שדות תותים לנצח: אתניקס - החמורים של המשיח
להקת מוכרי הנעליים מהאייטיז עושה את זה לאבי לבקוביץ', וכשאנחנו אומרים "זה" אנחנו מתכוונים לגאולה. לאחד. לאינסוף. כי הפופ הוא וירוס פרוביוטי שיביא לניצחון האור על החושך, או משהו כזה
כנגד המוסר הקיים והממוסד, מחנכת תרבות הפופ לערכים של אחדות ואהבה, בטענה כי הם אלה שיביאו את האנושות אל תיקונה. כל עוד העולם יתפלש במוסר הממוסד, הוא ימנע את השלום שיגיע רק באמצעות "ידע האהבה הנסתר". תרבות הפופ מבקשת לגלות להמונים את אותם הסודות העליונים, על מנת לסייע לו לפרוץ את חיץ האינסוף שהציב בפניו הממסד ובכך, כביכול, חסם בפניו את הגישה אל האל הטוב.
וכאן הדיון משנה פאזה, והופך לבעל אופי דתי. הממסד מייצג מבחינה זו את הדת, ותרבות הפופ טומנת בחובה מסרים גנוסטיים סמויים. במקרה שלנו, זוהי מוזיקת פופ. למעשה, בדרך אלגורית אפשר לתת פרשנות שכזו לרוב השירים – בעיקר אלה שמודעים לעצמם. טיבו של שיר פופ, שנאמד עד כה בהצלחתו המסחרית וב"נצחיות המוסיקלית" שלו, מקבל משמעות אחרת. מאחר שגלומה בו אמת, הרי ככל שאמת זו תחדור אל לבותיהם של המונים רבים יותר, כך היא תהיה נצחית יותר. פופולרית יותר.
כזה הוא פופ טוב. מי שכותב אותו צופן בתוכו מסרים שחותרים מתחת לאושיות המוסר המקובל. הפופ הוא וירוס פרוביוטי. הממסד אמנם מנסה לחסן את רוח המאזינים, על ידי השתלת נוגדנים "מסורתיים" בתודעתו, אבל כאן מתממשת הקטלניות של הפופ - שאינה אלא ניצחון האור על החושך. הפופ אינו קטלני במובן השלילי של המילה: הוא התגלמות הקדמה, הוא משתמש במדיה ככלי נשק מתוחכם, בלתי מנוצח ומפיץ אור שהיה "גנוז רק ליודעי דבר" טרם נפרץ אותו החיץ – וכעת, משנפרץ, הוא יוצא אל ההמונים. זהו אור האהבה, וכדי להדגים עד כמה הפופ הדלוח לכאורה מפזר אותו בין המילים, ניקח כמקרה מבחן את אתניקס!
רבים נהגו ללעוג לטקסטים ה"שטחיים" של אתניקס, מבלי לבחון אותם לעומק, אבל אני טוען שהם זועקים דואליזם - לפחות באלבומים הראשונים של הלהקה. התמה בשירים היא זהה: מדובר בתשוקה לא ממומשת בין שני פרטנרים, ומה שגורם לה לא להתממש הוא חיץ כלשהו. פעם זהו גבול האפשרות ("כמו האלים"), פעם הוא קו הגבול ("ציפור מדבר"), ועדיין הוא ניתן לסילוק שיותיר את האדם "מאזין לשיר הישן" במשך מעט יותר מדקה ("שיר ישן"). בקיצור, נצח. אבל לפני שנביא דוגמאות, מילה קטנה על האתוס הגנוסטי, שיבהיר את חזון האהבה החופשית שעליו מדברים אתניקס, ולמעשה רוב אמני הפופ - בשיריהם.
את כל האתוס הגנוסטי ניתן לפשט לכדי שתי מילים: המרוץ לאינסוף. קחו את ציר המספרים. משני קצותיו האפס והאינסוף – שני מספרים תיאורטיים בלבד שלא הושגו מעולם. אלו הם שני קצוות בלתי מושגים שכל תשוקתה של הנשמה היא לחוות אותם. שניים שהם למעשה אחד - השלמות והאין. הלוגיקה האנושית לא מסוגלת לתאר את המספרים הללו, הם מעבר להשגתה. וזה הברוֹך הגדול – אם הם קיימים ולא ניתן להשיג אותם, לשם מה הם קיימים? ולמה לא ניתן להשיג אותם? למי הם שמורים אי שם בסוף כל המספרים, אם לא למי שיצליח לפרוץ את גבול האינסוף?
האתוס הגנוסטי מדבר על עולם אימננטי, הנובע מעצם מהותו, שבינו לבין העולם הטרנסצנדנטי הושם חיץ. העולם האימננטי הזה הוא כל ציר המספרים הממשיים, ואילו העולם הטרנסצנדנטי הוא שני קצוות הציר. החיץ הוא אותה נקודה סינגולארית, שמצד אחד שלה הציר סופי ומוגדר ומצד שני שלה הוא אינסופי ולא מוגדר.
החיץ הזה, או יותר נכון מי שאחראי להימצאו שם – הוא הרשע (שם הקוד הגנוסטי אליו הוא "הדמיורגוס", יוצר בראשית שכלא את האדם בטבע הסופי). הוא מונע מן הטבעי לחוות את העל-טבעי ומן החיים לחוות את המוות. הוא אחראי לריבוי הנאלח וסילוקו יביא אחדות, גאולה.
הסילוק הזה הוא ההסטה שעליה מדברים אתניקס בשיר "ציפור מדבר". זהו קו הגבול, שברגע שמגיעים אליו ניתן לגעת בשמיים ולהיות חופשיים. התשוקה הגדולה ביותר היא אותו מעוף ציפור שיאפשר לנו לחצות את קו האופק. ואיך עושים את זה? על ידי אהבה. החיץ הזה מפני האינסוף הוא המחסומים שהאנשים מניחים סביב סגור לבם. כאילו יש להם סוד גדול לשמור, ובחשד שלהם מפני הזולת הם חוששים לשתף אחרים בו.
מי שפותח את לבו הופך פגיע, והפחד הגדול הזה גורם לאנשים לבנות ביצורים. ביטויו של החשד הזה הוא אי מתן אמון בזולת, מתוך רצון למנוע פגיעה שלו. החשד הוא עצם ההנחה שיצר לב האדם רע מטבעו, והוא גורם לאנשים לפקפק בטוב לבם של אחרים. מלחמה שכזו גוררת שנאה, בעוד השלום הוא הבעת אותו האמון. החיץ הוא הרצון לשמור את הסוד - הסרתו היא הגילוי.
דרך נוספת לפרוץ את הגבול, "גבול האפשרות", "גבול בלי מחסומים", ו"להתנדף כמו חנקן" היא בעזרת הריקוד. ריקוד האש. הריקוד הוא הביטול העצמי כלפי המוסיקה, או בכלל. ברגע שאדם נהפך לאוטומט, הוא מאבד כביכול את השליטה, אבל בה בעת הוא משליט דבר אחר על גופו – את האש. אדם שמשתוקק לבטל את האגו שלו ולתת הוא מישהו שמתעלה. מהאדמה הוא מגיע אל השמים, "כמו האלים".
אבל דווקא הקושי הזה להפוך את המים העכורים לצלולים, להסיט את לפיד האש אל קו המים מבלי לכבות אותו - הוא הטרגדיה הגדולה של האדם. זהו קרב קשה בין שני כוחות באדם, הכוח שרוצה לשאת אותו אל ראש ההר וכוח הפרא שרוצה למשוך אותו אל תחתיתו. סכין האמונה יכול לקטול, לו רק נניף את המאכלת על צווארנו. על הסכין הזה מדברים אתניקס בשיר "אמונה", שיכול לקרוע את המסך ולהגשים את התשוקה הלא ממומשת של הנשמה ששואפת לחזור אל האל, ושל האל עצמו שקורא לחלקיו האבודים.
באותה תשוקה עוסק גם השיר "קטורנה מסאלה". צד אחד רוצה להעניק, והצד השני נמנע. צד אחד מבקש רק דבר אחד: אהבה. הוא משתוקק שזו תתבטא ביוזמה גם מהצד השני, בעקבות "המנגינה מאותה ארץ רחוקה" שהוא מביא, שביטויה בקטורת, בחול מהמקומות הקדושים, בשמיים. באותה היוזמה עוסק השיר "מקדש האהבה". כאן מדובר ביוזמה שלא מגיעה, ובמקומה מופיע רק הזעם, "בן ברית של השטן" שמנסה למנוע את אותה האהבה תוך שהוא נוטע חשד במקום אמון, סוגר את הדלתות שמבקשות להיפתח ומציב רובים של מלחמה בידי הנאהבים.
ובכלי המלחמה האלה של החשדנות עוסק גם "תותים". סמל התשוקה עדיף על מכונות של מלחמה, שסתם מכאיבות והורסות. כל אחד היה רוצה שהאחר יקנה לו תותים במקום שיירה עליו פגזים ויגרום לו להיכנס לבונקר שלשמאלו. כשהרימונים שיקבל יהיו פירות, וגם אם יהיה בהם חומר נפץ, הוא יבעיר את האהבה, הרימונים לא יהיו עקרים וישאו פרי.
ברגע שהאמון ישלוט והאימה תתפוגג, יום חדש יגיע, אור יעלה מן המזרח. זהו אותו המזרח ממנו קורא הקול בשיר "אמונה", אותו האור שמסתתר מעבר להרים בשיר "אל האור" ואותה הזריחה הוורודה, האהבה שהיתה אבודה עד איחוד המאורות ב"אגדת השמש והירח".
לאתר הבית של אבי לבקוביץ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם