לבן בחלום שחור: שיער לבן הוא טרנד חם
שיער צבוע בלבן הוא טרנד בוער בקרב צעירות, תשאלו את קייט מוס. אלא שכשזה מגיע לנשים בוגרות מחוץ למסלול, השיבה היא כמעט טאבו. על המתפארות ועל המסרבות להכנע ללחץ
בתצוגה של "ויקטור ורולף" בשבוע האופנה בפריז, העלה צמד המעצבים על המסלול את הדוגמנית קריסטן מקמנאמי כשעליה שכבות של בגדים, שהופשטו ממנה שכבה אחר שכבה והולבשו על הדוגמניות האחרות שהילכו על המסלול. מקמנאמי, שעמדה במרכז התצוגה המרהיבה, לא רק חגגה השנה את יום הולדתה ה,43- אלא אף מתהדרת בשיער אפור ארוך, שרק מגביר את הייחודיות שלה בתעשייה הנוטה לעטר את שערי המגזינים בדוגמניות בגיל העשרה.
פסים אפורים כיכבו גם בתצוגה של "שאנל," כשבשורה הראשונה ישבה הבלוגרית טאבי גבינזון בת ה,14- בשיער קצר צבוע אפור, והצטלמה בגאווה ליד המעצב קארל לאגרפלד, שבעצמו אוחז בקוקו לבן שהוא כבר מזמן סמלו המסחרי. מצד שני, אפילו שזה מריח כמו טרנד כשקייט מוס מגיעה עם פסים אפורים מלאכותיים בשיערה להשקה יוקרתית של חברת תיקים, האם זה היה לגיטימי באותה מידה אם הדוגמנית בת ה36- הייתה מופיעה לתצוגות בגאווה עם שורשים לבנים תוצרת אימא טבע ולא ידי הזהב של הספר הקבוע?
"כשהצבע האפור מלאכותי, כמו הפסים שקייט מוס הופיעה איתם להשקה, זה לגיטימי," אומר מעצב השיער ארז שרביט. "לדעתי, זה טרנד שייעלם כלעומת שבא. אולי הוא יתפוס לתקופה באירופה או בארצות הברית, אבל לארץ הוא בכלל לא יגיע. אצלנו התחרות על כסף, מעמד, מי נראה יותר טוב ויותר צעיר - חזקה מהכול. יותר מדי חשוב לאנשים בארץ מה חושבים עליהם מסביב ורק נשים בטוחות בעצמן, שיצאו ממשחקי הכוחות וממלחמת ההישגיות, יעזו להישאר עם שיער שיבה."
ד"ר מיכל פופובסקי, ,56 מרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ב"בצלאל" המתהדרת בעצמה ברעמה אפורה וטבעית, סוברת כי יש מכנה משותף לנשים שבוחרות לא לצבוע שיער שיבה. "כולן נשים חזקות ובעלות עמדה בחיים, שמחליטות מה הן רוצות ולא הולכות לפי מה שהחברה רוצה בשבילן," היא מצהירה. "בתל אביב יש קטגוריה ברורה של אמניות ואינטלקטואליות, משכילות ברובן. אני שייכת לקבוצה הזו."
לטענת ד"ר דיאנה לוצאטו, סוציולוגית,
אם שיער שיבה הוא דרך הטבע, איך קרה שדווקא נשים שבוחרות להישאר טבעיות ולא לצבוע את שיערן בשלל כימיקלים צבעוניים הן אלה שמוצאות את עצמן עומדות לביקורת בכל פעם שהן
יוצאות לרחוב, ונאלצות לספק נימוקים משכנעים לסביבה?
"למה נשים כמו שהן באות לעולם - כשהן מתבגרות, משמינות או כשיש להן קמטים, הן לא בסדר,"? שואלת סיביל גולדפיינר, ,52 בעלת רשת האופנה "קום איל פו." "אני לא צובעת את השיער קודם כול כי זה יפה בעיניי. מעבר לזה, אני חושבת שיש משהו בלקבל את עצמך שהוא הכי חזק ונכון. זו מי שאני, זה הגיל שלי וזה מה שקורה לאנשים כשהם מתבגרים."
אולם יש נשים שהשיקול האסתטי הוא שמוביל אותן לקבל את ההחלטה לא לצבוע, בלי אג'נדה מוצהרת ובלי לעלות על בריקדות. "אנשים מצמידים להחלטה לא לצבוע את השיער נימוקים שונים ומשונים - היא לא צובעת כי היא פמיניסטית, כי היא רוצה למשוך תשומת לב, ממניעים אקולוגיים או כדי לשדר אמירה אחרת כלשהי," אומרת אורנית לפין, ,48 אדריכלית כסופה ומטופחת להפליא. "אצלי זה אסתטי ופרקטי נטו, החלטתי שזה חלק ממני - טבעי, רך ונעים."
אצל מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, ,58 הפסים האפורים המקשטים את שערה הפכו כבר מזמן לסימן היכר, לצד הליפסטיק האדום והמשקפיים העגולים. "כיום כמעט כל החברות שלי כסופות, אבל אני הייתי בין הראשונות. לא עמדה מאחורי זה שום החלטה ערכית, אם זה לא היה יפה בעיניי הייתי מעיפה את זה. צריך לזרום ולראות אם הטבע עשה החלטה מעניינת ואם לא - אז להתערב ברמה מסוימת. הפסים שלי יפים בעיניי, וכשראיתי שהם רכים וכיפיים לי השארתי אותם. כסוף זה הבלונד החדש, לא."?
בין אם המניעים אקולוגיים, פמיניסטיים או אסתטיים ותו לא, עובדה אחת עליה מסכימות כולן היא החיסכון המשמעותי בזמן, כסף ואנרגיה. "כשהייתי צעירה ושוטה הייתי צובעת את השיער," מספרת חנה ברוד, גננת בת 58 מצפון הארץ. "זה היה תובעני, טורדני ויקר, ולפני עשר שנים החלטתי שנמאס לי."
התגובות אותן היא מקבלת מהסביבה מתאפיינות בפליאה ותהייה אם היא צובעת ללבן, ומסתיימות כמעט באופן קבוע במשפט: "וואו, איזו אמיצה את."! בימים אלה משתתפת ברוד בפרויקט של חברת ,Dove במסגרתו תמונתה תיתלה על גבי שלט ענק במרכז תל אביב, לצד נשים אמיתיות ממגוון גילאים מרחבי הארץ. הפרויקט, שזכה לכותרת "ליופי אין מלכה אחת," הושק לרגל יום האישה הבינלאומי כאלטרנטיבה לטקס בחירת מלכת היופי החל באותו היום ממש, ויימשך חודש ימים.
"חשוב להציב מודלים אחרים, אלטרנטיביים, למאפיינים כמו צבע, משקל וגיל, כדי שיותר נשים ימצאו מודל להזדהות איתו," אומרת גולדפיינר. "האדם היחיד לא יכול לעמוד מול המוסכמות הרווחות בחברה. אנחנו מוצפות בדימויים שהמדיה מאכילה אותנו וקשה לנו לעמוד איתנות מול הפרץ הזה, המשבצת שהעולם מייעד לנו על איך אישה נחשקת אמורה להיראות."
ד"ר פופובסקי נרתעת מהשימוש בפועל "אמורות." לטענתה, איפור וטיפוח הם קודים שמושרשים בתרבות כבר שנים, למשל שפתון, שהשימוש בו ידוע עוד מימי מצרים העתיקה, ונשים מזהות את הנשיות שלהן עם הקוד הזה. "הבעיה היא שעם השנים הקוד הזה התמסד והפך למעין חובה המוטלת על נשים. תעשיית הקוסמטיקה היא מכבש שלא מוותר על אגורה - ציפורניים, שפתיים, פנים, גוף וגם שיער. לולא ההשפעה הגורפת של התעשייה הזו, אולי הייתה גדלה קהילת הנשים שבוחרות לא להתאפר או לצבוע את שיערן."
הדעה הרווחת מחברת באופן כמעט אוטומטי את ההחלטה שלא לצבוע את שיער השיבה להזנחה ולחוסר אכפתיות. כפי שטוענת ד"ר לוצאטו, לא לטפח את עצמך נתפס כמעט כחטא. "זו תפיסה שמטופחת על ידי אינטרסים קפיטליסטיים, ערך היופי כל כך דומיננטי שהוא לא רק משהו שאפשר להשיג - אלא משהו
שחובה להשיג." ברוד, מבחינתה, בוחרת להישאר טבעית לחלוטין, ובשנים האחרונות אף הפסיקה להתאפר כלל. "אישה שלא מקבלת את עצמה ולא מרגישה בנוח בעור שלה, תשתמש בעזרים מלאכותיים - תתאפר, תתמרח ותעשה הכול כדי להיות יפה וחושנית. אישית, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני וגם המשפחה הקרובה נותנת לי פידבקים חיוביים. כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער התייעצתי עם בעלי, שאמר לי 'אני אוהב אותך כמו שאת.' זה היה מבחינתי האור הירוק, כל יתר העולם קטן עליי."
בריאיון אותו נתנה ג'יימי לי קרטיס למגזין האמריקאי AARP לפני כשנתיים, היא פרסה את משנתה על קבלה עצמית, היתרונות שבהתבגרות ועד כמה החיים נפלאים ממרומי גיל ,50 לעומת גיל .20 אולם עיקר הדיון עם יציאת הגיליון נסב סביב תמונת השער שבה כיכבה קרטיס - שיערה הקצר מאפיר, פלג גופה העליון חשוף והיא מחייכת מאוזן לאוזן. לו הצטלמה כל כוכבת הוליוודית אחרת על שער מגזין, חשופה וסקסית, כנראה לא היינו מנידים עפעף. אז למה חוללה תמונתה של קרטיס סערה ברשת וגררה אחריה שלל ביקורות ומאמרי דעה?
"להיות צעיר זה ערך קדוש בחברה המערבית," אומרת ד"ר לוצאטו. "הנעורים הפכו לפולחן, ואם את נראית זקנה ומסתובבת בעולם את מזכירה לאנשים שכולנו מתבגרים וכולנו נמות בסופו של דבר. אנשים מעדיפים לא לחשוב על זה. ההחלטה לא לשחק את המשחק לפי הכללים היא מעין קריאת תיגר. הרי בזכות הטכנולוגיה אפשר היום לסדר הכול. אנחנו מפעילים את אותו השיפוט המוסרי שנפעיל על אדם חולה שבוחר לא ללכת לרופא. כיעור וזקנה נתפסים בחברה שלנו כחולי, כמשהו שלא צריך להיות ולכן אם אפשר לטפל בו באמצעים מלאכותיים, חובה לקיים את פולחן היופי."
פולחן זה, לידיעת הקוראים ג'ורג' קלוני וריצ'רד גיר, הוא כיום גם מנת חלקם של הגברים, שבמקביל לשחרורן של הנשים הפכו להיות אובייקטים מיניים בעצמם. לדברי ד"ר לוצאטו, אם בעבר זקן נתפס כבעל ניסיון, בעולם שנשלט על ידי טכנולוגיה וחידושים אנשים מבוגרים נתפסים כלא מעודכנים ונחשבים פאסה. "אנחנו חיים בחברה שהערכים בה התהפכו. כיום, להיראות מבוגר לא סתם נחשב כדבר לא יפה, זה נחשב כמעט כדבר לא מוסרי. בחברה כזו, החובה לטפח את עצמך חלה על כולם."
ברחוב הישראלי, כמו בכל נושא, גם על זה יש לכל מי שבסביבה מה לומר. "בארץ,
החברה מאוד לוחצת לשחק את המשחק," אומרת אפרתי, "ואנחנו לא מאפשרים לאינדיבידואלים להתקיים בתוכנו. השונים חייבים להיות מיוחדים, בעלי ביטחון עצמי, מכתיבי סגנון ולא מקבלי סגנון. ככל שיראו אותנו יותר זה ייתן לגיטימציה לעוד אנשים לעשות את מה שהם מאמינים ולא את מה שהחברה מכתיבה להם."
"בסופו של דבר," מסכמת לפין, "פתרונות מלאכותיים מטפלים בקליפה, אבל לא בתוכן. נשים רצות לצבוע את השיער, לעשות סיליקון, מתיחות פנים, להתאפר - הכול כדי לחפות על חוסר הביטחון. אני מכבדת כל אישה על ההחלטות שלה, אבל בכל מקרה את חייבת להיות אמיתית עם עצמך. חוץ מזה," היא צוחקת, "שיער שיבה כמו שלי אף ספר לא יכול לעשות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם