בשר זה חיה שמתה: מה נזירים בודהיסטים אוכלים?
מתי ליבליך מתמודדת עם חינוך בנה, צמחוני מלידה ולוחם נטול עכבות למען חיי בעלי החיים, ועם עמדתו הלא כל כך חד-משמעית של הבודהא בעצמו בנושא דנן. היום הבינ"ל ללא בשר - פרויקט מיוחד
קצת מוקדם מדי לטעמי, הגיעה השאלה הזאת מבני בן השנתיים במהלך ארוחה משפחתית בחוות סוסים בצפון הארץ. הסוסים מטיילים להם בחוץ, האנשים אוכלים להם סטייקים. ואני, בצורה מאוד לא טיפוסית, מצאתי את עצמי מסבירה: "בשר זה חיה שמתה". ובתוכי, כל הלימוד הפסיכולוגי מתחיל לגעוש: מה אני עושה? הרי ברור שזה לא לגיל שלו. אבל מה אני יכולה לעשות?
נעבור סצנה. בערך שלוש שנים מאוחר יותר אנחנו יושבים בביתם היפיפה של חברים לארוחת ערב. האבא אומר לחברו של בני בזמן שהוא שם בצלחת עוף: "אתה רוצה את העור? להוריד לך את זה?" ואני רואה את עיניו הגדולות של בני ויודעת שמשהו עומד להגיע. ואכן, בעמדה של לוחם למען מטרה מקודשת נעמד הילד בן החמש ואומר לחברו: "אתה יודע מה זה בשר? זה חיה שמתה!" ואז, כשהאמירה לא עושה את הרושם המבוקש, הוא ממשיך בלוגיקה שמעולם לא למד ממני: "אם אתה היית פרה היית רוצה שיהרגו אותך ויאכלו אותך? איך היית מרגיש?" מסביב לשולחן רוחש שקט לא נוח. בתוכי רוחש שקט לא נוח.
יותר מאוחר, אחרי שהלכנו, ניסיתי להסביר לבני בלי להישמע ביקורתית מדי על העמדה המוסרית שלו, שזה שאנחנו לא אוכלים בשר לא אומר שאנחנו צריכים להחליט בשביל מישהו אחר מה הוא אוכל. "כל אחד בוחר מה שהוא בוחר בחיים", אני אומרת. ושוב חושבת, אוי לא, זה הרי לא לגיל שלו.
ואז, אחרי כמה חודשים, מתרחשת הסצנה הבאה. אנחנו באירוע משפחתי מרגש מאוד, בחצר מקושטת להפליא בביתו של בן דודי. התכנית האמנותית כוללת נאומים ושירים, ובאופן כללי לא ממש מותאמת לילדי המשפחה. וילדים, כמו ילדים, מחפשים להם תעסוקה. והם מוצאים. שיירה של נמלים הולכת לה ליד העץ, והם כולם מתיישבים ומתחילים למעוך את הנמלים בכל מיני דרכים יצירתיות ויצירתיות פחות.
שוב, אני רואה את המבט של הבן שלי ויודעת שמשהו גועש. הוא ניגש אליהם ומתיישב. והנה מגיע הנאום: "איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם נמלים ומישהו גדול כל כך היה מועך אתכם?" הילדים לא שמים לב, הם נהנים והוא קטן. אבל הוא לא מוותר. הוא נעמד ומתחיל להגן על השיירה. קטן, אבל חזק. והדיאלוג ממשיך. והפעם, אין בי שקט לא נוח. כי כאן, אני יודעת שזה נכון. יודעת שמה שהוא עושה אולי חסר סיכוי, אבל אני שמחה שהוא עושה את זה.
אז מה ההבדל? למה כשבני מטיף לחבריו הקטנים לא לאכול בשר אני מתכווצת במקומי, אבל כשהוא מנסה להגן על שיירת נמלים מאלימות אני מרגישה תחושה נכונה? זה הכול השלכות שלי? אולי. אבל לא רק.
הבודהה, ב"דהמפדה" (טקסט שתורגם לעברית על ידי שי שוורץ) אמר זאת כך:
כולם רועדים מפני אלימות,
כולם פוחדים מהמוות.
בראותך שאחרים כמוך,
אל תהרוג ואל תגרום לאחר להרוג.
כולם רועדים מפני אלימות,
החיים יקרים לכולם.
בראותך שאחרים כמותך,
אל תהרוג ואל תגרום לאחר להרוג.
אם בעודך רוצה להיות מאושר
אתה משתמש באלימות נגד יצורים חיים
שגם רוצים להיות מאושרים,
לא תמצא אושר
בבודהיזם עצמו, למרות התפיסה הרווחת, הנושא של צמחונות מורכב. ישנו ויכוח בין זרמים שונים לגבי השאלה אם הבודהה חשב שנזירים צריכים להיות צמחוניים או לא. כללית, זרם המהאיינה (מה שאנו מכירים בעיקר כבודהיזם טיבטי) לעתים מדגיש צמחונות כערך חשוב מאוד (למרות שאפילו הדלאי למה אינו צמחוני מסיבות בריאותיות). בברור נאמר כי הצמחונות מומלצת למי שיכול להיות צמחוני. והמילים האלו עדינות לא במקרה, כפי שנראה. בזרם התרוודה, הקיים בעיקר בתאילנד ובבורמה, ישנה אבחנה מעניינת לגבי צמחונות. אבחנה שבעיני לוקחת אותנו לעומק של השאלה של אי-אלימות ושל סבל.
הרבה פעמים, כשאני רואה צמחונים שמפגינים באלימות נגד אלימות, מתעוררות בי אותן התחושות שהתעוררו בי למראה בני וחברו. חשוב להבין שבתרוודה ישנה אמירה ברורה נגד אלימות (כמו גם בזרמי בודהיזם אחרים). אבל לפי הזרם הזה היה הבודהה מבקש מהנזירים שיאכלו כל דבר שהם מקבלים בכפר בסיבוב הנדבות שלהם. כלומר, הנזירים, למרות התנגדותם לאלימות, לא היו מפתחים היקשרות לעמדות ולדעות לגבי בשר. הם לא הלכו בכפר והתווכחו עם האיכר שנתן להם בשר. הם לא זרקו את הבשר. הם היו אוכלים את כל מה שניתן להם, מתוך תרגול של שוויון נפש.
כי הרי ההיאחזות שלנו בעמדות היא מקור כה עצום לסבל בעולם. מקור למלחמות. מקור לכאב. דבר שבריקות שלו אנו מתבוננים במדיטציה. מצד שני, הבודהה אמר: אם אתם יודעים שמישהו הרג חיה במיוחד למענכם אל תאכלו אותה. כלומר, אין בשוויון נפש משום אי נקיטת עמדה מוסרית. אז משהו כאן, במורכבות הזו שבין בחירה מוסרית לבין אחיזה בעמדות שלנו כ"אני", כ"שלי", נראה לי מאוד חשוב. כדי שצמחונות באמת תהיה סובלנות. ולא אלימות נוספת.
מתי ליבליך מלמדת פסיכולוגיה מזרח-מערב באוניברסיטת ת"א, מספקת ייעוץ לנפגעי כתות ומטפלת במשברים רוחניים. ספרה, "האדם שבקצה האגו" יצא לאחרונה בהוצאת כתר רימון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם