ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

אין דרך מלבד הדרך: תרגום חדש לספרו של אלן ווטס

אתה עשוי לדמיין שאתה נמצא מחוץ לדאו, או בנפרד ממנו, אבל הדמיון הזה עצמו הוא חלק מן הזרם. קטעים נבחרים מהתרגום החדש לספר האחרון שהשלים אלן ווטס, "דאו: דרך הנהר"

"זו הנקראת 'הדרך', אין להתרחק ממנה ולוּ לרגע קט. כי מה שאפשר להתרחק ממנו הרי אינו הדרך". משפט זה, הלקוח מתוך הג'וֹנג יוֹנג, או "דרך האמצע וקיומה", רומז שאין כל הקבלה בין הדאו ובין הרעיונות המערביים על אלוהים או על חוק אלוהי או טבעי שאפשר לציית או לא לציית להם. האמירה הזאת קשה, מפני שהן לאו-דזה והן ג'ואנג-דזה מכירים בפעולות כפויות שאינן נמצאות בהתאמה לדאו.

הפרדוקס נפתר בדיאלוג שהתרחש מאות שנים מאוחר יותר בין מורי הצ'אן נאן-צ'וּאן וג'או-ג'ואו [המוכרים יותר בהגייה היפנית של שמותיהם - ננסן וג'וֹשוּ]:

ג'וֹשוּ שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"
ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום-יום".
ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"
ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".
ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת. אי-ידיעה – פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן".

במילים אחרות, אנשים מנסים לכפות דברים רק כשהם אינם תופסים שאי אפשר לעשות זאת – שאין דרך להתרחק מנהר הטבע. אתה עשוי לדמיין שאתה נמצא מחוץ לדאו, או בנפרד ממנו, ולכן יכול ללכת אחריו או לא ללכת אחריו; אבל הדמיון הזה עצמו הוא חלק מן הזרם, שכן אין דרך אחרת מלבד הדרך בהא הידיעה, הדאו. זה מחויב המציאות: אנחנו היא (הדרך), אנחנו הולכים בה. מנקודת מבט הגיונית לגמרי זה חסר משמעות ולא מעניק לנו כל ידיעה. דאו הוא רק השם לכל מה שמתרחש, או, כפי שלאו-דזה מנסח זאת: "הדרך [שׂמה לה למופת] את ה'כך-מעצמו' (צוּ-ג'ן)." 

לכן "ספר הדרך והסגולה" פותח במילים החידתיות שמתרגמים לרוב כ"דרך שאפשר לדבר עליו אינו דרך הקבוע". תרגום כזה מסתיר את העובדה שהסימנית שמתורגמת כ"לדבר עליו" פירושה גם כן "דאו", מפני שהמילה [דאו] משמעותה

גם "לדבר" או "לומר", אם כי לא בטוח שהיתה לה משמעות זו במאה השלישית לפנה"ס. באופן מילולי, הפתיחה אומרת: "דאו יכול להיות דאו לא נצחי (או: קבוע) דאו". לכן תרגומים רבים אפשריים:

הדאו שאפשר לדבר על אודותיו אינו הדאו המוחלט (תרגום לין יוטאנג).
הדרך שאפשר לדבר על אודותיה אינה הדרך הלא-משתנה (וויילי).
הדאו שהוא נושא לדיון אינו הדאו האמיתי (אולד).
הדרך שאפשר באמת להחשיב כדרך אינה דרך קבועה (דויבנדק).
הזרם שאפשר ללכת בעקבותיו אינו הזרם הנצחי (ווטס).
המסלול שאפשר לדון בו אינו המסלול הנצחי (ווטס).
הכוח שאפשר לכפות אותו אינו כוח אמיתי (ווטס).
דרך שאפשר להדריך אינה הדרך הקבועה (פוּנג יוּ-לאן).
את ה[ד]או הנצחי לא ניתָן לתאר במילים (אמון).
דרך שאינו אלא דרך אינו דרך הקבוע (דאור ואריאל).

מכל מקום, צריך להיות ברור מההתחלה שהדאו אינו יכול להיות מובן כ"אלוהים" במובן של השליט, המלך, המפקד, האדריכל או הבורא של העולם. לדימוי של שליט-העל הצבאי והפוליטי, או לדימוי של הבורא הנמצא מחוץ לטבע, אין מקום ברעיון של הדאו.

הַדֶּרֶךְ רָחָב – אֶפְשָׁר לְהַשְׂמְאִיל וּלְהֵימִין בּוֹ,
רִבּוֹא הַדְּבָרִים מִתְקַיְּמִים בִּזְכוּתוֹ, וְהוּא אֵינוֹ תּוֹבֵעַ שְׂרָרָה;
מַשְׁלִים אֶת פָּעֳלָם וְאֵינוֹ עוֹשָׂם קִנְיָנוֹ;
מַלְבִּישׁ וּמֵזִין אֶת רִבּוֹא הַדְּבָרִים, וְאֵינוֹ שַׁלִּיט עֲלֵיהֶם. 

ועדיין הדאו הוא בלי ספק המציאות והאנרגיה המוחלטות של העולם, הבסיס בהא הידיעה לקיום ולאי-קיום.

הדרך – יש לו מהות ויש לו אמינות, אין לו עשייה ואין לו צורה; אפשר להנחילו אבל לא ללמדו במילים, אפשר לקבלו אבל לא לראותו. שורש עצמו וגזע עצמו עוד בטרם היו שמים וארץ, משכבר הימים הוא קיים אֵיתָן. הוא מקדש את הרוחות ואת האלים, מוליד את השמים ואת הארץ. הוא נמצא מעל לקצה העליון – ולא נחשב גבוה, מתחת לששת הכיוונים – ולא נחשב עמוק; הוא נולד לפני השמים והארץ – ולא נחשב מאריך ימים, קדום  מימי קדם – ולא נחשב עתיק. הדימויים שמקושרים לדאו אימהיים, לא אבהיים:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁגִּבּוּשׁוֹ בָּעֲרָפֶל,
נוֹלַד לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ:
שָׁקֵט! שׁוֹמֵם!
עוֹמֵד לְבַדּוֹ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה,
סוֹבֵב בַּכֹּל וְאֵינוֹ עָיֵף;
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בּוֹ אֶת אֵם הָעוֹלָם.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמוֹ,
אֲכַנֶּה אוֹתוֹ: "הַדֶּרֶךְ"; 

הדאו רחוק מלהיות גורם פעיל, או הנושא של הפועל, או העושה או המכין של דברים. "ובאין-עשייה אין דבר שאינו נעשֶׂה" (ווֵי). יש לו הכוח הסביל שמאז ומעולם נשים נודעו בו, ואפשר לומר שכוח הכבידה שלו הוא האנרגיה שלו.

דַּע אֶת הַזְּכָרִי,
שְׁמֹר עַל הַנְּקֵבִי,
וֶהֱיֵה גַּיְא לָעוֹלָם.
הֱיֵה גַּיְא לָעוֹלָם,
וּסְגֻלַּת (טֶה) הַקָּבוּעַ לֹא תַּעַזְבֶךָּ,
וְתָשׁוּב לִהְיוֹת תִּינוֹק. 
הַכָּבֵד הוּא שֹׁרֶשׁ הַקַּל,
הַדּוֹמֵם – אָדוֹן הָרוֹגֵשׁ. 

הנה כי כן, הדאו הוא הנתיב, הזרם, הסחף, או התהליך של הטבע, ואני מכנה אותו "דרך הנהר" מפני שהן לאו-דזה והן ג'ואנג-דזה משתמשים בזרימת המים כמטפורה הבסיסית שלהם. אבל מהותי למחשבתם שהדאו אינו יכול להיות מוגדר במילים, ושהוא אינו רעיון או מושג. כפי שאומר ג'ואנג-דזה, "אפשר לקבלו אבל לא לראותו". או במילים אחרות, הוא מורגש אך לא מובן, נגיש לאינטואיציה אך לא לקטגוריזציה, אפשר לסגוד לו אך לא להסבירו.

בדרכים דומות, אי אפשר לחתוך או לאחוז אוויר או מים, וזרימתם חדלה כשהם נבלמים. אין שום דרך להניח זרם מים בתוך דלי, או משב רוח בתוך תיק. אפשר להשוות תיאור והגדרה מילוליים למערכת של קווי אורך וקווי רוחב שאנו מדמים על פני כדור הארץ ועל פני הרקיע, על מנת להגדיר ולתחום את מיקומם של הרים ואגמים, של כוכבי לכת ושמשות. אבל הארץ והשמים אינם נחתכים על ידי הקווים הדמיוניים הללו.

כפי שאמר ויטגנשטיין, "חוקים מעין חוק הטעם המספיק וכיו"ב דנים ברשת, לא במה שהרשת מתארת."   מפני שהמשחק של הפילוסופיה והמדע המערביים הוא ללכוד את העולם ברשתות של מילים ומספרים, כך שתמיד הפיתוי לבלבל את החוקים או הכללים של הדקדוק ושל המתמטיקה קיים עם הפעולות הממשיות של הטבע. אל לנו להזניח את העובדה שחישובים אנושיים גם  הם פעולה של הטבע, אבל ממש כפי שעצים אינם מסמלים או מייצגים סלעים, מחשבותינו – גם אם התכוונו לכך – לא בהכרח מייצגות עצים וסלעים. מחשבות גדלות במוח כמו שעצים גדלים בשדות. כל התאמה ביניהם מופשטת, כמו התאמה בין עשר שושנים ועשרה סלעים, שאינה מביאה בחשבון את הריח והצבע של השושנים או את הצורות והמבנים של הסלעים. הגם שהמחשבה היא בטבע, אל לנו לבלבל את כללי המשחק של המחשבה עם דפוסי הטבע.

המונח הסיני, והדאואיסטי, למה שאנו קוראים "טבע" הוא צוּ-ג'ן, שמשמעו -  "הספונטני", זה שהוא "כָּךְ-מֵעַצְמוֹ". היה אפשר  לכנותו האוטומטי אילולא מילה זו היתה מקושרת עם מנגנונים ומוצרים מלאכותיים שאינם באמת "כך מעצמם". משמעותו של הטבע כ צוּ-ג'ן יכולה להיות שכל הדברים גדלים ופועלים באופן עצמאי, בעצמם. זו יכולה להיות משמעות השורות:

(כְּשֶׁאֲנִי) יוֹשֵׁב בְּשֶׁקֶט, לֹא עוֹשֶׂה דָּבָר,
בָּא הָאָבִיב וְהָעֵשֶׂב צוֹמֵחַ מֵעַצְמוֹ.

מאפיין בסיסי של השקפת העולם הדאואיסטית הוא שכל דבר-אירוע (שיה או וו) הוא מה שקיים רק בזיקה לכל האחרים. האדמה, וכל דבר שעליה, זעיר ככל שיהיה, בלי ספק "הולכים עם" השמש, עם הירח ועם הכוכבים. היא מורכבת מהם וזקוקה להם בדיוק באותה מידה שהיא זקוקה ליסודותיה שלה. ומן הצד האחר, השמש לא היתה אור אם לא היו עיניים, והעולם לא היה "קיים" ללא תודעות – ולהפך. זהו העיקרון של "התהוות גומלין" (שיאנג שנג), המוסבר בפרק השני של "ספר הדרך והסגולה".

העיקרון הוא שאם נניח לכל הדברים להתנהל בדרכם שלהם, ההרמוניה העולמית תיכּון, מפני שכל תהליך בעולם יכול "לעשות את הדבר שלו" רק בזיקה לכל האחרים. המקבילה הפוליטית היא תורת האנרכיה של קרופוטקין, שלפיה אם נניח לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, לנהוג על פי טבעם ולגלות מה באמת מהנה אותם, יתגבש מאליו סדר חברתי. חיי פרט אינם ניתנים להפרדה מחיי קהילה.

במילים אחרות, הסדר הטבעי אינו סדר כפוי; הוא אינו נובע מחוקים ומ"דִבְּרוֹת" שיצורים חיים צריכים לציית להם מכוח כפייה חיצונית, מפני שמבחינה דאואיסטית אין, לאמיתו של דבר, עולם חיצוני עיקש [שיש לכפות עליו חוקים מסדירים]. הפְּנִים שלי מתהווה  עם החוץ שלי יחד,- - סוגר משפט כמו "הילכו שניים יחדיו..."- - ואף על פי שהשניים עשויים להיות שונים הם אינם יכולים להיות מנותקים זה מזה.

כך, ה"בדרכו שלו" של כל דבר ודבר הוא ה"בדרכו שלו" של העולם כולו, של הדאו. בגלל התלות ההדדית של כל היֵשים, הם יתקיימו בהרמוניה אם יניחו להם ולא יכפו עליהם אחידות עם איזה מושג שרירותי, מלאכותי ומופשט של סדר; והרמוניה זו תופיע צוּ-ג'ן, מעצמה, ללא כפייה חיצונית. אין ארגון, הן במובן הפוליטי והן במובן המסחרי, שהוא אורגני. ארגונים, במובן זה, מבוססים על הליכה בעקבות חוקים וכללים ליניאריים שמוכתבים מלמעלה, כלומר מבוססים על מילים ועל סימנים מסודרים, סדרתיים, "כל דבר בעִתו"; מילים וסימנים שלעולם לא יוכלו לתפוס את מורכבות הטבע, אף על פי שהטבע הוא "מורכב" רק בנוגע למשימה הבלתי אפשרית של תרגומו לסימנים ליניאריים. מחוץ לעולם האנושי סדר הטבע מתנהל בלי להיוועץ בספרים, אבל פחדנוּ האנושי הוא שהדאו, שאי אפשר לתאר אותו -  הסדר שאי אפשר לכלול בתוך ספרים -  הוא תוהו ובוהו.

אם הדאו מסמל את הסדר ואת דרך הטבע, השאלה היא אפוא איזה סוג של סדר? לאו-דזה אכן משתמש במונח הוּן – "שגיבושו בערפל", "שומם", "גדול" – לציין את מצבו של הדאו לפני קיומם של שמים וארץ, אבל איני חושב שמונחים אלה יכולים לבטא "תוהו ובוהו" במובן של ערבוביה או של אי-סדר, כפי שאפשר למצוא בדברים שהיו מאורגנים והתפזרו. המובן הוא של שוּאן, של מה שהוא עמוק, "הָאָפֵל", המסתורי, הקודם לכל הבחנה בין סדר לאי-סדר – כלומר, הקודם לסיווגם של מאפייני העולם ולכינוים בשם.

בְּאֵין לוֹ שֵׁם – הוּא רֵאשִׁיתָם שֶׁל רִבּוֹא הַדְּבָרִים,
בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ שֵׁם – הוּא אִמָּם.
עַל כֵּן:
לְעוֹלָם – בְּאֵין כָּל רָצוֹן, תִּתְבּוֹנֵן בְּנִפְלְאוֹתָיו;
לְעוֹלָם – בַּאֲשֶׁר יֵשׁ רָצוֹן, תִּתְבּוֹנֵן בִּגְבוּלוֹתָיו.
שְׁנַיִם אֵלֶּה אֶחָד הֵם,
וּבְצֵאתָם יִבָּדְלוּ שְׁמוֹתֵיהֶם;
בִּהְיוֹתָם אֶחָד, יִקָּרְאוּ הָאָפֵל.
אֹפֶל לִפְנִים מֵאֹפֶל,
הַשַּׁעַר לְכָל הַנִּפְלָאוֹת. 

ה"תוהו ובוהו" של השוּאן הוא טבע העולם לפני שהבחנה כלשהי צוינה וכונתה בשם -  כתם הרורשאך המפותל של הטבע. אבל מרגע שנעשתה אפילו הבחנה אחת ויחידה, למשל בין יין ויאנג או בין 0 ו-1, כל מה שאנו מכנים העקרונות והחוקים של המתמטיקה, הפיזיקה והביולוגיה יופיעו בהכרח, כפי שהדגימה מערכת החישוב של ג' ספנסר-בראון.  נראה שההכרח הזה אינו כפוי על ידי כוח מחוץ למערכת עצמה.

הספר "דאו: דרך הנהר" יצא לאור בהוצאת בבל ומשכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד. תרגום: דרור בורנשטיין. התרגום מוקדש לזכרו של דן דאור.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...