יפי הבלורית והתואר: תחרויות יופי לגברים
קמאל איברהים, טכנאי מאירלנד, הוכתר כ"מיסטר וורלד", אחרי שעלה לבמה בחליפה, דגמן תלבושת לאומית וחתם בספידו דקיק. תחרויות יופי לגברים הן טרנד עולמי לוהט
בשנה שעברה הייתה זו המארגנת האמריקאית של התחרות "מאן האנט 2009", טליתה צ'אנג, טרנסג'נדרית שעוסקת בקמעונאות ומטפחת חיבה בוערת לתחרות היופי הוותיקה יחסית, שמתקיימת כבר 13 שנה. ביחד עם שותפה, ג'יימס לינג, דייל במקצועו ופיליפיני גם הוא, בחרו השניים בברנדון מייקל אנדרסון בן ה-29, דוגמן ועובד קייטרינג בחצי משרה, כנציג האמריקאי לתחרות.
להיות הנציג האמריקאי לתחרות זה אומר, בפועל, שהזוג צ'אנג את לינג מימנו את כרטיס הטיסה של אנדרסון לסיאול שבקוריאה הדרומית, שם נערכה התחרות השנה, בתמורה ל-20 אחוז מהפרס, במידה ויזכה. וכך כולם, למעשה, הרוויחו: צ'אנג ולינג קיבלו גישה חופשית לאזור שבו יסתובבו תואמי אפולו מגורזים מ-43 מדינות. אנדרסון קיבל כרטיס טיסה חינם, ואפשרות לזכות בערימת מזומנים ופרסום חובק עולם. וחוץ מזה, אפשר לחשוב שיש לו משהו טוב יותר לעשות.
חרף הארומה החובבנית שנודפת מכל העסק, אל תתבלבלו: "מאן האנט" היא תחרות מצליחה - רק לא באמריקה. למרות שהמקור - קרי, תחרויות היופי לנשים - נוצר בארצות הברית, עדיין מדובר בארץ שמרנית מכדי לעכל את הגרסה הגברית. "האמריקאים פשוט ייאלצו להתרגל בסוף", אומר איש העסקים הסינגפורי אלכס ליו, שיחד עם איש העסקים האוסטרלי רוסקו דיקינסון ייסד את "מאן האנט", "היום, כשאסיה, אירופה, אוסטרליה ושאר העולם המערבי משתתפים בתחרות, זה רק עניין של זמן עד שגם באמריקה יפנימו שתחרויות של יופי גברי הן בידור רווחי ומבוקש".
בשאר הארצות שבהן היא מתקיימת - מאסיה, דרך אירופה ודרום אמריקה וכלה באוסטרליה - מפרנסת "מאן האנט" יפה את הערים אשר מתקוטטות על הזכות לארח את התחרויות. כל הכרטיסים נמכרים שבועות מראש, וההפקה יוצאת לדרך כחצי שנה לפני כן. וכן, רוב הצופות הן נשים, ותחושת היפוך התפקידים, כאילו מדובר בקטלוג לכל דבר - רק הפעם, עם קן במקום ברבי - היא לגמרי רלוונטית.
המשתתפים בתחרות הם הסחורה האנושית שהייתם מצפים למצוא: הם תמיד מלצרים, מדריכי כושר, נהגים, ברמנים. בקיצור, גברים צעירים עם מודעות עצמית קטנה מאוד, טורסו מפותח מאוד ותקווה לעשות מלא ג'ובות על הדרך. אבל מדי פעם מתגלגל לשם מישהו כמו אנדרסון - אמנם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל פשוט בחור שמחפש הזדמנות לטוס לצד השני של העולם ולעשות קצת כיף.
הנה החוק הבלתי כתוב השני של תחרויות יופי לגברים: לא משנה כמה תסביר שהמשתתפים הם סטרייטים, אף אחד לא יאמין לך. כמה עובדות תורמות למצב הזה, ובראשן - התלבושות. בדומה לתחרויות האם, מיס יוניברס ואחיותיה, גם למאן האנט יש שלבים ברורים ומסודרים, במהלכם המתמודדים צועדים על הבמה בתלבושות שונות. הקולקציה כוללת, בין השאר, חליפת ערב, תלבושת "לאומית" וכמובן, בגדי ים - שלב שכולל גם ריקודים בספידו על הבמה, לפי כוריאוגרפיה שנלמדת מראש, בעודם משוחים בשמן מכף רגל ועד ראש.
כל זה, כמובן, נודף סטרייטיות כמו ערב גברים בסאונה, ומה שעוד יותר מסבך את העסק זו גם העובדה ששם התחרות זהה לשמו של אתר היכרויות גדול לגייז. אבל באופן רשמי כולם גברים גברים אלא אם כן הוכח אחרת (לפני כמה שנים פרץ סקנדל גדול במאן האנט, כשהתגלה שאחד השופטים בילה את הלילה שלפני ערב הגמר עם נציג צ'ילה, שאף הוכתר כאחד הסגנים. התואר מיד נלקח ממנו). ואגב , מי שחיפש את הקוקסינלית הפיליפינית יכול להירגע. היא עדיין כאן, הפעם בתפקיד זו שמורחת את שמן התינוקות.
