איש החידות מעין הוד: ראיון עם דן חמיצר
בגיל 63 דן חמיצר חובק שני בנים בוגרים, ילדה בת שלוש וחצי, נכד בגיל של בתו, בת זוג שצעירה ממנו ב-22 שנה וספר חידות חדש לילדים, שהם, להבנתו, הרבה יותר אינטליגנטים מהוריהם. ראיון
"אני מפעיל הרבה מוצרים ופרויקטים במערכת החינוך ומתוך ההתנסות שלי בשטח עם ילדים רציתי לייצר מעין 'סופרמן' של חידות. החידוש מבחינתי הוא שלראשונה אני פונה לילדים צעירים שאצלם הדמיון מפותח יותר והם נחרצים יותר. מניסיון שלי, ככל שאנחנו גדלים הסקרנות שלנו מתכווצת."
לכן אתה ממליץ לחדד את מוחות ילדינו מוקדם ככל שניתן?
"חידות מניעות את כולם. מרגע שאנחנו נולדים פונים אלינו בשאלות ברמות שונות ')מי מתוק של אמא'? ועוד.( בהקשר של ילדים, האסימון נפל לי כשעמדתי בפני ילדים בכיתה ד' וסיפרתי להם מה זה חידות. בשלב מסוים נכנסה המנהלת ואמרה לי: 'תעשה להם את זה קל כי הם קטנים.' החלטתי ללמד אותה לקח. רשמתי משפט חידה על הלוח וביקשתי ממי שיודע שירים את היד, וכולם חוץ ממנה ניחשו. ללא ספק המוח הוא משאב, והחוכמה היא לשמר אותו."
האם ילד שמצליח לפתור חידות הוא ילד מחונן?
"השאלה הזו מקפיצה אותי במהות שלה. היא מעידה עד כמה אנחנו נותנים למערכת החינוך לקבוע מיהו מחונן. ההסתכלות שלי היא שהמוח האנושי כל כך רחב כך שלמעשה לכל ילד יש סיכוי להיות מחונן בתחום מסוים. אני ממליץ לכל הורה - במקום שיחפש את המחוננות של השכן שיחפש את סוג המחוננות אצל הילד שלו, ויש המון סוגים: למשל, מחוננות בתחום הקשב אם יש לך ילד שקט וקולט, ילד שהוא בעל ראייה מרחבית, ציור ועוד. לדאבוני, בדרך כלל רק ילדים שפותרים משוואה מתמטית בגיל שנתיים זוכים לקרדיט. ואגב, הטכניקה של בדיחות היא אותה טכניקת חידות וגם האתגר זהה, להבין בדיחה או לפצח חידה זו הצלחה - כשהאסימון נופל זה פותח עולמות."
צחוק, צחוק, העבודה על "חידני" נעשתה ברצינות יתרה. הצוות של "חידני" כלל פסיכולוג, אנימטור ומומחים נוספים, שעבדו
אחת השותפות הפעילות ביצירת "חידני" היא עימי (על שם אביו עמנואל,( בתו בת השלוש וחצי. "עימי לא יכולה להגיד שהעבודה שלי מרחיקה אותי ממנה, נהפוך הוא, היא הטסטר שלי. כל מה שמופיע בספר נבדק על ידה בשנה האחרונה ומה שהיא לא הבינה לא נכנס."
אתה מגדל את הדור הבא של החידונאים?
"אני בעיקר רואה בנו ההורים נותני השראה. מרבית האנשים לא ראויים למילה 'מחנך.' יותר קל להורה לשמש כמודל, להתנהג בצורה מסוימת ולתת לילד לעקוב אחריו."
"אני רואה את העולם כמקום דיכוטומי, יש את הצד של הטובים ויש את הצד של הרעים. עם שני הבנים שלי, גיורא (39) ואמיר ,(31) תמיד עמדתי על המשמר ושאלתי את עצמי אם יש לי ילדים טובים. זה לא משהו שאפשר להקנות אותו אלא בעיקר לעקוב אחריו. פחות עניין אותי איך הם נתפסים במערכת. נכון שאמיר הוא שותף מצליח במועדונים בתל-אביב וגיורא קנה את שמו כיוצר הסדרות 'ששטוס,' 'השמינייה,' 'האי' ועוד, אבל אני בעיקר גאה בהם שהם התפתחו להיות אנשים טובים."
והיום, כאב לילדה בת שלוש וחצי, המודל השתנה?
"הכל שונה. יש הבדל תהומי בין ההורות שלי אז והיום. אני חושב שהורות בגיל צעיר יש לה יתרונות פיזיולוגיים בעיקר והיא לא דומה להורות בגיל מבוגר. הורות מאוחרת היא הורות קיימת ולא משתדלת, היא חפה ממיליוני משתנים שהיו חלק מעולמי המתפתח בעבר. כאבא צעיר הייתי מאוד עסוק בלבנות את עצמי. עימי נולדה כשהייתי בן .59 הגעתי להורות משוחרר מלחצים. עבורי זה מאוד טוב."
השוני בהורות החל למעשה כבר מהרגע שעימי יצאה מרחם אמה, בלידה טבעית בביתם שבעין-הוד. "הבנים שלי נולדו בזמן שהיה מקובל שהגברים יושבים בלובי של בית החולים, מעשנים סיגריה ומחכים לבשורה," הוא משחזר. "את עימי ענת בחרה ללדת, כמו את שלושת בניה הבוגרים (בני 15 ,14 ו(18- בלידה טבעית בבית. אני יילדתי את עימי עם מיילדת, זה קרה מאוחר בלילה, רק שלושתנו היינו שם, וזה היה נפלא."
אחד ההבדלים הנוספים בהורות של חמיצר לבתו עימי, בהשוואה לאבהות שלו לגיורא, בנו הבכור מנישואיו לעיתונאית יעל חן, ולאמיר מנישואיו לפסיכולוגית נילי חמיצר הוא שאת עימי הוא מבטיח לא להעביר את תלאות הגירושים. "בעולם בו ישנם שישה מיליארד אנשים, הסיכוי שמישהו ימצא את בחיר לבו הוא סיכוי סטטיסטי לא פשוט," הוא אומר. "יש כאלה שזה קורה להם, יש כאלה שנאלצים להתפשר ויש כאלה שלא מתפשרים ורק בגיל 50 מוצאים מישהי שמקבלת את התואר 'את תהיי אלמנתי.' החיים לימדו אותי שלא פחות חשוב מאיך אתה נשוי, חשוב איך אתה גרוש. כיום כשאנחנו מדברים על אחוזי גירושים כל כך גבוהים, גירושים מוצלחים ונישואים מוצלחים צריכים להוות יעד במידה שווה. לצערי, החברה שלנו עוד לא למדה לדרוש את זה."
את התואר המכובד "את תהיי אלמנתי" חמיצר מעניק בחיוך ובאושר לאשתו ענת, ,41 רופאה כללית המטפלת גם ברפואה סינית בהכשרתה. "ענת ואני יחד משנת ,2001 אבל הכרתי אותה עוד קודם לכן כבת בית של חבר שלי. בתום נדודי ניסיתי לחזר אחריה ללא הצלחה ובעוגמת נפש רבה. עד שיום אחד נפל לה האסימון והיא צלצלה אלי."
לענת יש שלושה ילדים גדולים, אתה כבר סבא, ההחלטה להביא ילד לעולם היא סוג של חידה.
"ההחלטה על עימי לא באה מתוך חשיבה עמוקה ונועזת. מבחינתי, המוטיבציה הייתה התקווה להיות אבא לבת. כמי שגידל שני בנים הייתה לי תחושה שילדה זו החתיכה החסרה וזה הצדיק כל הימור. בן ובת הם שני זנים שונים, לא מאותה אבולוציה. מי שלא חווה הורות לילדה לא חווה חלק גדול מההורות."
בכל זאת החיתולים, העייפות, גני השעשועים. לא פשוט בזמן שכולם יוצאים לפנסיה.
"אני מתמוגג. תינוק זה דבר תובעני אבל נפלא. אם כבר, הקושי מגיע בגיל ההתבגרות. בין אם אתה רוצה או לא אתה זוכה למסע בזמן ואתה מוצא את עצמך על מגרש המשחקים עם נערות בנות 30 ומשוחח על מהות המוצץ, מה שמבהיר לך שתחושת הזקנה או הצעירות היא קודם כל במוח. מעבר לכך, אנחנו משפחה מרובת ילדים, אז כל אחד נוטל חלק. גם ענת וגם אני עובדים המון מהבית ומקדישים לעימי את הכל מתוך אהבה. זה לא עול שהיה צריך לשאת בו. ובכלל, אם אתה מחליט שכל מה שאתה עושה הוא דבר שכדאי לך לאהוב אותו, זה לא משנה אם אתה מחליף חיתול או כותב חידות. הכל עניין של סידור הראש."
פיענוח מרקם היחסים במשפחת חמיצר אכן מצריך סידור ראש. כאמור ארבעה חודשים אחרי לידת עימי נולד לחמיצר גם נכדו מיכאל. בתרגום חופשי גיורא הוא למעשה אחיה של עימי הקטנה, עימי היא דודה של מיכאל בן גילה, ודן הוא האבא-סבא של כולם. "אין ספק שהגבולות מיטשטשים ומבחינה מסוימת הסדר השתבש," מודה חמיצר. "בגלל האבהות הזו אני לא ממש יודע להיות סבא. כשמיכאל רואה אותי השמחה שלו היא תמיד כפולה, הוא שואל 'סבא, הבאת את עימי.'? הוא מחפש את דודתו הקטנה. גיורא גר בתל-אביב, כך שיוצא לי לראות את מיכאל בערך פעם בשבוע ואני משתדל שזה יהיה הוא ואני. ללא ספק, זו דינמיקה אינסופית של אנשים ושעות."
בטח יש לזה יתרונות, אתה וגיורא יכולים להחליף טיפים.
"ממש לא, אנחנו לא טיפוסים כאלה וכל נושא העצות לא רלוונטי. לתפיסתי, הורות זה לא מקצוע, זה מצב קיומי בטבע, זה לא משהו שאנחנו יכולים ללמוד או למקסם, זה חלק מאיתנו. זה כמו שתגידי שהליכה היא מקצוע. ההורות שלי היא אוטומטית, לא בעייתית, אין לי צורך להחליף עצות ואני לא עושה עניין מכלום."
גם לא מעט ייסורי מצפון על כך שהאבהות לעימי אולי באה על חשבון הסבאות למיכאל?
"עם נקיפות מצפון לא מגיעים לשום מקום. אף אחד לא יכול להיות יותר ממי שהוא באמת. הדמות הכי חשובה בחיי הייתה סבתי, היא לא גרה קרוב אלי ואני זוכר שמה שהיה הכי יפה אצלה זה שהיא לא השתדלה. כשהיא הייתה היא פשוט הייתה וזהו. זה מה שמנחה אותי. התרומה של מבוגרים להתפתחות ילדים הוא דבר בלתי אמצעי, הדבר האחרון שילד צריך הוא שמישהו יעשה לו טובה ויגיע על מנת למלא איזו מכסת שעות. אם אתה לא בא ממקום שזה הכיף הכי גדול שלך - תישאר בבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם