ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

דולפינים בריביירה: הקסם של חבל ליגוריה

בריביירה של חבל ליגוריה באיטליה צריך לנהוג בזהירות - הים מימין, היערות משמאל, והפיתוי להביט הצידה גדול. מאיר בלייך על "נמל הדולפינים", המלון של הוורמאכט והיין המשובח

אמור לישראלי "ריביירה", והוא יפנטז על יאכטות בסנט טרופה, פסטיבל בקאן ומפרצים בחוף התכלת והכל בניחוח צרפתי, כמובן. הנוף לא משתנה הרבה כשעוברים את הגבול לאיטליה, ולכן אין זה מפתיע שגם שם יש ריביירה. לא אחת כי אם שתיים.

רצועת החוף של הים התיכון שנמצאת בתחום המומחים לפסטה היא הריביירה של חבל ליגוריה. היא נמתחת ממונקו ועד נמל לה-ספציה, ונחלקת לשתיים: המזרחית, הפראית יותר, עשירה בצוקים ומצוקים, ובמפרצונים שחובקים כפרי דייגים שהגישה אליהם קשה. מורדות מיוערים בעצי מחט עוטפים אותה מכיוון היבשה. פניני התיירות הבולטות ברצועת החוף הזאת הן העיירה פורטופינו וכפרי הצ'ינקווה טרה. לעומת הריביירה הזאת, הריביירה המערבית, הקרובה לצרפת, מתהדרת בעיקר בעיר סן-רמו.

עצרנו בסן-רמו מתוך כבוד לגיבורי נעורינו, אדריאנו צ'לנטנו, בובי סולו וג'יליולה צ'ינקוונטי, כוכבי פסטיבל הזמר האיטלקי. לצד נמל היאכטות, תאטרון אריסטון, שבו מתקיים פסטיבל סן-רמו מדי שנה, והקזינו (שבו נערך הפסטיבל בשנותיו הראשונות), מצאנו עיר תוססת. לא ויתרנו על העפלה בסמטאות המקורות של העיר העתיקה, עד לכנסייה החולשת על העיר והנמל. הגן שבחזיתה מעניק תצפית על הגגות הלא מטופחים שהגחנו מתחתיהם. הדיירים, מהגרי עבודה קשי יום, משמרים בעל כורחם את אווירת ימי הביניים ברחובות העוני המוזנחים. השוטטות ברובע העתיק אינה מומלצת לאחר רדת החשיכה.

למחרת המשכנו בנסיעה מזרחה על האוטוסטרדה, לעבר גנואה. במבט חטוף ראשון עיר הנמל אינה מפתה לביקור תיירותי. ועם זאת, העיר החרותה בדברי ימי איטליה ראויה לעצירה קצרה. מכאן יצאו הצלבנים לארץ הקודש, קולומבוס הפליג מכאן כדי לגלות את אמריקה, וגיבורי העצמאות, ג'וזפה מאציני וג'וזפה גריבלדי, הותירו בכרך הזה את חותמם. קתדרלת סן לורנצו היא האתר שאין להחמיץ וכך גם כיכר פרארי העצומה עם פאלצו דוקלה. לא הרחק, בחלק העתיק, מצויים רחוב באלבי עם ארמון המלוכה ורחוב גריבלדי ובו ארמונות רולי, שהוכרזו כאתר שימור מטעם אונסק"ו. סיור בפורטו אנטיקו, הנמל הישן, ישלים את התמונה.

מגנואה העדפנו לנסוע על כביש החוף SP1 החולף בין כפרים ועיירות. בהגיענו לקמולי (Camogli), אחד מכפרי הדייגים הציוריים שלאורך החוף, ריתק את מבטנו המפרץ הכחול. אמנם היה פיתוי רב במעגן הספינות, היאכטות וסירות הדייגים, הבתים הססגוניים הגבוהים, הסמטאות העקלקלות, שחלקן אינו אלא גרם מדרגות מקורה, והמסעדות המשקיפות על המים, אך אותו יום היה חם, ואנחנו חיפשנו מקום שיבטיח קרירות ללא פשרות.

סובבנו את ההגה לדרך צרה, חסרת שם, המטפסת לעבר הרכס הירוק. ההימור התברר כנכון. הכביש חתר בעובי יער מחטני. סמוך לפסגה עצרנו במרפסת תצפית. המפה אמרה שהגענו לפורטופינו-וטה. מכאן יכולנו לראות את האוניות המפליגות מנמל גנואה אל לב הים התיכון. כאן גם התברר לנו שנקלענו לשמחתנו אל לבה של שמורת טבע שמציעה שפע שבילים מסומנים. הצצה אל מעבר לעיקול הדרך זימנה לנו הפתעה נוספת. על פסגת ההר ניצב ארמון חלומות בצבעי ירוק, ורוד

ואפרסק. ריח הצבע הטרי נישא באוויר. פנינו לחקור את הפלא. התברר שבית המלון, "פורטופינו קולם" חידש את פניו והנה הוא פותח את שעריו.

"יש חדר פנוי?", שאלנו , ונענינו בחיוך איטלקי עליז: "יש הרבה". 77 חדרים, ליתר דיוק. באותו ערב היינו האורחים היחידים. פקידת הקבלה החליטה לשכן אותנו בסוויטה. בית המלון נפתח לראשונה ב-1908 ובאותה תקופה התארחו בו נציגי האריסטוקרטיה האירופית. מאז ידע עליות ומורדות, עד שבמלחמת העולם השנייה גילו אותו קציני הוורמאכט ותפסו אותו לצורכיהם. אחרי המלחמה עמד המבנה ללא שימוש ורק בתחילת המילניום השלישי היה למלון ספא ולמרכז כנסים. המסעדה שלו מושכת עתה חובבי קולינריה אנינה. התכבדנו להיות בין חונכיה. מלצר היינות ליווה אותנו למרתף היינות כדי שנבחר את הבקבוק המתאים, והמלצרים שסבבו אותנו טרחו לפרט מה הכין לנו השף. ההצגה הייתה מושלמת וגם אנחנו מילאנו את תפקידינו כנדרש.

למחרת שוטטנו בשבילי היער. פקח במדים ירוקים העניק לנו מפת שבילים באותו חיוך איטלקי זוהר, והמשכנו לבחון סביבנו צמחייה עשירה. בשבילים אלה אפשר להגיע גם לאתרים היסטוריים המצויים בלב היער, לרדת לנמלי החוף ועיירות הקיט, ובהן קמולי ורפאלו, הידועה בכריות התחרה שנוצרות בידי נשותיה ומוצגות שם במוזיאון, סנטה מרגריטה ליגורה ופורטופינו כמובן.

פירוש שמה של פורטופינו הוא "נמל הדולפינים". העדנה התיירותית שלה החלה בשלהי המאה ה-19 בזכות מטיילים שהגיעו מבריטניה ורכשו וילות במקום. יפים ומפורסמים נפשו בעיירה ובעקבותיהם באו אוטובוסים של תיירים. הדרך לפורטופינו, SP277, היא כביש צר ומרובה עיקולים. הוא מחייב נהיגה זהירה במיוחד, כי המבט שב ונמשך אל הנוף הנשקף משני צדי הדרך. ים מימין, מדרונות מיוערים משמאל. פורטופינו עצמה נהנית מיופי טבעי-מפרץ, סמטאות, בתים עתירי צבע, מגדלור ומבנים וכנסיות שצברו שנות היסטוריה. לאלה נוספו העסקים התיירותיים - מסעדות, חנויות מזכרות ודוכני אמנים.

אל תפסלו את האפשרות לעלות על ספינה באחד מנמלי הדייגים ולשוט לאורך החוף. התמונה היפה של פורטופינו מן הסיפון תתגלה לעיניכם בשעות אחר הצהריים, כשהשמש בגבכם. לא פלא שזמרת העבר, דלידה, מצאה את האהבה דווקא בעיירה הזאת. שהות ממושכת יותר בפורטופינו מאפשרת הליכה לאורך החוף עד לסן פרוטואוזו, כפר שאליו אי אפשר להגיע ברכב. ההליכה היא העיקר כאן, והבונוס התיירותי הוא המנזר שבכפר. אפשר להגיע לכאן גם מפורטופינו-וטה, אך אז תזיעו הרבה בעלייה בחזרה. פורטופינו ממוקמת בקצה האחד של חצי האי. בצדו האחר מצויה צ'יאפה, במרחק שעתיים-שלוש הליכה. המאמץ שווה את התענוג. למעשה, כל נתיב שתבחרו בו לא יאכזב.

צפיפות היא מילת המפתח המתארת את כפרי צ'ינקווה טרה. פירוש השם הוא "חמש אדמות". אלה הם חמישה כפרי חוף המשובצים כבמחרוזת, במרחק 77 קילומטר מדרום לפורטופינו. תושבי מונטרוסו אל-מארה, ורנאזה, קורניליה, מאנארולה וריומאג'ורה מתפרנסים כיום מתיירים. בעבר גרו כאן רק דייגים.

ורנאזה הוא הכפר המצולם ביותר, בזכות בתיו הססגוניים והגבוהים, המעטרים את המפרץ הצר. הנמל נוסד בידי הרומאים, ומבצר עתיק, קסטלו דוריה שמו, מתנשא מעליו. הכנסייה ומגדל פעמוניה נבנו במאה ה-14. את הרכב נאלצנו להשאיר במגרש החניה העמוס שמעל לכפר. משם יורדים ברגל ברחוב מפותל אל הכנסייה, המפרץ והנמל הזעיר.

הצפיפות על החוף ביום שמש חסרת רחמים הייתה מעבר ליכולת הקיבול האנושית. אילו היה מדובר במופע בידורי או במשחק כדורגל המשטרה הייתה סוגרת את השערים. מיהרנו להסתלק ושוטרת מקומית, בעלת היתר כניסה לפיאט 127 הזעירה שלה, הציעה טרמפ. שוב למדנו את הידוע: כדאי להימנע מן המקומות שאליהם מכוונים ספרי ההדרכה. באביב ובקיץ הם מוצפים בתיירים מדי יום.

הביקור בצ'ינקווה טרה יכול לענג אם מתיירים ברגל בשבילי ההליכה המאפשרים טיול מכפר לכפר. השביל הכחול נמתח לאורך שפת הים. הוא קל להליכה והכי קריר. בעבר זאת היתה הדרך היחידה שעברה בין הכפרים. מן השביל הזה אפשר לטפס אל צוקי הגיר ולשוב אליו בנקודה אחרת, בהמשך הדרך. הקטע הארוך ביותר יגזול מכם 90 דקות. כמובן שמדובר בדקות הליכה ללא הפסקה, ללא רחצה וללא רומנטיקה. בכפרים עצמם עובר הנתיב ליד תחנות הרכבת. ואכן, מסילת הברזל היא הדרך הטובה ביותר להגיע לצ'ינקווה טרה. נקודת המוצא לנסיעה לכאן נמצאת בעיר לה-ספציה, דרומה מכאן, שם שוכן אחד מנמלי הבית של הצי האיטלקי.

ללה-ספציה שמור מקום של כבוד בתולדות ההעפלה לארץ ישראל. ב-1946 ארגנו אנשי עלייה בספינת מעפילים בנמל שהיה די נטוש. כאשר נודע על כך לבריטים הם פעלו אצל שלטונות איטליה כדי למנוע את הפלגת הספינה. שביתת רעב ולחץ ציבורי עשו את שלהם, ובסופו של דבר הפליגו שתי ספינות, "דב הוז" ו"אליהו גולומב", שהביאו לארץ ישראל מעפילים ליגליים. גם האונייה "אקסודוס" עגנה בלה-ספציה במסעותיה, ובסך הכל עברו דרך הנמל הזה יותר מ-20 אלף מעפילים. לא בכדי כינו את העיר "שער ציון". אפשר לצפות במראה העיר והנמל מן הכביש, בטרם תמשיכו במסעכם אל טוסקנה השכנה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...