אני, גרינגו: ההצעות המגונות של אקוודור
בשנה הראשונה לשהותי באקוודור קיבלתי עשרות הצעות: לעבוד כמלווה בריבית, לפתוח עסק, לבנות מלון. כולן היו, כנראה, עוד תרגיל עוקץ אחד בסדרה. ירון אביטוב על חייו הקשים של "גרינגו"
"באוטובוס, מה זאת אומרת איך?" השבתי.
"באוטובוס?" כמעט התפלץ הפלוקון, שציפה כי גרינגו בגילי כבר יהיה יותר פלוקון ממנו, ואולי יספר לו על המודלים הכי חדישים של המכוניות בארצי (הוא חשב כמובן שאני אמריקני), ואפילו יסדר לו איזה הנחה קטנה במכס, ופתאום אכזבה מרה שכזו.
הפלוקון השתומם עד מאוד. כפי שסירב להאמין שאני גר בחדר שכור בשכונה בקיטו, אשר זרים אינם דורכים בה, שאני לא משקיע בתעשיית הנפט במזרח המדינה או המכרות בדרומה, ושאין לי, כיאה לגרינגו, שום מפעל או עסק שמנצל עשרות או מאות עובדים או לפחות איזה מלון חמישה כוכבים שהוא יוכל ללון בו על חשבוני.
הפלוקון נדהם מהעובדה שאני נוסע באוטובוסים, מכיוון שבאקוודור נסיעה באוטובוס מקומי עלולה להזכיר את חוויית הנסיעה באקספרס הפטגוני הישן. בקווי האוטובוסים באזורים הכפריים אפשר לפגוש נוסעים לחוצים כמו סרדינים, בעלי חיים, מחזירים ועד תרנגולות, ובעיקר כייסים למכביר, שאינם מתביישים לכייס גם את הפרוטה אחרונה של אחרון העניים, ובטח לא של הגרינגו התורן. כבר מזמן-מזמן קבעתי לעצמי כלל - אני לא נוסע בעמידה, לא באוטובוסים בין-עירוניים, ובטח לא בקווי השירות של האוטובוסים העירוניים בקיטו, שהם הזמנה בדוקה לשוד בצהרי היום.
בקווים האלה אני נוסע רק בישיבה, ורק אם אני מצליח להגיע לתחנת המוצא, ורק אם התור המתנחשל שם מאפשר לי להידחק בהמון ולמצוא כיסא ישיבה, שהוא גם סוג של כיסא מפלט, המאפשר לי להסתנן במהירות אל פתח היציאה בלי להסתכן שידרסו אותי. לפני שאני עולה ל"מטרו בוס" או לאוטובוס, אני נוקט תמיד פעולות מניעה: שולף את כל מה שיש לי בכיסים החיצוניים וטומן בכיסים הפנימיים, רוכס היטב את כל הלולאות, הכפתורים והריצ'רצ'ים, ואל תשאלו אותי לאיזו דרגת אמנות הגעתי בעניין. כל זאת לאחר שפעמיים ניסו לכייס אותי, פעמיים יותר מדי, ופעמיים הצלחתי, ובתום מאבק פיזי לא פשוט, שבאחד מהם סייע לי נהג גברתן, לחלץ בחזרה את הארנק שלי. מאז אני יודע באיזו תחנה בדיוק עולים הגנבים, ודואג שהם לא ישבו לידי.
הגנבים הם רק צרה אחת מתוך שלל הצרות המזומנות לנוסעים באוטובוסים. גרוע מכך הוא להיתקע באוטובוס באמצע הלילה, באמצע הישימון, ובקור של כמעט אפס מעלות. כשזה קרה לי התקוטטו יותר מארבעים נוסעים בתוך מיקרוקוסמוס דחוס, תחילה עם הנהג, ומאוחר יותר ביניהם. לרגע זה נראה כמו מחקר על ארבעים עכברי מעבדה הלכודים בכלוב. לשמע הגידופים העסיסיים שניתכו על הנהג השכוב על גחונו מתחת לאוטובוס, שחור מגריז, ניסיתי לשחזר בכמה אוטובוסים
אחת הנוסעות, אקוודורית כהת עור, הייתה לחוצה במיוחד, ולא הפסיקה לגדף את הנהג. "מי אמר לי כאן לשתוק? זו את?" התפרצה לעבר קולומביאנית אחת שניסתה להשתיק אותה. "תחזרי למקום שבאת ממנו!"
"וגם את תחזרי למקום שבאת ממנו, לאפריקה!" ירתה הקולומביאנית הלבנה.
"תרדי לכביש ותחפשי קליינטים עד שהנהג יתקן את האוטובוס!" החזירה לה השחורה מנה אחת אפיים.
"רוצה קינוח?" התעניין הפלוקון שהזמין אותי לארוחה במסעדה של מלון חמישה כוכבים, כדי לדון עמי בעוד פרויקט תרבותי שארוויח בו אפס שקלים, ועוד פחות מכך דולרים (למעשה, הרווח היחיד שלי מן העבודה המאומצת יהיה הארוחה). אורו עיניי. המנה הראשונה והמנה העיקרית היו כה מיקרוסקופיות עד שנדמה היה כי דווקא העשירים באקוודור מצווים לחסוך, ולא העניים, אשר מבזבזים מהיום למחר את מה שאין להם.
בטני קרקרה אף יותר מהתרנגול של השכן, המעיר אותי מדי בוקר מן השינה. קיוויתי שלפחות העוגה תשביע אותי, אבל הוגשו לי שתי פיסות מדגמיות בלבד מתוך עוגת שוקולד. הפלוקון עקב אחריי, בעודי מפורר את הפירורים האחרונים, ונראה באמת משתתף בצערי. העניים אצלנו לא יכולים לחלום אפילו על המעט הזה, אמר לי מבטו, כך שכדאי שתאכל ואל תתלונן. מה שבטוח - עניי אקוודור אינם יכולים לחלום שפלוקון כמוהו יזמין אותם לארוחה בבית מלון.
הקינוח היה רק משל למצב הכלכלי-חברתי באקוודור, אומה בת 13 מיליון נפש, שאוכלוסייתה מורכבת מרוב של בני תערובת לצד אינדיאנים, לבנים ושחורים ושיותר משלושה מיליון מאזרחיה חיים בנכר כמהגרי עבודה (רבים מהם היו לקורבנות הראשונים של המשבר הכלכלי העולמי). השכר הממוצע ירוד (במוסדות של המדינה הוא לא יפחת מ-218 דולר, אבל רבים משתכרים הרבה פחות), הכלכלה לא בהכרח בצמיחה מספקת, אבל הפשיעה כן. ישנם פערים עצומים בין עשירים לעניים, שהממשל מנסה להיאבק בהם בעזרת חקיקה, אשר מיטיבה מעט את המצב (הפער גדול מכדי שיהיה אפשר לצמצמו באמת), הפניית עורף לארצות הברית והתגברות העוינות למערב, שמשפיעה גם על האיש ברחוב, המרגיש מריר על כך שזרים ניצלו ועשקו את אקוודור במשך מאות שנים.
הספרדים היו הראשונים שניצלו את האינדיאנים ואת השחורים באקוודור; הם השתמשו בהם כעבדים, ואף ארגנו להם שואה קטנה. ההתנהגות הפטרונית המקוממת של הזרים נמשכה גם לאחר שקיבלה אקוודור עצמאות מוחלטת, ב-1830. הזרים שלטו במשך שנים רבות בתעשיית הנפט, המכרות, הדגה ופירות הים של אקוודור, ועשקו את אוצרות הטבע שלה, הקימו מאוחר יותר מפעלים ובתי חרושת גדולים, אך לא קיימו חוזים עם הממשלה, וניצלו את המקומיים כשלא העסיקו אותם בכלל או שילמו להם שכר מחפיר וללא תנאים סוציאליים, לא שילמו מסים כחוק, וגרמו נזק איום לשמורות הטבע ולאיכות הסביבה, עד שנחלים הפכו לשחורים מנפט והאינדיאנים בשמורות הגישו נגדם תביעות ענקיות. אין פלא אפוא שהזרים נתפסים כגרועים אף מהפלוקונס, אשר הם לפחות בשר מבשרה של אקוודור, אם כי חיקו את הזרים במדיניות הפטרונית, בעושק ובניצול.
הפערים בין עשירים לעניים באים כמובן לידי ביטוי גם במטבחים של המסעדות. ארוחה לפלוקונס נפתחת בשיחה עסקית, שנמשכת שעה ארוכה. כשהמנה העיקרית מגיעה סוף-סוף לשולחן היא נראית יותר כמו קינוח. הרי הפתגם אומר כי אחרי שהפלוקונס סגרו עוד עסקה בסדרה וכבר התמלאו כדבעי מילים ועסקים, הם יכולים להרשות לעצמם ליהנות מהקינוח. יצאתי ממלון חמשת הכוכבים עם רעב חמישה כוכבים, נחפזתי להיפרד מידידי הפלוקון, ומיהרתי לחפש לעצמי השלמת ארוחה. מצאתי את המסעדה העממית הראשונה במרחק כמה רחובות משם. אישה שמנה וכעורה במקצת, לבושה סינר מוכתם, שנתלו עליו כמה תינוקות מצווחים, האירה לי פנים. כנראה נראיתי רעב מאוד מכיוון שלא חלף רגע מרגע שהתיישבתי, והיא הגישה לי מרק ריחני שגלש מן הצלחת, ולאחר מכן עוף עם רטבים, גדול הרבה יותר מהצלחת שהוגשה לי במלון. בארוחה של הפלוקונס אומרים "נראה טעים" ("סה וה ריקו") ואילו בארוחה העממית נהוג לומר "מריח טוב".
במלון הכול היה אפוף בנימוס מותגי, והוגש לי סכו"ם שנראה כמו סט של כלי ניתוח, אבל הייתי צריך לנקר בעזרתו בצלחת כמעט ריקה, בעוד המלצר הראשי ריקד סביבי כמו מוחמד עלי וניסה למשוך אותה ממני עוד בטרם הספקתי לסיים את השום כלום. מנגד, אצל השמנה קיבלתי קופסת פלסטיק שחגו עליה זבובונים ערמומיים, עם ערמת סכו"ם הזקוקה בדחיפות להכשרה לפסח. הסכין והמזלג נראו כמו קלשון ומעדר, אבל אפשרו לי להסתער על צלחת הפלסטיק הסדוקה ולאכול בנחת בלי שאיש יאיץ בי. הפלוקון שילם על שנינו חמישים ירוקים טבין ותקילין, ואילו אצל האישה השמנמונת יצאתי שבע באמת ושילמתי רק דולר וחצי, והפעם מכיסי. נשבעתי לעצמי שעל הפרויקט הבא אחתום במסעדה עממית.
"במה אתה עובד כאן?" שאל אותי פעם במתק שפתיים פילאס (Pilas, בטריה, כינוי לתחמן ערמומי) מקומי. לא רציתי להסביר לו שאני כותב קצת לעיתונים בישראל, עורך ספרים בעברית ובספרדית, ומזה אני חי. "אני לא עובד?" אמרתי לו כדי שירד לי מהגב, אבל הוא רק המשיך לטפס, כאילו הגב שלי קורץ לו כמו פסגת הר הצ'ימבוראסו באקוודור, שגובהה 6,310 מטר.
להיות זר באקוודור היא עסקה משתלמת למדי מבחינה כלכלית, ולא מהסיבה שאולי הקוראים או בעיקר המקומיים חושבים. אני גרינגו שחי כמו מקומי (שוכר דירה במחיר זול להפליא לעומת זה ששילמתי בתל אביב, אוכל במסעדות מקומיות, ומשתמש בתחבורה הציבורית), וכך אפילו שכר רעב בישראל מאפשר לי אורח חיים מהוגן מאוד ובהחלט מהנה באקוודור, וכבונוס אף אקבל טבע נהדר עם נופים עוצרי נשימה; אבל גם המקומיים וגם הגרינגוס האחרים לא תמיד יודעים לקבל ולעכל את הזהות המעורבת שבחרתי לעצמי, והם כאילו אומרים לי: "אתה חייב לבחור בין השניים, אתה חייב לבחור את הזהות שלך".
אבל אני יכול בהחלט ליהנות (או לסבול) מהמצב הזה, כל עוד אשמור על התנהלות נכונה ולא איענה לשלל ההצעות הכוזבות שכל גרינגו מקבל בתחילת דרכו באקוודור - הצעות שעלולות להפילו, במוקדם או במאוחר, בפח, אם לא ידאג להיזהר, ושהן מעין שכר הלימוד שכל זר משלם בארץ חדשה.
הצלחתם של הנוכלים המקומיים תלויה לא בהכרח בערמומיותם, אלא במידת הדריכות שיגלה הזר. זרים אחרים, הנעים ברכב פרטי וחיים בשכונות פאר מוגנות, אינם חשופים כמוני למגע היום-יומי עם האוכלוסייה המקומית, ולכן לעתים הם משתוממים לשמוע את סיפוריי ("אבל זה לא ככה") כאילו אני והם חיים במדינה אחרת. גם הם, בעסקיהם המסועפים, הגורמים להם לחיות בסוג של בועה, נתקלים כמובן בשלוש מהרעות החולות של אמריקה הלטינית - השחיתות, הביורוקרטיה והתחבולות שבאות לידי ביטוי ברוב שטחי החיים ואופייניות לכל מדינות האזור, אף יותר מאשר לאקוודור.
"טוב", אמר לי הפילאס. "יש לי הצעת עבודה בשבילך. אתה לא תעבוד, אבל הכסף יעבוד בשבילך".
"נשמע טוב", אמרתי לו, אבל ידעתי שזה ייגמר רע, אם אכן אתפתה. הרי האקוודורים לא פעם מסתלקים ממחויבותם לשלם לי, גם כשזה כפוף לחוזה וגם כשמדובר בסכומים פעוטים, אז מה פתאום שהם ישלמו לי, ועוד כשאני לא עובד?
"תלווה לי, אהממ", המהם הפילאס. "נניח אלפיים דולר. זה לא הרבה בשבילך, נכון?"
" ובשביל מה אתה רוצה שאלווה לך, ואיך בדיוק ארוויח מזה?" התעניינתי בנימוס.
"את הכסף של ההלוואה אלווה לאחרים", הסביר הפילאס. "אגבה עשרים אחוזים בחודש, ועשרה אחוזים תקבל בעצמך וכמו שעון".
כמו שעון? צחקתי לעצמי בלי קול. הרי השעון באמריקה הלטינית מעולם לא כוון לפי שעון גריניץ'. עוד צ'ולקרו (Chulquero, מלווה בריבית קצוצה) אחד בסדרה, אמרתי לעצמי והתחלתי לפזול החוצה. הצ'ולקרו מיהר להתעשת: "תחשב בעצמך, תקבל מאתיים דולר בחודש בלי לעבוד. איזה בנק ייתן לך ריבית כזו על סכום כזה? ושמע, יש לי רעיון בשבילך, למה שלא תלווה לי 5,000, וככה תקבל 500 דולר בחודש בלי לעבוד?"
הצ'ולקרו כמובן רק שכח לספר לי פרט אחד קטן: הלוואה בריבית כזו היא בניגוד לחוק המקומי, וכשישולשלו לכיסו האלפיים או ה-5,000 דולר הוא ייעלם כמו משב רוח או נד אבק, ואילו אני אשאר לא רק בלי כספי הריבית הקורצים, אלא גם בלי סכום הקרן. שלושת שמות הפועל הנפוצים ביותר בדיאלקט האקוודורי הם "לשלם", "לחסוך" ו"להיות חייב". איש לא רוצה לשלם, איש אינו יודע לחסוך כי אין בדיוק ממה, אבל כולם חייבים כסף, ולגיטימי בעיני רבים מהם לא לשלם את חובם. מאות אלפי אקוודורים אומללים נפלו לפח של נוכלים ואיבדו את מעט כספם, אבל ידידי הצ'ולקרו יצא מתוך נקודת הנחה שבתור זר אין סיכוי שאוכל לדעת זאת.
"תן לי לחשוב על זה", המשכתי לנהוג בצ'ולקרו בנימוס, כדי שלא ישלוף לי פתאום אקדח. "אני צריך קצת זמן לארגן את הכסף". "כמה זמן אתה צריך?" נדמה היה לצ'ולקרו שהטרף כבר מונח בכפו. "אהממ", היה עכשיו תורי להמהם. "תן לי לראות. אולי שנה, אולי שנתיים".
כעבור חודש נתקלתי בו במקרה ברחוב, ובלי שהיות הוא הזמין אותי לארוחה עסקית. עוד לפני שהגיעה המנה הראשונה ירה הצעה חדשה: "הרמנו, אח, למה שלא תלווה לי אלפיים, ואני אתן לך כעירבון את המכונית שלי". נשמע טוב, חשבתי, ועל שם מי המכונית הזו רשומה? על שם החותנת או על שם הגנב?
כשרציתי להודות לו על הארוחה גיליתי שהוא כבר הסתלק והשאיר לי לשלם את החשבון על שנינו, ארבעה דולר בסך הכול. למזלי, פילאס אוכלים במסעדות עממיות, אז התנחמתי בעובדה שהארוחה הייתה זולה יותר מאשר לאפשר לו לגלח ממני אלפיים דולר.
בשנה הראשונה לשהותי באקוודור קיבלתי עשרות הצעות כאלה לעבוד כצ'ולקרו, לפתוח עסק או לבנות מלון בשותפות עם מקומי, ומכולן הצלחתי לחמוק כי זכרתי שמדובר ככל הנראה בעוד תרגיל עוקץ אחד בסדרה. מרוב הצעות כאלה כבר חשבתי לצאת לרחוב עם שלט שכתוב עליו: "אני לא צ'ולקרו", אבל ידעתי שממילא זה לא יעזור אלא רק ידרבן לבקש עוד ועוד הלוואות, מסכומים קטנים עד גדולים. למזלי, במשך הזמן התייאשו ממני המקומיים, וכל מה שהם מבקשים ממני כיום הוא שאשאיל להם כמה מהספרים שפרסמתי בספרדית, כך שבמקום סכומים של אלפי דולרים הם מסתפקים כעת בסכומים של כמה דולרים.
עוד תחבולה מקובלת היא להציע לזר לרכוש עסק או חלקת אדמה. במקרים רבים זהו עסק חוקי, אבל בכמה מהמקרים מדובר בבתים שמעולם לא נרשמו בטאבו, בתים שעדיין לא נבנו וגם לעולם לא ייבנו. כך התעלקו עליי עשרות מתווכים בפרוטה, שהציעו לי חלקת אלוהים קטנה בכפר נידח זה או אחר. בתחילה סירבתי כמובן לכל ההצעות האלה, אבל לאחר מכן חשבתי לעצמי שבמקום שמתווך זה או אחר יעשו לי תרגיל, אולי זוהי הזדמנות פז לשחק את המשחק ולטייל ברחבי המחוז על חשבון המתווך, ששימש נהג טקסי לעת מצוא. נהניתי מאוד מהטיול, ראיתי הרים ועמקים, אגמים ונחלים, וכל מה שנדרשתי היה לשלם מס שפתיים של צפייה רגעית באיזה בית כפרי, שממילא לא התכוונתי לרכוש.
אחרי שפרשתי בשיא, ובאורח סופי ומוחלט, מעולם העסקים המזויפים, מצאתי את עצמי משרך את רגליי בין מוציאים לאור ומוסדות תרבות ומציע את עצמי כמרצה. על סמינר מעמיק שהנחיתי פעם באוניברסיטה ידועה הציעו לי סכום שקשה לסרב לו של 140 דולר. בתמימותי חשבתי כי כשמדובר בסכום מגוחך כזה הם יחושו בושה להתחמק מתשלום. כמובן טעיתי. עשרות שיחות טלפון ודוא"לים לא עזרו לגבות את החוב. המקומיים התגלו כאמני הדחיות והתירוצים; וכך, עד שהצליח ידיד מקומי לגבות את החוב בעבורי, תרמתי לו אותו בלי להניד עפעף, לאות תודה על מאמציו הכנים.
נדמה כי תעשיית התחבולות באקוודור היא אחת המפותחות במדינה, מפותחת יותר אף מתעשיית הנפט. כולם מתחמנים את כולם: הזרים מתחמנים את המקומיים, המקומיים את הגרינגוס, והגרינגוס (וגם המקומיים) מתחמנים בתנופה אלה את אלה, כמו שהתחוור לי פעמים רבות. הלטיני חושב שהגרינגו תמים, והגרינגו חושב שהלטיני תמים, והשאלה רק מי יתפכח ראשון ויבין שצריך לנהל את העניינים בגובה העיניים ולא בגובה הארנק. בעבר כמדומה התפכחו הזרים ראשונים, ולכן התעשרו מאוד רבים מהם על חשבון המקומיים, אבל נראה שהמצב מתאזן בהדרגה, ואולי אף נוטה כיום במקצת לטובת המקומיים.
"הדרך היחידה שלנו להגן על זכויותינו ועל עצמנו מפני הזרים היא לתחמן", הסביר לי פעם מקומי בעודו מנסה לתחמן אותי, ולא בפעם הראשונה. "כל כך הרבה שנים הזרים ניצלו אותנו", הסביר לי מקומי. "אז הגיע הזמן שינצלו קצת אותם". הרי גרינגו הוא גרינגו, ובעיני המקומי הממוצע לתחמן אותו זה לגמרי לגיטימי, כמעט מצווה שכתובה בברית החדשה. הרי החוק כביכול אינו חל עליו; ואם אפשר לנצל את המקומיים העניים, על אחת כמה וכמה אפשר לנצל את הגרינגוס. כידוע, הזר הוא עשיר ונצלן מעצם טיבו, וכל ההכחשות לא יעזרו, גם זו שהטחתי בתשובה באוזני מקומי: "בינתיים מי שניצל כאן את מי זה אתם אותי ולא אני אתכם".
דוגמאות לא חסרות. אחת מהן היא של מוציא לאור שביקש לפרסם אנתולוגיה של ספרות עברית בעריכתי. האיש הוא פילאס טיפוסי מאיר פנים, עוד אחד מאותם פילאס ששורצים כאן בכל פינה, שמילה שלהם היא לא מילה, זמן הוא לא זמן, וכמדומה שמשלמים להם משכורת רק כדי להתחמק מלשלם לך. המוציא לאור ניסה להערים עליי לא רק בתשלומים אלא גם בנושא זכויות היוצרים, ובעיקר בנוגע למועד פרסום הספר, שהוא דחה אותו ב"לך ושוב". "מחר, מחרתיים, בשבוע הבא, עוד שבועיים, בחודש הבא". המחר-מחרתיים חלפו להם ביעף, וגם השבוע-שבועיים והחודש-חודשיים, ולוח השנה התמלא במועדים לפרסום הספר, ולאחריהם כמובן בתירוצים לטיניים טיפוסיים לביטולם.
כאשר כבר יצא הספר, ניסה המוציא לאור להתחמק מלהעביר את העותקים שהוא התחייב למסור לשגרירות ישראל בקיטו, שתמכה בספר, לי ולמשתתפים. לאחר דין ודברים ארוך הוא הזמין אותי למשרדו, אך המתין לי ישוב בארבע על ארבע שלו, הצביע על הירכתיים, שהיו בהן חבילות של ספרים, ואמר: "הנה, כאן כל הספרים! אתה רואה שאני אדם שעומד במילתי?" רציתי לגחך כי בחישוב מהיר מצאתי שחסרים כמה עשרות עותקים בסך הכול. "זה מה שיש לי כרגע", תירץ , "תסתדר עם מה שיש". תודה על העצה", השבתי לו, "ממילא זה מה שאני עושה כאן כבר כמעט חמש שנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם