת,“ שי לא מתבלבל, "שהוצאת לי את המילים מהפה.“
גם לשי יש כלבה, נינה. סטפית מהממת בת עשר. למרות שהוא נשמע כמו בחור מעצבן - ולפעמים הוא באמת מעצבן - את נינה כלבתו הוא אוהב אהבת נפש. הוא רחוק שנות אור מאנשים שמתייחסים לכלבים כמו לאקססוריז, ונפטרים מהם כשהתינוק נהיה אלרגי, או כשעוברים לדירה עם פרקט. ולמרות הכול, הוא עדיין חושב שאם את בת 34 וחצי, ועושה עם הכלב שלך כפיות על הספה, כנראה משהו משובש אצלך.
הוא לא היחיד. גם את אימא שלי תפסתי מלכסנת אליי מבט מעונן בזמן שסירקתי את פונצ‘ו - פעולה שמתרחשת אחת לחודשיים ומסתיימת בהרבה קווצות שיער תלושות משני הצדדים. מה קרה, שאלתי. "כלום,“ משכה בכתפיה, "מתחשק לי שתגמרי כבר עם השטויות ותעשי ילד.“ למה זה סותר? שאלתי. למה אני לא יכולה לאהוב גם כלב וגם ילד? אימא שלי נאנחה. "לילד צריך לפנות מקום,“ הסבירה, "איך תפני מקום כשאת כל הזמן מתעסקת עם הכלב כמו בובת ברבי עם זנב.“?
הגיוני לחשוב שאם לא היה בחיי יצור קטן ותלותי כמו פונצ‘ו, היה לי יותר דחוף להביא לעולם ילד. רק שהמציאות קצת יותר מורכבת. עד לפני חצי שנה, לא היה לי שום רצון אמיתי בילד. רציתי ילדים על הנייר, אבל ממש להפיק מהלך כזה? השתגעתי? זה לא הפריע לי לגדל את פונצ‘ו ולאהוב אותו כבר ארבע שנים. אימצתי אותו כשבכלל לא חשבתי על ילדים, והוא יישאר איתי, בתקווה, גם הרבה אחרי שיהיו לי כאלו. לא עניין הילדים הוא מה שמפריע לאימא שלי ולשי. מה שמפחיד אותם באמת, זה להביט בי ולראות מאכילת חתולים תמהונית ולא מקולחת, שתעשה כפיות עם הכלב שלה לנצח.
גם אני פוחדת להפוך לאישה המשונה עם שקית ה“קט-לי,“ שמפטמת את הפינ‘צר הזעוף שלה בגפילטע פיש ליד שולחן
לא יהיה מוגזם להגיד, שברגעים מסוימים פונצ‘ו הציל את חיי. ברגעי השפל הנמוכים ביותר שלהם, כשלא היה בי הכוח אפילו לנשום את הנשימה הראשונה של הבוקר, היה שם זוג עיניים נוקב שהזדקק לי, ולשון מצחינה שמלקקת את הדמעות.
מה שאימא שלי ושי לא מבינים, זה שכלב הוא אף פעם לא תחליף. הוא עומד בפני עצמו, זקור אוזניים וזנב. כשאדם מאמץ כלב - ובהנחה שלא מדובר במפלצות שנפטרים מכלבים אחרי חודשיים - ברור לו שהם עומדים לצעוד בדרך ארוכה של שנים. טיפשי בעיניי לחשוב, שהכלב מסוגל לעצור את האדם באופן כלשהו בדרך הזו. הוא פשוט צועד בה לצידו ומלווה אותו.
העולם מלא במשפחות מכל הסוגים. בחלקן, אומרות השמועות, יש גבר, אישה, ילדים וכלב. לפעמים, תתפלאו, הכלב מגיע לפני הגבר והילדים. ולפעמים הוא גם נשאר כשהם מגיעים. ואפילו אחרי שחלק מהם הולכים. מי שחושב שלאהוב את הכלב שלך זה במקום לאהוב ילד - לא מבין כלום באהבה. או בכלבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם