ארוחה זוגית: מירי חנוך ואייל שני מדברים אהבה
הוא: שף ידוע שמעריץ עגבניות. היא: סופרת ועיתונאית שהמצלמה מעריצה. ביחד, אייל שני ומירי חנוך הם זוג מאוהב בטירוף, שלא מפסיק להתמזמז גם אחרי שמונה שנות זוגיות. ראיון זוגי בהחלט
עיסוקים על הראש. יש לה תוכנית ויש לה ילדות והיא צריכה להתכונן. אז בואו נגמור עם זה מהר, אם
אפשר. כי היא ממש צריכה לעוף. נדבר על אהבה, בסדר. אבל אם אפשר מהר. ואולי אייל יישאר איתך וידבר בשם שנינו? הוא יעשה את זה מעולה, באמת. אני מעכבת אותה עוד ועוד. שואלת עוד שאלה ועוד אחת. בסוף היא הולכת, משאירה את שנינו בוהים באחוריה המהירים, מזדרזים אל שאר תלאותיה.
"היא תמיד ככה", אומר בערגה אייל שני. "קמה והולכת. תמיד לפני שצריך. אפילו בבית היא עושה לי את זה. תמיד יש לה עוד משהו לסדר, ואז היא קמה באמצע ועוזבת אותי".
- אולי זה סוד הקסם שלה. תמיד היא משאירה אותך עם טעם של עוד.
"אולי את צודקת", הוא מחייך, ועיניו מנצנצות.
קבלו את הפאוור קאפל של השעה: השף אייל שני, 51, מוביל את המסעדות הלוהטות "הסלון" ו"אברקסס צפון" ומגיש את סדרת האוכל הדוקומנטרית המדוברת "איפה האוכל?" בערוץ 8; והכותבת מירי חנוך, 43, כוכבת סדרת הטלוויזיה "מחוברות", בעלת טור אישי במוסף "הארץ", מגישת תוכנית התרבות היומית "דיבור חדיש" עם אסף הראל בערוץ 8, ומחברת הספר "מה כל כך מצחיק בפאני?" (הוצאת זמורה ביתן). שני הוא טאלנט ותיק, מוכר במחוזותינו, שף מוכשר ופייטן אמיתי, שיודע ויכול לדבר על עגבניות וסרדינים במשך שעות.
חנוך היא בעלת טור ותיקה (לפני המדור האישי שלה היא כתבה מדור אוכל זוגי עם שני), אבל הכוכבות שלה טרייה למדי: היא פרצה לחיינו ב"מחוברות", ומיד אחר כך התברגה לתוכנית יומית, ועכשיו גם הוציאה את ספרה השני. סלב.
מי שעקבה אחרי "מחוברות" לא התאוששה עד היום מהאהבה חסרת המעצורים שהפגינו זה אל זה זוג היונים שני וחנוך. שמונה שנים הם יחד ועדיין מאוהבים כמו מתבגרים. לשניהם זה פרק ב'. היא הייתה נשואה למוזיקאי וחבר להקת תיסלם צוף פילוסוף, ממנו יש לה שתי בנות בוגרות, ליה, 18, וגייל, 15. הוא היה בזוגיות ארוכה עוד כשהשניים נפגשו והתאהבו. לשניים יש גם ילדה משותפת, אנה בת השש. והם עדיין קרועים זה על זה. יש אנשים שזה נראה להם מוזר. לא להם.
- מה הסוד שלכם?
חנוך: "זה לא טוב, זה עין הרע. כל הזמן חברות שלי אומרות לי: 'שיפסיק להגיד לך שהוא אוהב אותך כל הזמן, יפתחו לך עין'".
שני: "לאהבה הזו יש כוונה תחילה. זה כמו מה שמבדיל בין רצח להריגה. באהבה הזו יש כוונה לאהוב,
וריכוז מוחלט באדם שממול ובשבועה לאהוב אותו, וזו העבודה הכי קשה והכי מענגת בחיים, אבל עובדים בה".
- נשמע ממש כמו קלישאה של מטפלים: "לעבוד על הזוגיות".
חנוך: "נכון, אבל גם הקלישאה שכל הקלישאות נכונות היא נכונה. אין מה לעשות".
- ובכל זאת, יש פה משהו מוחצן, שיש בדרך כלל רק בשנה הראשונה לזוגיות.
חנוך: "זה בזכות אייל. כשהכרנו אייל אמר לי שהוא נורא שמח שהוא פגש אותי, ושהוא עוד יותר שמח
בשבילי שפגשתי אותו. חשבתי שזה נורא יהיר מצדו, אבל מהר מאוד הבנתי למה הוא מתכוון".
שני: "ידעתי לשקול את הערבות שלי כלפיה, עד כמה אני אהיה מחויב לה. אני לא מוכן
רוצה לאהוב אותה בן 17 כל הזמן. אם זה נגמר, אסור שזה היה מתחיל. אני לא רוצה שיגידו לי שהאהבה עוברת שלבים והחברות נשארת וכל זה. בעיני ככל שהשנים חולפות, החיים של האהבה מייצרים לנו עוד דברים שמתגלים ורק גורמים לנו לאהוב יותר לעומק".
הם הכירו בערב הסילבסטר של 2002. חברתה הטובה של חנוך, שרי אנסקי, סחבה אותה לחגיגת סילבסטר במסעדה הכשרה "ברונו" במגדלי עזריאלי, ששני היה אז השף שלה. הוא שקל אז 105 קילו, טבע עד צוואר בחובות שצבר אחרי פשיטת רגל (במסעדת "אוקיינוס") והיה תפוס. לגמרי. היא סיפרה לו משהו על הכלבה שלה, הוא ביקש לחבק אותה והיא הסכימה. מאז הם לא נפרדו.
חנוך: "הוא לא חיפש שום דבר, הראש שלו היה בתוך הסירים, וגם אני הייתי בתקופה נוראית שרק נפרדתי מדברים כל הזמן. הוא שקל אז 40-35 קילו יותר, אבל לא ראיתי את זה בכלל. הסתכלתי לו ישר בעיניים וראיתי את הדכדוך".
שני: "לא ידעתי עליה כלום, וגם היא לא עלי. הרגשתי שהיא משהו שהתגעגעתי אליו כל החיים שלי".
- לא היית איזו מציאה גדולה אז.
"מציאה מאוד גדולה. זה לא הרוס, זה לא מקולקל, זה הכל פתוח. הייתי מישהו שמוכן לבוא בכל מאודו. ההרס ריפא אותי, אבל אם הייתי פוגש את מירי כמה שנים קודם אז לא הייתי צריך את כל זה, היא הייתה מרפאה אותי קודם".
- מירי, בטח עדכנו אותך מהר שהוא תפוס.
חנוך: "כן, הוא חי עם אשה וברור שהיה לי קושי עם זה, אבל אני לא באמת מאמינה שנשים לוקחות גברים מנשים אחרות. במקרה הכי חמור הן מעמידות לבחירה. יש לי חברה שכל הזמן הייתה מתלוננת על האשה שלקחה את בעלה, אז יום אחד הבת שלה אמרה לה: 'כן, אמא? אז אם היא לקחה אותו, אז בואי נלך וניקח אותו בחזרה'. אם זה היה כל כך פשוט, אפשר היה לקחת חזרה, לא?".
שני: "כמו בתקופת המלחמה של האיסלאם בנצרות. היו תופסים כנסיות, מכסים אותן בקירות, ובונים בתוכן מסגדים כשאף אחד לא רואה ולא יודע. ואז ביום אחד הורסים את הקירות ומתגלה המסגד המפואר. זה תהליך שלם שמירי לא הייתה קשורה אליו. היא הופיעה כשהייתי מוכן למסגד".
חנוך: "לא היה כאן עניין של לחיות בשקר, בחיים לא הייתי מנהלת חיים כפולים. זה קרה".
- הרבה פעמים הגדרת את הזוגיות הזו כ"נס". הנס הזה הגיע כשכבר הרגשת ראויה לו? צריך להיות במצב תודעתי מסוים כדי לקבל זוגיות כזו לחייך?
"אני אמרתי כל הזמן לשרי שלא תהיה לי אהבה אמיתית שהיא גם שמישה לחיים לפני 2002, ולמרבה הפלא, בסילבסטר 2002 היא גררה אותי למסעדה הכשרה הזו, שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליה, ופגשתי אותו. לא סתם בגן החיות יש בסוף הסיור את המראה הזו ששואלת מי החיה הכי מסוכנת לאדם, ומראה את האדם. כי עד שאת לא מאחלת לעצמך שזה יקרה, זה פשוט לא יקרה, כי לא תבחיני בזה. זה כמו עז שתחשוב על הרגליים שלה, אז הן יסתבכו. אם רגע לפני היית באה ואומרת לי 'את תפגשי בחור, 105 קילו, בפשיטת רגל, עם אשה', הייתי אומרת לך 'אחלה, אולי תיקחי כדורים או משהו, זה יכול לעזור לך'".
חודש אחרי שהתאהבו זה בזה עד מעל הראש, הדליק שני תנור עצים ונדלק בעצמו. הפנים והידיים נשרפו ונכוו באופן חמור. במשך ארבעה חודשים ידיו היו חבושות. חנוך החליפה לו תחבושות שלוש פעמים ביום, ובכל הזמן הזה הוא לא יכול היה לגעת בה.
שני: "מירי חבשה אותי כל כך יפה, שידעתי שהעור מתחת יירפא, ידעתי שהוא יחקה את החבישה שלה. זה היה נורא. העדפתי להיות בלי עיניים מאשר בלי ידיים. זו הייתה פציעה מאוד קשה על שטח קטן. האוזניים שלי היו רסק וכל הפנים שלי היו שרופות, זה היה נורא. רק אחרי חצי שנה גדל לי עור על הפנים. הרופא אמר לי, 'עשית פה פילינג שאף אשה לא הייתה חולמת עליו'. שלוש שנים אסור היה לי להיחשף לשמש אפילו לחמש דקות. אמרו לי שבגלל שהעור כל כך חדש ועדין, חמש דקות יספיקו לי כדי לקבל סרטן עור. וכל זה כשרק התחלנו את הביחד שלנו".
- וואו. מה יש בזוגיות הזו שלא היה בקודמות?
חנוך: "אנשים שבאים לפרק ב' הם במצב הרבה יותר נכון לבנות קשר. פרק א' מתחרב בדרך כלל על ציפיות ואשמה".
שני: "המיון הזה בין פרק א' לב' מכאיב לי".
חנוך: "כן, אבל הוא נכון. אנשים באים לפרק א' עם ציפיות לא ריאליות. היום, כשהוא ישן, את יודעת
כמה אני מאושרת? אני דואגת לו והוא דואג לי, זה מה שאנחנו עושים. וכן, המטר שמונים וארבע הזה אומר שהוא יהיה באחת והוא יהיה בשתיים, אני קובעת איתו ארוחת ערב והוא לא מגיע, ולא כועסים ולא מתמרמרים. הרבה יותר קל לעשות עוד פסטה מאשר ה'אמרת לך' הזה. הטונים האלה לא קיימים אצלנו. אם אחד מתחיל לעשות קולות של קרפדה, השני ישר מסתכל עליו במבט של 'לא לשם זה התכנסנו כאן'. אנחנו חוסכים לעצמנו".
- והוא גם כל הזמן אומר לך שהוא אוהב אותך. גברים בדרך כלל לא אומרים את זה כל הזמן.
"נכון, הוא איש נדיר".
באחת הסצינות היותר זכורות ב"מחוברות" נראתה חנוך מכינה חביתה לבת אנה, חותכת אותה, ובעוד
שני נוזף בה "היא ביקשה חביתה, לא קרעי חביתה". מה שמעלה את השאלה כיצד חיים בצוותא השף אנין הטעם והטבחית הכושלת, שמטבחה נראה דרך קבע כמו אחרי רעידת אדמה.
חנוך: "בפעם הראשונה שהוא בא אלי היו לי על הגז שני סירים של פתיתים שרופים ומרק עוף. הוא ישר ניגש למטבח ופתח את הסירים, ולא ידע מה להגיד. הוא אמר לי: 'אני יודע שאת עומדת בפתחו של עולם גדול של אוכל'".
שני: "היא נתנה לי לאכול את הפתיתים האלה, ואני יודע שאין אוכל גבוה ואוכל נמוך, והיו לה פתיתים
נפלאים".
חנוך: "הוא היה מאוהב, הם היו שרופים לגמרי. אצלי אוכל זה הזנה. אני לא עושה אוכל בשביל הנאת
האוכלים, אלא בשביל שיוזנו. אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. לפני שהכרתי אותו ניזונתי
מפיתה עם חומוס אחלה ופתיתים".
שני: "והיום היא אוכלת ככה כדי למרוד בי".
- מותר להחזיק אצלכם במקרר חומוס אחלה?
חנוך: "הקניות שלי זה הדבר הכי פרקטי שיש. אני מנהלת חיים של פועלת בתוכי. כל דבר שהוא מעבר להזנה זה פרפראות מבחינתי".
- והוא אוכל את מה שאת מבשלת?
"לא הרבה. הוא מסתכל על האוכל ואומר: 'לא, לא תודה. יש לי את הקורנפלקס שלי'".
שני: "היא עושה את כל הטעויות הניתנות לעשייה כשהיא מבשלת. זה אפילו לא הפכים, כי הפכים אפשר להפוך".
- אנה אוכלת כמו שהילדה של אייל שני אמורה לאכול?
"כשהיא הפסיקה לינוק הייתי נותן לה סרדינים מטוגנים ואוקטופוסים וקלמרי, והייתי נדהם ומתפעל לראות אותה אוכלת, אבל לא לקחתי בחשבון דבר אחד, וזה שהיא התחילה לעמוד וללכת ולעבור איתנו במכולת של אחד העם, ולזהות את המתוק. וכשהיא זיהתה את החומר הזה, הכל נגמר. זה כל מה שהיא רצתה, ואני לא הצלחתי לעשות שום דבר כדי למנוע את זה. היא הייתה גונבת במכולת מסטיקים מבלי שנרגיש כי לא הרשינו לה, מתחבאת מאחורי המכוניות בחניה ואוכלת את כל החבילה. ואני, מה יכולתי לעשות. רק השגחתי שהיא לא תידרס".
- מירי, ב"מחוברות" ראו אותך מעשנת ג'וינטים חופשי.
חנוך: "אני מעשנת, והילדות שלי יודעות. אף פעם לא הסתרתי מהן את זה, וכשהסבירו להן בבית ספר שסמים יכולים להרוג אותך, הסברתי להן שההסברה בישראל דפוקה, ושגראס זה לא קוקאין והרואין. הילדות שלי לא נבהלו מזה, כי הן רואות אמא מתפקדת שלא שוכבת עם באנגים מתחת למיטה".
שני: "אי אפשר לגעת בשום חוק פנימי שלה. היא מזוהה כחיה של הבית, כמו נמרה היא מסתובבת. אני לא מעשן, אני אלרגי לזה. הייתה תקופה שהייתי אוכל אצבעות של חשיש, והגעתי איזה יום לבית חולים מזה. אמרו לי שכל החיים תהיה לי אי סבילות לזה, וזה נכון".
- אין פחד מהמשטרה?
חנוך: "הפחד הוא מורה גדול ורע, ויש לי מספיק ממה לפחד. ברור שלא יהיה לי כיף אם המשטרה תעמוד בדלת, אבל בעיני כל עוד אתה לא עושה משהו שמזיק לאחר, אין בזה דבר רע. אני לא פדופילית. אם ייקחו את זה ממני אני לא אוכל לתפקד. בעולם הזה בהגדרה שלו צריך להתחיל את הבוקר עם שבע שורות. מה אני אמורה לעשות? לקפוץ מהגג? זה שומר אותי שפויה".
- ב"מחוברות" הייתה לך זכות וטו?
"בוודאי, אבל השתמשתי בה רק פעם אחת. בפרק עם הסיפור של החתול אלפרד, עם הבכי של אנה. הם רצו להמשיך את סצינת הבכי עוד שבע שניות, כי הם הבינו שיש להם שם דרמה טלוויזיונית. אבל בגלל שאנה לא הבינה שזה מצטלם ומשרת איזה מישהו, לא יכולתי לתת לזה לקרות. התווכחנו המון על השבע שניות האלה, עד שהם הסכימו להוריד".
מסעדת היוקרה הירושלמית "אוקיינוס" ששני היה שותף בה והשף שלה במשך 12 שנה, נשאה עימה מאבקי כספים עם השותפים והספקים, גלגול קצר ובלתי מוצלח בהרצליה ופשיטת רגל מאוד לא נעימה, שכללה חובות עצומים של שני למס הכנסה, בגינם היה חשש שירצה מאסר בפועל. בסוף המירו לו את המאסר בעבודות שירות של תשעה חודשים, שבמהלכם בישל לנערים בפנימייה בכפר הירוק.
- ההסתבכות עם "אוקיינוס" השאירה אותך בחובות כבדים מאוד.
"פעם הייתי איש יהיר וחשבתי שאני בן אלוהים, וכשכל מה שהיה לי התמוטט, נולדתי מחדש. כשמירי פגשה אותי הייתי אדם מפורק כלכלית ואישית, לא נותר לי רכוש ולא כבוד. אני סובל מההשלכות של זה עד היום, אבל זה מוח ונפש שחוזרים בתשובה עם הרבה ידע. מירי הייתה מאוד סמוכה ללידה הזו".
- אחרי זה נשבעת שלעולם לא תפתח עוד מסעדה, והנה היום יש לך את "הסלון" ואת "אברקסס צפון".
"הכל בגלל שחר סגל, השותף שלי. כשפגשתי אותו הוא היה איש עצוב שהיה לו הכל ולא היה לו כלום, ובגלל שהייתה לו נקודת מבט שהצילה אותי, החלטתי להוריש לו את הידע. מזה שעמדנו כל יום שישי אצלו במטבח הגיע הרעיון שלו לעשות את התוכנית טלוויזיה ביחד, ומשם התגלגלנו עם השותף שלו להקים את 'הסלון'. אני שם רק יומיים בשבוע, אני עושה מה שאני רוצה שם, ואין שם בן אדם שגומר את הערב כמו שהוא היה לפני".
- יש שם תחושה של ימי פומפי העליזים. העשירים ההוללים עושים חיים.
"נכון, זו לא הייתה המטרה שלי אבל זו התוצאה. 'הסלון' היא מרפאת לילה של כאב, והמטרה שלי היא
להפוך את הסועדים שלי לדמויות ענקיות בתוך עצמם".
- מירי, אייל היה הסלב של הבית ופתאום גם את, איך התחושה?
"ממש לא התכוונתי שזה יקרה, ועובדה שזה לא קרה לי בגיל 20, למרות שחייתי לצד ובתוך התעשייה הזו תמיד. לאורך השנים התבוננתי בתרבות הסלבס, וחשבתי שזה הבל הבלים ותעשיית האשליות וכל זה, והנה כמעט בטעות זה קרה לי".
- זו לא הייתה אסטרטגיה למכירת ספרים?
"אני, אין לי אסטרטגיה ברמה של להגיע עד שמונה וחצי לגן. התחרבשתי עם הספר הזה כל כך הרבה שנים, ורצה הגורל שהצלחתי להוציא אותו סוף סוף, וזה קרה עכשיו. אין לי טיפה אחת של תחכום בדברים האלה, אני פשוט סתומה, זה או ביגינרס לאק או דבילרס לאק".
שני: "חוץ מאנה ומהאהבה, הספר זו המתנה הכי גדולה שהיא נתנה לי. למירי קל להתכחש לכל מה שכל כך עמוק בה, כי מירי מדברת בהרבה חלקים שצריך לדעת לאסוף, והפעם שמעתי אותה בעומק רצוף, בלי טלפונים באמצע ובלי לקום וללכת. היא תמיד הולכת לי באמצע".
חנוך: "כשגמרתי את הספר הוא ישב במשך שבועיים והקריא לי אותו".
- הסלבריטאות הפכה אותך לאשה יותר מודעת, כבר לא כזו חפ"שית?
"בגדול אני בן אדם שיכול לצאת מהבית בסמרטוטים, ורק הילדות שלי מצילות אותי ממראות קשים שהרחוב לא יסלח עליהם. אני זניחה במקור, אבל מאז שיש לי את רוני המלבישה דברים השתנו. בהתחלה זה היה נורא, לא רציתי ללבוש כלום ממה שהיא הביאה, הכל דברים כאלה של נשים. אבל לאט לאט אני הבנתי את הצרכים שלה והיא הבינה את המופרעויות שלי. היא מחליטה מה מהדברים היא קונה לי לארון הפרטי, ומפה לשם נהייתה לי מלתחה מהממת. את קארין A אני מאוד אוהבת. יש להם בגדים כמו מדים: אני קונה בשחור ובכחול, מחליטה איזה צבע ומתלבשת בשלוש דקות".
- וטיפוח? קרמים? גם את זה לא סבלת.
"עברתי שדרוג רציני השנה, ונכנעתי גם לזה. עד לפני שנה לא שמתי כלום על הפנים, וחברות שלי כל הזמן הזהירו אותי שזה הולך להתנקם בי. עכשיו אני גם מורחת קרמים".
- כתבתם במשך חמש שנים מדור אוכל נפלא בעיתון "הארץ", שירד והוחלף בטור אישי של מירי.
שני: "המדור ירד כי אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא לא ללמד בישול, אלא לגרום לאנשים לקום מתוך עצמם ולעשות אוכל, אבל הם בעיתון רצו שאני אכתוב מתכונים. אם את עוקבת אחרי מתכונים תישארי בורה לעולם, אבל אם תעקבי אחרי המחשבה, אז תדעי איך לבשל. מירי היא הכותבת בין שנינו. נכון שגם אני כותב, אבל בזוגיות צריך לעשות חשבון פנימי ולוותר. אם מירי היא יותר כותבת ממני, אז אני אזוז אחורה בתחום הזה, כי לי יש את התחום שלי. זה נעשה ללא תוצאה של מרירות. זה שהיא מקיימת את זה, זה אומר שבתוכי זה לא נעלם".
התחתנתם בשנה שעברה. מה פתאום?
חנוך: "אני לא כל כך אוהבת חתונות, אני אוהבת לחיות ביחד, אבל אייל נורא רצה, כי הוא אף פעם לא התחתן".
שני: "לא בגלל זה. בגלל שיש משהו בהתכוונות הזו שנותן עוד שכבה ועוד יופי ועוד עונג. אבל בסוף היא זו שהביאה אותי לחתונה".
חנוך: "הוא היה בן 50 ועשיתי לו מסיבת הפתעה ב'סלון' עם המשפחה והחברים, ולבשתי סווטשירט, ועליתי על הבמה ועשיתי לו ברכות א'-ב', שזה משהו שאני עושה בימי הולדת - ברכות לפי סדר הא'-ב', וכשהגעתי לת' אמרתי 'תתחתן איתי?'. ואז אנה הביאה טבעות תואמות שהכינה חברה שלנו ענבר שהיא צורפת, והתחתנו".
- ומי חיתן אתכם?
שני: "מירי חיתנה אותנו. אני לא הבנתי מה קורה, רק תפסתי את הטבעת והשחלתי אותה במהירות הכי גדולה שיש על האצבע שלה".
חנוך: "אבל לפעמים הוא מתבאס שלא היה רב, הוא אומר לי: 'את רואה, את לא קוראת לי בעלי כי לא היה רב בחתונה'".
- אתם בכלל רבים?
שני: "יש לנו רגעים שאנחנו רבים מעייפות ומותשות, ואז כל פעם מישהו אחר מסתכל על השני בעיניים
מגחכות, ומפסיקים. מה שאני חושב שהם עמודי העולם, היא מפרקת ברגע, ואני מרגיש טמבל".
חנוך: "אני איומה, אבל תמיד יש לי סיבה אובייקטיבית".
- בא לכם עוד ילדים?
חנוך: "לי לא. אני לא יכולה יותר. אני אמא דאגנית, ואני לא יכולה לשאת עוד דאגות לאחרים".
שני: "מירי מרגישה את ילדיה כאיברי גופה המפוזרים".
- ואיזה אבא אייל?
חנוך: "אייל הוא אבא מארח, וכמארח אין לו שום עניין עם גבולות. הוא מסביר הכל, ויש לו סבלנות,
ואנה תמיד הייתה נרדמת איתו יחד כשהייתי משאירה אותם יחד אחרי צהריים כשהיא הייתה קטנה יותר".
- מי מטפל במי אצלכם?
שני: "אני מטפל בה".
- דווקא אתה נראה זה שלכאורה זקוק לתחזוקה.
"מירי מטפלת בכל העולם, ואני מטפל בה. היא כמו ילדה שלי. אבל גם היא מאוד ערבה לי בעיניה ובהרגשה שהיא נותנת לי, וכשאני רחוק ממנה אני מרגיש גולה".
- מה עם האיום לעבור למצפה רמון?
חנוך: "זה לא קורה בעיקר כי אנחנו מגדלים פה ילדות בגיל הנעורים, שזה ממש לא גיל לעבור בו למצפה רמון. הייתה לנו תקופה שהיה לנו שם בית שכור, והיינו זורקים בגדים באוטו ונוסעים. זה היה מאוד כיף. זה נכון לנדוד".
שני: "השאיפה היא לשני בתים, בתל-אביב ובמצפה. אלה שני מקומות נורא קיצוניים. אני מוותר על המון כשאני גר בתל-אביב, אני מוותר בעיקר על הזמן שיש לי איתה".
- אז מה הלאה?
שני: "אמרתי למירי שכשהיא תהיה בת 65 אני לא רוצה שהיא תיכנס יותר לבנק, תשלם חשבונות ארנונה ותפתח דלת של תיבת דואר. אני רוצה לקחת אותה על אופנוע ולטייל בערבות קזחסטן. אני חושב שזו תהיה דרך מאוד הולמת לסיים את החיים שלנו. אבל עם מירי יש מעט מאוד סיכוי לעשות את זה, היא קשורה פה להמון אנשים ולשפה. אני מקווה שאני אצליח לשכנע אותה עד אז".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם