ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

קשר השתיקה: הרוחנו-אקטואליה של השבוע

שחר שילוח מתיישבת למדיטציה בחול המועד ומגיעה לכמה תובנות מזוככות מהתחום הפוליטי. למשל, בקשר לקשר שבין פרשת הולילנד לישיבה מזרחית ובין המימונה לאמונה פגאנית

בחול המועד ניסיתי לעשות מדיטציה. אני שייכת לאלה שזה פשוט לא מצליח להם. השתדלתי, בחיי. הייתי בקורסים, השתכנעתי כמה שזה טוב ואני לא מתווכחת, לפחות שלוש מורות ליוגה עזרו לי למצוא את הישיבה הנכונה, בדקתי כריות, שעות ביום, עם חתול על הברכיים, בלעדיו, בשיער פזור או אסוף. אבל תמיד כל העסק התפרק אחרי חמש דקות.

מדיטציית שאמטה נועדה להרגיע את התודעה. אם התודעה שלנו היא כוס מים עכורים, שחלקיקי האבק בהם ממשיכים להשתולל כל עוד אנחנו נעים מכאן לשם ומסרבים לשקוע, הרי שהמדיטציה היא הנחת הכוס בשקט על השולחן, ללא טלטלות. כשהמים יושבים בשקט, גרגרי האבק שוקעים לקרקעית, וסוף סוף הנוזל זוכה בחזרה בשקיפות ובצלילות שהן טבעו האמיתי.

לרוע המזל, בני אדם אינם ממושמעים כמו כוסות מים. קשה נורא לשבת בלי לזוז: הגב מתחיל לכאוב, הרגליים נרדמות, הברכיים לא יודעות מה לעשות עם עצמן, מגרד פה ומעקצץ שם, ועוד לא אמרנו כלום על מה שקורה בתוך הראש. כדי להניח למחשבות לשקוע וליהנות ממעט שקט מנטלי, המודט אמור להתרכז בנשימה, אבל בינינו, אוויר שנכנס ויוצא מהאף זה בערך הדבר הכי משעמם בעולם, בעיקר אם אין לך אסתמה.

כדי לפצות על השעמום התודעה מפיקה לעצמה אופרות סבון. בתוך השקט שמודטים משתדלים לארגן סביבם לפני שהם מתיישבים לתרגל, נוח מאוד לכל מיני מחשבות שדווקא נחו זמן מה על הקרקעית לעלות למעלה ולהשתולל עם גרגרי האבק שאמורים לשקוע. זיכרונות ילדות, טינות קטנות, תוכניות שכמעט נשכחו, פנטזיות – כולם עושים סערות בכוס התה שהיא התודעה שלנו.

ביום רביעי, ישר אחרי שנגמר הפסח, החג הכי ארוך שלנו, זה שמספק לנו הכי הרבה ימי חופשה (אם חניונים הומי אדם, ילדים שצריך לעשות איתם משהו וסוגיית הסוגיות: איך עושים סנדביץ' בלי לחם דווקא בחג של הטיולים - הם חופש), התפוצצה פרשת שוחד חדשה. הפרשה מספיק גדולה כדי לקבל שם משלה, פרשת הולילנד.

הרבה מאוד כסף שעבר מיד ליד הותיר את גושי האבק הגדולים אולמרט, מסר, צ'רני, שטרית והחברים שלהם נחים בשקט על הקרקעית. החלקיקים הקטנים יותר, ארגונים ירוקים, תושבי הסביבה וירושלמים מודאגים עשו רעש, אבל שקעו מובסים תחת פרויקט הרובוטריק המכוער. חורשות נעקרו, מבנים הוחרבו, דגם הולילנד הועתק ממקומו. רק אחרי שהמפלצת על ההר כבר הזדקפה ובהתה בחזה זקור על ירושלים, הפרשה התפוצצה. המעצרים התאפשרו לאחר חקירה סמויה. השקט היחסי אמנם איפשר לשקר להתגלות, אבל מאוחר מדי.

אחרי שהמודט מפיק תועלת ממדיטציית השאמטה שלו ותודעתו שקטה וצלולה, הוא יכול לעבור למדיטציה אנליטית, ויפאסנה. במהלך המדיטציה מנתחים נושאים שונים, כדי להגיע להבנה עמוקה שלהם שאחר כך תוכל להיטמע בחיינו. למשל, עד כמה הכול ארעי ולכן ההיאחזות חסרת כל טעם. אבל מה עושה מי שעדיין תקוע עם הרגליים הרדומות עוד מהשאמטה? האם נגזר עליו להיתקע גם עם ההיאחזות?

נו, אז מה הנמשל פה? שלמרות ששקט הוא סביבה מצוינת לטיפול מעמיק בבעיות, אי אפשר לחכות לו עד אין סוף, כי לפעמים כבר יהיה מאוחר מדי. אם אני עצבנית כמו זהבי ומחכה ליום של שלווה מדיטטיבית כדי לטפל ברגשות השליליים שלי, יש סיכוי טוב שאחטוף התקף לב בדיוק ביום שבו הצלחתי לשבת חמש דקות בשקט, אם לא לפניו.

קפיצה קטנה לאחור ליום שלישי, המימונה. יוצאי קהילות צפון אפריקה אכלו מתוקים, עשו שמח, ואנשי השלטון התחככו בהם וניסו להרגיש עממיקו. יש כמה השערות שנוגעות למקורן של החגיגות האלה, שהחלו במאה ה-18. המעניינת בבהן היא זו הפגאנית. אם היא נכונה, הרי שדי מפליא איך מנהג שמקורו במה שמכונה בלעג "עבודת אלילים", הצליח להסתנן אל ישראל, מעוז המונותאיזם הקפוץ כישבן של הומופוב. לא רק להסתנן, אלא גם להפוך למקום שבו השלטון פוגש את העם והחפלה פוגשת את היהדות.

שבטי הגנאווה ממרוקו, הידועים בעיקר בזכות המוזיקה שלהם, עורכים אחת לשנה טקסי פולחן, שמתחילים בתהלוכה ונגמרים בטקסים אקסטטיים, כך למדתי ממאמר של ד"ר יגאל בן נון שעוסק בתרבות יהודי מרוקו. שיריהם של הגנאווה פונים לאלת המזל מימונה, ולבן זוגה סידי מימון. הם מבקשים לרצותה ולפייסה, כפי שמעיד אחד משיריהם:

הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של אלת המזל. שולחן המימונה, כידוע, אינו שולחן סעודה רגיל שמונחים עליו מטעמי המטבח המרוקאי, אלא נחים עליו סמלים של שפע, כמו תכשיטים, קמח לבן, שיבולים, פולי פול בקערת בצק, ועוד. בן נון כותב שחגיגות המימונה נועדו במקורן לפייס את שדת המזל ולא היו בהן מרכיבים דתיים. אולי זאת הסיבה לכך שפוליטיקאים אוהבים כל כך להסתובב בין החוגגים:  אם לא טיפת מזל, שלפחות לא יוציאו עליהם עין. נראה שיש שם משהו שמעבר לחיבה למופלטה.

אני מקווה שחגיגות המימונה נשאו פרי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...