במידה שתהיתם, זה לא שאין תחרויות יופי לגברים שפונות באופן ספציפי לגייז. בתחרות "מיסטר גיי אינטרנשיונל" ב-2006 אפילו זכה ישראלי בשם נתי שקד במקום הראשון. באותה תחרות בשנה שעברה, הזוכה ואחד השופטים הכו שופט אחר ואילצו את המארגנים להזמין משטרה. אבל אלו באמת השוליים היותר סהרוריים של הביזנס, שמלכתחילה ממוקם באזור מעט מפוקפק.
מצד שני, לא בטוח שעד כדי כך מפוקפק. יש גם משהו מענג, במובן הנקמני של המילה, בלראות את הצד השני - זהירות, מילה שנמלטה ממסדרונות החוג למגדר - מוחפץ בצורה כל כך בוטה. למעשה, כל הקריטריונים ברורים: המתחרים צריכים להיות בגילים שבין 18 ל-30, 1.80 מטר לפחות, רווקים ובעלי ניסיון בדוגמנות - או לפחות לטעון את כל זה בתוקף. המניירות הועתקו מתחרות האם והותאמו לגרסה הגברית, רק שכאן, תודה לאל, אף אחד לא שואל על שלום עולמי. המועמדים עצמם לומדים מהר מאוד איך להעצים את נתוניהם הפיזיים, ואף על פי שזה לא נגמר בפוש-אפ ועקבים, יש בהחלט שיטות אחרות. איאן דאלי, כתב המגזין "דיטיילז" שבילה מאחורי הקלעים של התחרות, מתאר איך הם מתחילים להחליף ליפ-גלוסים (כי זה מצטלם
ואם כבר שמן תינוקות: "אתה זוכר שאתמול הייתה טרנסקסואלית שמרחה שמן תינוקות על כל הגב שלי?" אומר אנדרסון, המתמודד האמריקאי, לעיתונאי דאלי, "וזוכר שאני לבשתי ספידו כחול וחשבתי: מה לעזאזל אני עושה כאן? טוב, אז היום היו לי בערך מאה רגעים כאלה". קשה להאשים אותו. אחרי הכל, הציפייה הכללית מ-50 גברים שמתכנסים במלון אחד היא לצוד בחורות אטרקטיביות ולהתחרות בשתיית בירה מהחבית - לא בהתאמת איפור גוף לקומפלקשן של הירכיים שלהם.
אבל מי שציפה לסיבובי הוללות סוערים, יגלה שהמארגנים פיתחו דרך מתוחכמת לפקח על המתמודדים: הם פשוט תפרו להם לו"ז כה צפוף, עד שלא נותרה להם אף שנייה פנויה. במהלך השבועיים שבהם שוהים המתמודדים בארץ המארחת, הם נגררים מערב קריוקי לקוקטייל עם ראש עיריית סיאול לטיול בפארקים הלאומיים למופע ריקוד מסורתי ושוב לחזרות לטקס. כך קורה שגם כשכבר יש להם ערב פנוי, לאיש מהם אין כוח להזיז את ישבנו המעוצב לכיוון אחד המועדונים בעיר.
פרט ללוגיסטיקה המורכבת הכרוכה בשינוע 43 מועמדים בכל רחבי העולם, שיכונם במלונות שניים בכל חדר, שינועם ובידורם בזמן התחרות, צריך גם להכין אותם לתחרות עצמה. איך זה נראה? ובכן, תחשבו מלכת היופי. עכשיו תחשבו חזרות לקראת טקס מלכת היופי. יופי. עכשיו תחשבו על כל זה - אבל עם במאי גיי היסטרי שאושפז יום לפני הטקס בגלל תעוקת לב.
בניגוד לתחרות האם, שם ישנם כ-435 רבעי וחצאי גמר, בתחרות הזו קיימים שני שלבים: לאחר שכל המועמדים סיימו לצעוד על הבמה בתלבושותיהם, מוכרזים 15 הפיינליסטים, ומתוכם מוכרזים חמישה בעלי תארים, ביניהם: "מיסטר פוטוגני", "מיסטר אישיות", "מיסטר פיזיות" ו"מיסטר פופולריות". כשמסיבת הקולג' הזו מסתיימת, נבחר לבסוף הזוכה. הפרס, במידה ותהיתם, הוא מאה אלף דולר, דירה לשנה בעיר שבה התקיימה התחרות, חוזה דוגמנות ושלל מחויבויות פרסומיות לספונסרים, שבגינן ייאלץ להצטלם בתוך אמבטיות שיש ורודות, בעודו לוחץ ידיים עם אנשי עסקים מיוזעים.
בינתיים, באינצ'און, קוריאה, נערכה במוצאי שבת תחרות "מיסטר וורלד", מבית היוצר של "מיס וורלד" (במדינות רבות, בעלות הזיכיון לתחרות מיס וורלד אחראיות גם לתחרות הגברים). הזוכה שהוכתר הוא קמאל איברהים, טכנאי טלוויזיה בן 24 מאירלנד, בחור שחום ולוהט למדי, שהקדים את נציגי צ'כיה וניגריה. כמתבקש ממועמדת, סליחה ממועמד, בתחרות יופי, אין קלישאה אחת שקמאל שלנו פסח עליה: הוא הכי אוהב לאכול פאדג' שוקולד וגלידת וניל, לנגן בגיטרה, את הסרט "אהבה בשחקים", וכמובן את המשפחה והחברים.
אף אחד לא ממש זוכר את שמם של המועמדים, והם מכונים לפי הארצות שהם מייצגים. "לטביה מיהר למעצב השיער כדי לשפץ את התספורת לקראת הערב הגדול", מכריז האתר הרשמי של התחרות מיסטר וורלד, "בעוד הוא עובד על הפריזורה, ניצלו ספרד ואוקראינה את הזמן הפנוי לסיבוב שופינג בעיר". בקוריאה עצמה, אגב, נתפסים מתחרי מיסטר וורלד - כמו גם מתחרי מאן האנט - כאלילים. לא רק בגלל טיב מראם, אלא בגלל העובדה שהם זרים במדינה אסיאתית, ותווי פניהם השונים הופכים אותם לנחשקים יותר (אחד מכל עשרה אזרחים קוריאנים עובר ניתוח פלסטי שנועד להפוך את פניו למערביים יותר).
"מיסטר אינטרנשיונל", התחרות הצעירה יותר מבין שלוש התחרויות הבינלאומיות, קיימת מאז שנת 2006 בלבד. היא מאורגנת בסינגפור והאחרון שזכה בה היה ברונו קטלס, מהנדס כימיה בן 20 מבוליביה. להבדיל משתי התחרויות האחרות, מיסטר אינטרנשיונל היא בבסיסה עמותה שמטרתה העלאת המודעות להימנעות מאיידס, ולכן הזוכה מחויב להשתתף בשלל פעילויות לקידום המודעות לנגיף. כיוון שעיקר הצופות הן נשים, מתבקש לתהות איך זה שהאמריקאיות עדיין מסרבות להצטרף לחגיגה, בזמן שהאסיאתיות, האירופאיות, הדרום אמריקאיות והאוסטרליות דוהרות על התחרויות האלו בהנאה רבה. וכמובן, למה לישראלים אין נציגות הולמת. הרי מתחרים לא צריכה להיות בעיה למצוא. תמורת סכום נכון ואפשרות לחשיפה, גם האחיין שלכם עולה על מטוס מחר. פרט לשמרנות ולהומופוביה, הסיבות הברורות, נראה שהסיבה הנוספת טמונה בבלבול שיווקי גדול.
ב"מיס יוניברס" ואחיותיה, קהל היעד הוא ברור: התחרות פונה לגברים, בעיקר כאלה שמתחשק להם לראות בחורות שוות בבגד ים, וגם לנשים טמבליות שבאמת מאמינות שמיז קוסטה ריקה הבוכייה, זאת עם הפרנץ' מניקור המתוקתק והביקיני הפלילי, באמת סיימה מסלול מקוצר לדוקטורט בספרות גרמנית ושירתה כטייסת קרב. אבל במקרה של מיסטר וורלד, לא כל כך ברור מיהן הנשים שבאות לצפות בתחרות. האם אלו טינאייג'ריות מסוחררות מחרמנות? עקרות בית שאיבדו עניין בבעלים? גרושות שיצאו לדרך חדשה ובאות לקבל השראה? סתם רווקות משועממות? לא פחות חשוב - כמה מכל הנשים האלו באמת מאמינות שברונו קטלס הוא אכן מהנדס כימיה, ולא, נניח, שוטף מכוניות, ועד כמה זה מעניין אותן? או אתכם?
גם אם יש הרבה הנאה מלראות גברים שריריים בספידו שצועדים בסך - אותי, אישית, זה די דוחה, אבל יש נשים, אלוהים יודע איזה, שעשויות למצוא בכך הנאה - עדיין קשה להתנער מאווירת אזור הדמדומים השורה על כל העסק. זה לא סוד שהמין הגברי עובר בשנים האחרונות תהליך פמיניזציה מואץ, במסגרתו הוא מאמץ יותר ויותר סממנים ומסגרות נשיים. לכאורה, מדובר בתהליך בריא, אבל כאן זה בעיקר מרגיש כמו תמונת מראה ששוכפלה באופן מעוות. כלומר, אם בשוויון המינים עסקינן, אז תחרויות יופי הן מסוג הדברים שעדיף היה פשוט לבטל - לא לשבט.
והנה החוק הבלתי כתוב השלישי שאתם צריכים לזכור על תחרויות יופי לגברים: גם אם תזכה בהן, רוב הסיכויים שלאף אחד לא יהיה מושג מי אתה - אלא אם כן תחגוג את רגע הזכייה שלך בלרסס את האולם בתת מקלע. ובמילים אחרות, כדאי שתמצה בזריזות את תהילתך המקומית, כי בקרוב איש לא יזכור אותך. מבאס, זה נכון, אבל מצד שני - זה גם אומר שאתה יכול להצטלם בעירום בלי שייקחו לך את התואר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם