מר עולם: האיש שטייל בכל מקום על פני הגלובוס
עד גיל 18 הוא לא יצא מארה“ב, אך ברגע שחצה את ביקורת הגבולות אי אפשר היה לעצור אותו. תכירו את צ'ארלס ואליי, המטיייל מספר 1 בתבל, שביקר כבר ב-806 יעדים
כבר צהריים, ואנחנו בדרכים מזה ארבע שעות: בהתחלה במכונית מהמבורג, דרך ערפל וסערת גשמים, עד למסלול המראה באוטרזן. משם במטוס של שמונה מושבים שהמריא מתוך השלג, אל אי בשם דיון. ואז במעבורת לכאן, להליגולנד, היא הולי לנד, ארץ הקודש. מרגיש כמו מסע עלייה לרגל עבור המטורפים והנואשים. ואליי, אמריקאי מטופח בן ,44 מצפה לניסים ונפלאות.
“זה חלק מהסגנון שלי,” הוא אומר ומחווה בידו אל הבר. “הליגולנד: לא היה לי שום מושג לגביו. אז כשהגענו לכאן חיכיתי למשהו. ראיתי פיסת נייר תלויה על החלון שעליה כתוב ,Eiergrog גרוג ביצים, וזה נראה מעניין, חלפתי ליד דג העץ הגדול ונכנסתי פנימה. זאת השיטה שלי בטיולים: תמיד תתכנן כאילו שאתה יוצא לסיור בסגנון יפני, כזה שבו כל שנייה מתוכננת בקפידה. אבל כשתגיע, תזנח את כל התכניות לטובת מה שמרגיש נכון. גרוג ביצים הרגיש נכון. ואז אתה נכנס, יש נערה יפה ליד הבר, ואתה מתחיל להבין את המקום.”
איריס, הנערה היפה, מניחה שתי כוסות גרוג ביצים על השולחן שלנו: משקה חם, מוקצף מביצים טריות על בסיס רום. על הבר יושב גם הר ווסטרהאוס בן ה־,87 שלוגם כוסות של ג’ין חם. הוא מספר שיש לו בת במזרח אנגליה, ושבזמן המלחמה הוא היה קשר רדיו עבור הצוללות. היו לו כל כך הרבה זיכרונות טובים שהוא חזר לכאן כשיצא לפנסיה.
לואליי, שמדלג בקלות בין גרמנית לאנגלית, יש המון סיפורים עבור איריס והר ווסטרהאוס: הוא היה בכל המקומות שהם היו בהם. למעשה, מהר מאוד מתברר שהוא היה בכל המקומות שכל אחד היה בהם. הליגולנד היא מספר 806 ברשימת ה”ארצות” שואליי ביקר בהן.
כבר לפני שמונה שנים הוא עשה וי על כל 193 המדינות המוכרות על ידי האו”ם, ומאז
“יש כמה מקומות ממש מסובכים שם בחוץ, כמו האי סקוט, שנמצא בין ניו זילנד לאנטרקטיקה. רק שישה אנשים הגיעו אליו אי פעם,” הוא אומר בתסכול מסוים. מאחורי הניסיון לכמת את כל הפינות הנידחות של העולם, יש גם מחלוקת על השאלה מה עומד מאחורי המילה “לבקר.”
האתר שהוא מנהל, תחת השם Most Traveled People (המטיילים המתמידים) מונה כ־8,000 חברים. רובם כמוהו, כאלה שמחליפים סיפורים על מיזוראם (בהודו), ריף קינגמן (באוקיאנוס השקט) וריו מוני (בגינאה המשוונית).
חלק מהמטיילים טוענים שחייבים לבלות לילה במקום כדי שזה ייחשב ביקור, אחרים מתעקשים שמספיק רק לבקר שם בשירותים. “יש כאלה,” נאנח ואליי, “שיגידו שאתה צריך לישון על ספסל בפארק או לבזבז פחות מעשרה דולרים כדי שזה יהיה אמיתי. ואחרים יגידו שאתה חייב לשתות קוקטיילים בבר יוקרתי.” כדי להיכנס להיכל התהילה באתר של ואליי לא מספיקה נגיעת הגלגלים במקום שבו המטוס נוחת. הוא דורש תמונה, או חותמת בדרכון, או עסקה שבוצעה בכרטיס אשראי.
הוא עצמו עמד רק לאחרונה במינימום של מה שהוא מגדיר “נחיתה” באי רוקאול שבים הצפוני, )שזכה לתהילת עולם בעקבות אזכורים בתחזיות לימאים. ואליי ניסה את רוקאול בעבר עם חבר, אבל מזג האוויר היה קשה מדי והם סובבו אחורה את הסירה. הפעם, עם קבוצה אחרת, הוא יצא לדרך מבנבקולה (Benbecula) להפלגה שקטה ונעימה של יומיים. אבל אפילו בתנאי מזג האוויר המושלמים הללו, כשהגיעו לרוקאול הם לא ידעו איך יעגנו באי.
“הגאות היא בגובה שבעה מטרים,” נזכר ואליי, “והסלע חלקלק מכל צדדיו, ומוקף מערבולות.” במשך חצי יום הם הקיפו את הסלע, מחכים לשינוי בתנאי הים. “בסופו של דבר החלטנו לרדת לחוף מפינה אחת שהיתה יותר משוננת, ואליה היה מחובר משטח של אצות,” הוא אומר.
בין אנשי הצוות היה צלם סקוטי שלבש חליפת צלילה וקפץ על גלשן. “הוא תיזמן את זה היטב, תפס במשטח האצות, מצא צוק קטן והעלה את עצמו עליו, לקול התרועות שלנו.” ואז היה תורו של ואליי. לקח לו שנים ללבוש את חליפת הצלילה. המערבולת נראתה עוד יותר מאיימת. הוא קפץ פנימה. “מצאתי את משטח האצות, תיזמנתי את הנחשול, תפסתי את הצוק, נעמדתי על רוקאול לאולי שנייה וחצי לפני שהגל הבא זרק אותי חזרה לים. אבל זה נחשב, כמובן.”
אנחנו מזמינים עוד שתי כוסות גרוג. צ’ארלס ואליי גדל בברוקלין ולא יצא את גבולות ארה”ב עד שהיה בן .18 הוריו נפרדו כשהיה צעיר. על כסף לחופשות בחו”ל אפשר היה רק לחלום. ואליי זוכר שכילד היה יושב עם מפה על ברכיו במושב הנהג במכונית של אביו, מתכנן טיולים מחוף לחוף בראשו, מדמיין את עצמו על הכביש הפתוח.
ניסיון הבריחה הראשון היה בחסות תכנית האימונים לקצינים של חיל האוויר האמריקאי, בתקופה שבה למד לתואר במדעי המחשב באוניברסיטת הרווארד. הימים היו ימי “אהבה בשחקים.” ואליי היה המצטיין בכיתה שלו כטייס קרב מתלמד, עד שבדיקה רפואית זרקה אותו מהתוכנית. באותו זמן הוא כבר ידע לחלץ מטוס מתוך סחרור ודמיין לעצמו הצבה של עשר שנים בבסיס חיל אוויר מרוחק.
כדי להתמודד עם האכזבה הוא טס לבריטניה, לפגוש כמה חברים בקיימברידג.’ שם, בכרטיס חופשי שקנה לרכבות באירופה, זה התחיל. הגיע לגרמניה, ירד בתחנת הרכבת של המבורג וחרש את כל העיר בחיפוש אחרי המבורגר. הרומנטיקה, איך לא, היתה חלק מהעניין. “אני זוכר את עצמי ברכבת לילה לסקוטלנד, ישבה לידי נערה אדומת שיער. בערך באמצע הלילה פתאום מצאנו את עצמנו מתנשקים".
כשחזר לארה"ב, הצטרף לכמה חברים שייסדו סטארט-אפ. הוא עבד 100 שעות בשבוע והצליח להשחיל נסיעות ארוכות בכל הזדמנות. בשנת 1999 החברה זינקה בנאסד"ק, מחיר מנייה נסק ל-333 דולר. לואליי, אז בן 35, היו חצי מיליון אופציות למניות. הוא עמד להתחתן, ואז הגיעה ההחלטה לפרוש.
"תמיד שאפתי לדבר חמש שפות. למדתי צרפתית, גרמנית ואיטלקית בשיעורי ערב, וחשבתי לעצמי: למה לעשות את זה? למה לא ללכת לגור במקומות האלה במקום? בשנת 2000 קנינו אשתי קימברלי ואני זוג כרטיסי טיסה סובבי עולם. גרנו בצרפת ובגרמניה ומשם המשכנו לדרום אפריקה. הגיאוגרפיה הדהימה אותי. הבנתי שאנחנו יכולים להגיע למלאווי ולבוצוואנה. ואז שמעתי על מועדון מטיילי המאה, שיש לו רף כניסה של 100 מדינות".
ואליי התעניין יותר ויותר בכרטיסים סובבי עולם. "אם אתה באמת נכנס למכניזם של כרטיסי הטיסה וחברות התעופה", הוא מגלה סוד מקצועי. "אתה יכול לטוס במחלקה ראשונה או במחלקת עסקים ולשלם פחות מאשר במחלקת תיירים, וזה מאוד קרץ לצד הטכני שבי".
דווקא בטסמניה (מתחת לאוסטרליה) גילה, דרך הטלוויזיה, שהוא כבר לא מולטי מיליונר. מניית החברה שלו התרסקה ל-40 סנט. אבל ואליי כבר היה עמוק בטיולים מכדי לחזור אחורה. בדרך מהונג קונג לקוריאה זה קרה בפעם הראשונה. פקדה אותו ההתרגשות שתלווה אותו גם שנים לאחר מכן. ואליי הבין שהם יכולים לעצור בדרך בטייוואן לארבע שעות. ואז הגיעה ההכרה הרשמית: הוא מכור.
הממוצע שלו בשנים שאחרי כן היה בלתי נתפס: מאה מדינות בשנה. חלק מהנסיעות היו יעילות יותר: ב־2003 הוא טס לקוטב הדרומי, וכבש בו זמנית שטח ששייך לארגנטינה, אוסטרליה, צ’ילה, צרפת, ניו זילנד ונורווגיה, בלי לזוז מאותה נקודה - כל המדינות תבעו לעצמן את אותה פיסת אדמה.
מחיר המנייה אכן עלה במקצת, והוא מעריך שבזבז יותר ממיליון דולר על טיסות ומעבורות והפלגות: מיליון מיילים, 1.6 מיליון ק”מ, בשלוש שנים, שלקחו אותו לכל מקום שאתם יכולים להגות את שמו, וגם לכמה שלא תצליחו, כמו האי Malyj Vysotskij בצפון מערב רוסיה Zil Elwannyen Sesel בסיישל, וOgasawara מדרום מזרח ליפן.
מרבית הזמן נלוותה אליו אשתו, שהגיעה ל־200 מדינות בעצמה. אבל בשנת 2004 נולד ילדם הראשון, ועכשיו יש להם שלושה, בני שש, ארבע ושנתיים. כולם נולדו בסתיו: עונת הטיולים של הקוטב הדרומי מסתיימת בפברואר, ועד אז ואליי בדרך כלל היה רחוק מהבית למשך שלושה חודשים. הוא עומד על כך שמאז שילדיו נולדו המשפחה היא בראש סדר העדיפויות, אבל הוא עדיין חי בלוח זמנים בלתי אפשרי.
כשאנחנו נפגשים עכשיו בהליגולנד, הוא בדיוק בחצי הדרך של המסע הנוכחי שלו: כרטיס סובב עולם בן 16 תחנות, ובסופו שבוע בבית לרגל וולנטיינ’ס דיי. ואליי לוקח את הילדים לדיסנילנד. משם הוא צריך להגיע לאיזה מחוז בארגנטינה. את כל זה הוא מספר לי בזמן שאנחנו משוטטים ללא מטרה בקור חודר העצמות, מחוזקים על ידי גרוג הביצים, עד לקצה של הליגולנד, מעבר לכנסייה מחודדת צריח לשדה זרוע באנטנות רדיו שמשקיף על ערימות אבנים שנשטפו לכאן מהים.
הוא קולט את הכל בלי תגובה. הוא לא אוסף מזכרות, לא רושם נקודות ולא מצלם הרבה מעבר לתמונה מזדמנת באייפון שלו. אף פעם לא. כמובן שאני סקרן לגבי מה שמניע אותו אבל הוא לא באמת מצליח להסביר את האובססיה. “אם אתה רוצה שתהיה לך נקודת ראות על כל העולם, אז אתה צריך להגיע לכל מקום,” הוא יגיד. “בכל מקום לומדים משהו חדש.” או “זו השקעה בחווית של החיים. בכל פעם שאני פוגש מישהו, לא משנה מאיפה, אני תמיד מוצא דרך לתקשר איתם.” או: “כל עוד אני חי אני רוצה לראות עד כמה שאוכל מהעולם. אני מאורגן: יש לי רקע במחשבים.”
לפעמים מספיק האתגר עצמו כדי לדרבן אותו לצאת שוב לדרך: אי האלמוגים פלמירה (מספר תושבים: ,8 מספר ברים: (1 מתוחזק על ידי רשות שמורות הטבע בארה”ב. כשחקר איך להגיע לשם, נתקל ואליי באשה בשם ננסי במשרדי הרשות בורמונט. היא רמזה לו שהאנשים היחידים שמגיעים לאי הם אלו ש”תורמים סכום של לפחות שש ספרות לרשות.” עבור ואליי זו היתה הכרזת מלחמה. “אני יכול להיות די עקשן,” הוא אומר בלשון המעטה. בסופו של דבר הוא שכר סירה מהוואי. “בסוף הגענו לפלמירה,” הוא משחזר. “הבר הוא מבנה עץ מתפורר שנבנה לפני 30 שנה, והיאכטונרים כותבים על קירותיו. אני כתבתי ‘שיר לננסי:’ פלמירה יפה/ אחלה חול ודקלים/ בבקשה תורידי את המחיר/ ממאה אלף דולרים”.
זה כמעט מיותר לשאול את ואליי על המקומות האהובים עליו, למרות שבפעם בכמה זמן - יש לו זיכרון מדויק באופן מפחיד לשמות ולאירועים - הוא יגיד שבילה זמן נפלא בסט. קילדה (ארכיפלג בסקוטלנד), או שפתאום ייזכר שכולם בפיטקרן - איים געשיים בדרום האוקיאנוס השקט - אוהבים מוזיקת קאנטרי.
המקום המוזר ביותר שבו היה? “חדר הישיבות” בפנמונג’ון, בין צפון לדרום קוריאה, שם שתי המדינות מסתכלות אחת לשנייה בעיניים. המקום המפחיד ביותר: אפגניסטן, ביום השנה הראשון לפיגועי 11 בספטמבר.
פעם הוא עשה רשימה של כל הדברים הכי נוראיים שקרו לו: הרגע בו צפרדע השתינה לו על המצח בטורטוגרו, קוסטה ריקה, או הרגע שבו הקאנו שלו התהפך בין היפופוטמים בזמבזי (נהר במרכז אפריקה), או כשחיכה שלושה ימים לספינה שתוציא אותו מאי חג המולד (באוקיאנוס ההודי), וכשהיא הגיעה והוא הלך להציג את עצמו בפני רב החובל - רגע לפני שיצאו למסע בן אלף מיילים - גילה אותו שיכור, מסומם, עירום ומענג את עצמו בתא שלו.
לתשוקה העצומה לנסיעות של ואליי, סוג של חסך בתשומת לב, אבל בקנה מידה גלובלי, יש דיאגנוזה רפואית: “דרומו־מאניה,” ההתמכרות לחוויות חדשות, הנוירוזה של הנווד. אבל בעוד מרבית הלוקים בדרומומניה לנצח נשואים לדרך, ואליי הוא גם נודד וגם נטוע חזק, מאוד מיושב, הוא מתעקש, וכמעט תמיד נוסע.
יריביו - כמעט כולם מכרים - טוענים לפעמים שמה שהוא עושה זה בכלל לא לטייל: זה שיטתי מדי, אין שם עומק, לא מספיק סכנה. הטבלה כוללת היום איש בשם ביל אלטפר שנמצא קצת לפני ואליי, אבל למרות שואליי לא מטיל ספק שאלטפר “היה בכל מקום,” הוא רומז שאלטפר לא תמיד מסכים לספק את ההוכחות הדרושות, ושדרכיהם לא הצטלבו לעיתים קרובות. “אין מה לדאוג,” הוא אומר. אחד הדברים שלמד משנים של המתנה למטוס או לספינה הוא שכמה שלא תנסה, אי אפשר לכפות על דברים שיקרו. “אני זוכר שבטיול הראשון שלי לאירופה הייתי ברומא. היה מאוחר, ולא נתנו לי להיכנס לוותיקן מכיוון שלבשתי מכנסיים קצרים. אני זוכר שחשבתי: ‘זו ההזדמנות היחידה שתהיה לי.’ טעיתי.”
בפעם הראשונה שניסה להגיע לקוטב הצפוני על גבי שוברת קרח מסוואלבארד, הם נתקעו בקרח בקו רוחב 86 מעלות. שנה לאחר מכן הוא חזר והפעם הצליח. “הדברים יחזרו על עצמם” היא המנטרה שלו. בראייתו של ואליי, הנכסים היחידים שלו - מעבר למשאבים הכספיים - הם סבלנות ונימוס בזמן שהוא נושא ונותן עם הפקידות של העולם. לזה אני יכול להוסיף גם תחושה של חוסר מנוחה, של מתן הרושם שהוא תמיד נמצא בדרך למקום אחר, שאף מקום הוא לא היעד הסופי.
בדרך חזרה אל מסלול ההמראה אנחנו מוצאים את עצמנו במעבורת של הליגולנד עם שישה גברים גרמנים בשנות השישים לחייהם, שנראה כאילו שתו גרוג ביצים לאורך כל היום. כשהם מגלים שאנחנו מדברים אנגלית, הם פוצחים בשירה עזה של שיר מלחים מקומי, בעוד הסירה הקטנה חותכת את המפרץ. הם באים לכאן כל שנה, מסביר לי אחד החברים הפחות שיכורים בחבורה. כבר 40 שנה, תמיד באותו סוף השבוע של פברואר, תמיד לאותו מקום. “שום דבר לא משתנה. חברים, אותו הדבר. הליגולנד, אותו הדבר. ככה אנחנו אוהבים את זה,” הוא אומר. צ’ארלס ואליי מצטרף לשירה, צולח את החוויה למשעי, אני מנחש שהוא כבר מתכנן מה יעשה מאוחר יותר בהמבורג, וחושב על הטיסה של מחר בבוקר, ועל זאת שאחריה, ואחריה. גם בחידוש יכולה להיות מונוטוניות, מסתבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם