ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

פחד מוות מקפיא: כך ישנתי עם דובי הקוטב הרעבים

בתוך בקתת עץ קפואה, לבד ברדיוס של מאות קילומטרים, שמעתי את החריקה שעושה חיה כשהיא צועדת בתוך השלג העמוק. קמרון סמית' מדווח בחיל ורעדה, מתוך שק השינה, עם אקדח שלוף

ידעתי שדובי קוטב קורעים לגזרים בקתות בכל חורף. לכן החריקה הראשונה - אותו צליל מעורר פלצות אשר חיה גדולה משמיעה בשעה שהיא צועדת בזהירות בתוך השלג העמוק - עצרה את נשימתי. הצליל השני הפעיל את אזעקת האמת: בתוך שבריר שנייה מצאתי את עצמי מחוץ לשק השינה שלי, מסווה את עצמי מול דלת הכניסה, ומכוון לעברה אקדח טעון.

חודש קודם לכן עוד לא היה לי מושג קלוש בנוגע לתפעול אקדחים, אבל כשאתה נוסע לאלסקה, לבדך, בחורף, אתה נאלץ ללמוד מהר. הטמפרטורה הייתה מינוס ארבעים מעלות, אבל במשך עשר הדקות הבאות לא זזתי ממקומי. הרעשים לעומת זאת המשיכו להתקרב ולהקיף את הבקתה שלי. היה לי ברור שהדבר הגדול שבחוץ, היצור הבלתי מזוהה, יודע שאני לכוד. עליי לעשות משהו. אני צריך לפעול.

כאשר הגעתי לבארו כדי להתחיל את חודש ההשתלמות שלי על המדרון הצפוני שבקוטב לא היה מי שלא הזהיר אותי מדובי הקוטב. הבעיה הייתה שלכולם - מהמדענים עד ציידים מקומיים - הייתה עצה שונה בנוגע להתנהלות מול החיה המפחידה: הם צדים בלילה. הם צדים ביום. הם לא הולכים על היבשה. הם הולכים רק על היבשה. אתה יכול להרתיע אותם עם יריית אזהרה באוויר. הם ממש לא מפחדים מרובים. שום ירייה לא תעצור אותם מלהתקרב לבקתה שלך. המסקנה היחידה שזכתה להסכמה הדדית הייתה שדובי קוטב הם חיה חכמה. חכמה יותר מאנשים רבים. 

בילי לוויט, צייד מקומי, דחק הצדה את הספקולציות השונות. "דובי הקוטב עושים מה שהם רוצים", אמר בזמן שנסענו על השלג בטנדר החבוט שלו. "אתה פשוט לא יכול לחזות את זה. דוב הקוטב לא מדבר. אם הוא רוצה לאכול אותך, זה לא משנה איזה סוג של אקדח יש לך. זה לא מעסיק אותו בכלל. בילי הצביע על הנוף הלבן, השטוח, הבלתי נגמר. "אם אתה הולך שם בחוץ, אתה בעולם של דוב הקוטב. אתה פשוט צריך לחיות עם הידיעה הזו".

"שם" הוא שם הקוד לחיזיון שמסביבי-המדרון הצפוני של אלסקה: 300 ק"מ מצפון לחוג הארקטי, ההרים הקרובים ביותר, אפילו הגבעות, הן במרחק של 150 ק"מ דרומה. מה שיש מולי הוא ארץ שטוחה, בלתי נגמרת ולבנה. השלג יורד כאן רוב השנה, להוציא את הקיץ. באתי לחוות כאן את הפראות של החורף. המסע האחרון שלי היה לפני שלוש שנים, לאיסלנד. זמן רב מדי חלף. הרגשתי את הבערה מבפנים. אני צריך לצאת, לנשום שוב, להילחם על חיי.

אני צריך לפעול, אבל אני משותק. מדמיין את דוב הקוטב מתרסק באלימות דרך הפתח שבכניסה. המוות יגיע מהר יותר אם לא אתנגד. אני חייב לפעול. יכול להיות שהדבר הגדול הזה רק מחכה שאצא, אבל אני חייב לפעול. האם אתה מוכן להרוג? כן.

בזמן שיא הצלחתי לפתוח את הדלת, לנתר החוצה ולמצמץ כנגד הרוח הנוראה. הרגשתי את הדם באוזניי. אין שום סימן לדוב. פתאום הבנתי: את הרעש יצרו אוכלי עשב. נכנסתי פנימה כדי להכין ארוחת בוקר. מאוחר יותר יצאתי כדי להכין בולי עץ להסקה. ברדיוס האופף אותי, 300 ק"מ לכל כיוון, אין עץ חי. בולי העץ, לעומת זאת, נערמו בקיץ. בטרם אשוב לבקתה, סריקה אחרונה. אין זכר לדובי קוטב.

ברירת בולי העץ

היא משימה בפני עצמה. כמה מהם קפאו. כשהכיתי בהם בגרזן שמעתי את הצליל העמום, המתכתי, הנורא והקפוא שנמוג לאוויר. הרגשתי כאילו השתבשה עליי דעתי. חשתי כמו טרף המחכה לטורף שיגאל אותו מייסוריו. יכול להיות שהדוב הגדול צופה בי, חשבתי. לומד את דפוסי ההתנהלות שלי. בכל יום הרגשתי חשוף יותר. פחדתי להיות שאנן. הרגשתי חי.

אבל הייתי תינוק בעולם אכזר, שהרוח הקלה ביותר יכולה להוריד בו את הטמפרטורה אל מתחת לשבעים מעלות. האוכל שלי קפא לפני שהצלחתי לטעום אותו, ודוב הקוטב היה תמיד בראשי. חודר בעדינות גם אל הלך המחשבה הזעיר ביותר. נאלצתי ללמוד מחדש את כל היסודות: איך לאכול, איך ללכת. אפילו איך לחשוב.

האדון הגדול שלי בכל ההליך של החינוך מחדש היה הקור. סוג של רוח רפאים, שחשתי בנוכחותה בכל פעם שאנרגיית החום נעדרה מהבקתה שלי. החום הגדול מוחשי. כמו לחיצה של ערמת שמיכות חונקת. הקור הגדול הוא ההיפוך המוחלט: השמיכה של היקום נקרעת ממך... אתה מחשב כל פעולה שלך כדי לא להימנע מהיחשפות לקור. אני ישן, לובש כפפות בתוך שק השינה שלי, מוכן לקפוץ החוצה בכל מקרה חירום, למשל התלקחות הצריף או דוב קוטב שמנסה להרוס את הקירות, בלי לאבד את האצבעות שלי.

כדי להצליח להתעסק עם ציוד להקלטת קול או לתפעל כהלכה את החצובה של המצלמות למדתי כיצד לעבוד עם הגב אל הרוח, איזה סוג של פעולה נדרש כדי לגרום לדם לשוב לזרום אל אצבעותיי וגם לרוץ ממקום למקום כשהנשק תלוי על כתפי. רגעי האושר היו כשהייתי מצליח להדליק את האח. אל תנור הברזל קרסה אט-אט ערמת קוביות, והידיים והגוף נהנו. חלקי העץ נשרפו בצורה מוזרה: הלהבות היו בצבע ירוק בהיר עם קצוות לבנים.

כעבור שבוע התחלתי לגרור מזחלת שלג לאזור בארו כדי לאגור לעצמי סרטי צילום ואספקה. לפעמים חציתי שדות עובר בין גלים של שלג לבן מסודר בשורות. כדי לעבור אותם נאלצתי למדוד את צעדיי. טעות אחת, ומזחלת השלג, השווה מאתיים פאונד, הייתה עלולה להתהפך עליי ולשבור את רגליי.

אני גם חוצה אגמים קפואים, הקרח שחור, שישה מטרים עובי וקשה כמו בקבוק זכוכית. לעתים קרובות אני כורע כדי לבחון צורות שהחלו לנוע מתחת לפני השטח. תנועה לא סדירה של מים קפואים, בועות אפורות, כמה מהן גדולות כמו בלונים, אחרים כמו גולות. ידעתי שבכל בועת סדק, בכל אדווה בקרח, היה סיפור, היה מידע, אבל זו הייתה אנציקלופדיה שלא יכולתי לקרוא. אני לא יודע את השפה. פעם ביליתי עשר דקות בוהה לתוך הקרח. אילו הייתי בשליחות לטרוף קילומטרים ולעשות רשומות כדי להשוות את עצמי עם אנשים אחרים או להפוך את המדבר לתוך מסלול מירוץ היו האוצרות האלה נעלמים מעיניהם. לקח לי כמעט שלושה ימים רק כדי למשוך את המזחלת עשרים קילומטרים בחזרה לבארו. במזל בילי לוויט אסף אותי בדרך.

"חם מדי השנה", הוא אמר. "כשהייתי ילד זה היה שבעים מעלות מתחת לאפס אפילו לפני שהרוח החלה לנשוב". לא יכולתי לדמיין את זה. עומד מתחת למקלחת חמה, כמעט חסר אונים מאקסטזה. במעומעם אני תוהה איך הילידים מותאמים לארץ הזאת. איך אני יכול להבין אותם? הוזמנתי להשתתף באחד המפגשים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של אנשים מקומיים מכל רחבי הארקטי. לא יכולתי לפספס את זה.

אלף ילידים מרחבי אלסקה וקנדה התאספו. ילדים, מבוגרים, בני נוער, זקנים. כולם סיפרו את האגדה של חג המסנג'ר. כאשר המקומיים היו צעירים ולמדו לחיות במקום הזה חייהם היו קשים, והם צדו כל הזמן, אבל כאשר הם ידעו איך לחיות הם למדו לשיר, לתופף ולרקוד ואיך לבנות בית גדול וחם, ואז נוצרה ההילולה: הם הזמינו את השכנים להאזין לשירים, לרקוד ולתופף. את ההזמנות שלחו שליחים שונים. הופעות אלו היו חשובות כדי שהילידים יצליחו לשרוד. אלה היו רק כמה מההוראות לחיים נכונים.

איך הצלחתם לשרוד כאן? שאלתי. זו שאלה שרק עירוני מסוגל להעלות בראשו. איך בדיוק שורדים כאן? זה קל. שומרים על אוכלוסייה נמוכה, לא לכסח את המשאבים שלך. ניהול נכון של צמחים ובעלי חיים יהיה בריא עבור הצאצאים שלך, כמו שאבותיך דאגו לך. זה לא בשבילך. זה כבוד להיות על הקרקע, וזה לא מדע טילים. וחוש הומור! את כמה ממחיאות הכפיים הגדולות ביותר קיבל אסקימו אלביס. רקדן לבוש אימונית ומרכיב משקפי שמש. "אי? טלטל את הקהל עם חיקוי מוצלח. הסעודה המוצלחת הייתה חגיגית, אבל הצחוקים היו חשובים באותה מידה. החיים קצרים, אחרי הכול".

* * *

אני מושך את המזחלת שלי שוב לכיוון בארו. שלושים מעלות מתחת לאפס. השלג חרק, וגם הקרקע מתחת לרגליים, כאילו אני מוחץ גושי קלקר במגפיים שלי. יום אחד ראיתי דבר מולי. לא יכולתי לזהות את הצורה, אבל זה היה אובייקט בשלג, המתאר שלה שונה מכל דבר אחר; אפילו שהיו כאן הרבה צורות דרך קבע, הדבר הזה זה לא היה שייך. זה קם מתוך השלג, ואילו כמעט הכול כאן נראה כשומר על פרופיל נמוך, והצבע היה לא נכון, זה לא היה בדיוק לבן, כמעט צהוב. האזעקות הפרימיטיביות צייצו שוב: דוב קוטב! אבל זה לא זז, ועד מהרה הייתי קרוב מספיק כדי לראות שזה עץ, וכמה צעדים מאוחר יותר נפתרה התעלומה: בית שנבלע כמעט לחלוטין על ידי השלג.

קירות העץ היו מקולפים, מסמרים חלודים הציצו החוצה פה ושם. תהיתי מתי זה ננטש ומדוע. זה היה לפני כמה חודשים, שנים? עשרות שנים? מאה שנים? בסביבה כה יבשה, עץ עשוי לשרוד בקלות הרבה זמן, והדבר הזה עלול להיות כאן במשך מאות שנים יותר. זה הזכיר לי שאנחנו בני האדם באים והולכים, ואילו הדברים שאנחנו בונים נשארים אחרינו. כמו רוחות רפאים.

בוקר אחד הורידה רוח נוקשה את הטמפרטורה עד שבעים מעלות מתחת לאפס. הרוח עברה דרך הפנים שלי, עוקפת עור ושרירים כדי לתקוף ישירות את העצם. הרגשתי כאילו הגולגולת שלי מתבקעת. המום ומתנשף, כאילו קיבלתי אגרוף בפנים, התכופפתי עם הגב אל הרוח כדי להסיר את המשקפיים וללבוש את מסכת הקור. יכולתי לתפקד כאן רק כאשר הייתי מבודד לחלוטין מהסביבה שלי, כמו אסטרונאוט על הירח. במובן הזה הערכת הסביבה שלי הייתה מסוננת.

בבוקר העשרים שלי בעולם הקפוא הזה נוצר חריץ קטן בקליפה, וקרן שמש האירה. לרגע שכחתי את קור הרוח, והרשיתי לעצמי להאמין שאני במקום קסום.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...