מי הבוס?
לאבא מגישים ראשון את האוכל והוא גם זה שבוחר איזו תוכנית רואים בטלוויזיה. סומרות לכם השיערות? זה המתכון של הפסיכולוג אהוד גלבוע למשפחה מאושרת. והאמא? היא הבוס רק בזמן ההריון והלידה
אם כל השערות בגופכם סומרות למקרא השורות הללו, שמחזירות אתכם לתחילת המאה הקודמת, יכול להיות שזה בדיוק מה שהפסיכולוג הקליני אהוד גלבוע, מחבר הספר "זוגיות והורות - עקרון הדומיננטיות המתחלפת" (הוצאת "ידיעות ספרים,(" רצה להשיג באמצעות פרובוקטיביות פלקטית משהו. אז אם אתם פמיניסטיות ופמיניסטים נלהבים, אולי עדיף שתעברו כבר עכשיו לכתבה הבאה. מצד שני, חכו רגע, יכול להיות שאם בכל זאת תחזיקו מעמד בלי להתעצבן, אולי עד סופו של הריאיון תראו שהוא לא בהכרח סותר את האג'נדה שלכם.
"גם הפמיניסטיות והפמיניסטים רוצים שהאהבה הזוגית תמשיך ל20- שנה ויותר, ותשרוד את אתגר ההורות, שלרוב גורם לאהבה לפחות ולהיהרס עם השנים," מסביר גלבוע, ,58 נשוי, אב לשלושה וסב לשלושה, את הנחת העבודה הבסיסית שהביאה אותו לחפש פתרון פרובוקטיבי. "התחלתי את הקריירה שלי כפסיכולוג ילדים וכשטיפלתי במשברים של ילדים, הבנתי שלרוב מדובר בתוצאה של משברים בין ההורים לבין עצמם. הם כועסים,
לטענתך, אף זוג לא יכול להימנע מחורבן המערכת המשפחתית, במוקדם או במאוחר?
"אני חושב שאפשר לחולל שינוי בצורה לא מסובכת. הגעתי למסקנה שהמבנה שבו יש שני מנהלים לאותה מערכת מוליד קונפליקטים ומאבקים. משפחה היא לצורך העניין בדיוק כמו כל עסק שתנסי לנהל. יש אומנם זוגות שבהם אחד מבני הזוג ניצח במאבק והשני נותר פסיבי, מנותק וחסר משמעות, אבל גם אם הם סבורים שכך טוב להם ושבכך פתרו את הבעיות שלהם, זה מבנה בעייתי ביותר."
"גם מבנה כזה הוא בעייתי מאוד. אני קורא לזה 'מבנה של התמחויות,' וגם בו מגיעים שני בני הזוג במוקדם או במאוחר לבדידות גדולה. הסכמות סופן להתפוצץ. אין דבר כזה ששני בני הזוג עושים רק דברים שהם טובים בהם או מעדיפים לעשות. אף אחד לא אוהב לנקות שירותים, אבל שניהם צריכים לעשות גם את זה. שני בני הזוג צריכים לדעת לעשות את כל המטלות שבני אדם בוגרים בכלל, והורים בפרט, עושים. דווקא מצב שמשמר את זה שהאישה מטפלת בילדים, מבשלת, מכבסת, מנקה וכו,' ובדרך כלל גם מנהלת קריירה בחוץ בימינו המודרניים; והגבר מפרנס ובא הביתה לראות כדורגל, גורם להחלשתו של הגבר. זה שהגבר מרוויח יותר לא בהכרח הופך אותו לדומיננטי וחזק. אישה שעושה הכול מרגישה חזקה ודומיננטית מתוקף שליטתה בכל התחומים, ועשויה לראות בגבר שלה גבר חלש. מגבר כזה היא לא יכולה לקבל אהבה, כי היא צריכה גבר חזק. וכך מתחיל המשבר."
אז איך עובד עקרון הדומיננטיות המתחלפת?
"צריכות להיות תקופות משתנות. שני בני הזוג צריכים להתנסות בלהיות אחראים ובלהיות מובלים - תקופות מסוימות כמנהלים ותקופות אחרות כסגנים. זה כמובן לא אומר שהגבר צריך לוותר על הקריירה בחוץ כדי לשבת בבית ולגדל ילדים. ניהול ועשייה הם שני דברים שונים. שני בני הזוג צריכים להבין שבניהול משפחה, שלא כמו בניהול זוגיות, אין דמוקרטיה, אין שוויון. גברים, שאומנם יש להם בעיה עם שליטה ושונאים שאישה מכוונת אותם ומנהלת אותם, צריכים להבין שבתקופות מסוימות, הנשים הן המנהלות."
מתי?
"לפי הטבלה שפירטתי בספר, האישה דומיננטית בשלב החיזור, בשלב ההיריון והלידה, ועד גיל שלושה חודשים של התינוק - בכל פעם שילד חדש נוסף למשפחה. אלה התקופות בעצם, שבמהלכן האישה צריכה לנהל את הבית."
גלבוע טוען כי ברוב שנות גידול הילדים, הגבר הוא שצריך להיות דומיננטי. מצד שני, הוא טוען שגברים הינם חסרי אחריות, אבל מותיר בידיהם את מרבית זמן השליטה בתא המשפחתי.
זה בעצם מן 'הפוך על הפוך' כזה, האישה היא בעצם המבוגר האחראי, אבל היא נותנת לגבר בבית לנהל?
"אימהות לא יכולות לדמיין את הבית מנוהל על ידי האב, כשהן בעצם אלה שמנהלות את המשפחה בזמנים שבהם האב נמצא בעבודה. וכך באמת נוצר מצב שבפועל האם היא מנהלת המשפחה העיקרית. אז איך יוצרים מצב בו האב יוכל לנהל את המשפחה בלי שהקריירה שלו תיפגע? ברגע שלתינוק בבית מלאו שלושה חודשים, יוגדר האב כראשון בחשיבותו בהיירכיית המשפחה. בעצם הגדרת התפקיד, הוא גם מקבל אחריות כוללת ומוחלטת על כל בני המשפחה, כולל על עצמו, בכל התחומים, בכל זמן ובכל מקום. הדבר מותנה כמובן בכך שלפני שהוא מקבל החלטה כלשהי הוא אמור להתייעץ עם בת זוגו, הסגנית שלו לצורך העניין. אבל היא והילדים אמורים לכבד את מעמדו של האב כמנהל המשפחה והוא אמור להיות מועדף על ידיהם בכל תחומי החיים. צרכיו ורצונותיו אמורים להיות חשובים מעט יותר מאלו של שאר בני המשפחה בפעילויות הביתיות - למשל לקבל ראשון את האוכל בארוחה המשפחתית, לצפות בטלוויזיה בתוכנית החביבה עליו, להאזין למוזיקה האהובה עליו, כולם אמורים להיענות לבקשותיו ולהעדיף אותן על פני הפעילות שהם עוסקים בה באותו רגע."
הרעיון מקומם, וזאת בלשון המעטה. בעיקר כשהאישה אחראית לג'אגלינג האינסופי של טיפול בילדים, בבית וניהול קריירה משלה במקביל.
"זאת הדרך להצליח לנהל תא משפחתי. זה נכון שהאם נמצאת רוב הזמן עם ילדיה, גם כשהיא מנהלת קריירה. נדרשות ממנה מאות החלטות בכל יום ואפילו בכל רגע. כל דבר שהיא עושה כרוך בתהליך של קבלת החלטות, לפעמים אפילו בלי להיות מודעת לעומס וללחץ הנפשי הכרוכים בהתלבטויות בדרך לקבלת ההחלטות היומיומיות. כל מי שילדה ילדים מרגישה את זה ברגע שהם נולדים. האם אחראית באופן טבעי וביולוגי, מה שלא בהכרח קורה לאב - כך שיוצא שהיא בכל מקרה אחראית. האחריות שלה אף פעם לא נגמרת, אבל האנרגיות שלה יכולות להיגמר אם היא תמשיך לנהל את זה לבד ובמקביל לשדר לגבר שלה שהוא חלש ולא מתמודד. כשהיא נותנת לו לנהל, היא מרוויחה את מה שהיא רוצה בבית. מה זה מפריע לה? הרי היא לא מפסיקה להיות אחראית, היא אחראית בכל מקרה. וכשהאב לא בבית, היא אמורה לפעול ברוח החלטותיו. תפקידה הוא להפעיל ולממש את ההחלטות שבן זוגה קיבל."
אילו תגובות אתה מקבל מנשים שהן אימהות וקרייריסטיות על הדברים הללו?
"הן לא מאמינות כשהן שומעות את זה, אבל אני אומר להן שזה בכלל לא קשור לכמה כסף מרוויחים. אני אומר להן שאם הן רוצות להעניק אהבה לילדים הן צריכות שיהיה גבר חזק בבית, ובשביל זה הן צריכות לתת לו להרגיש הכי חשוב והכי חזק, לתת לו להרגיש שהן זקוקות לו יותר מאשר לתינוק שלהן. בדרך אחרת הן ירחיקו את הגבר שלהן. הן יובילו אותו להשקיע יותר זמן מחוץ לבית, בעבודה, או במקרה הכי גרוע, בבגידה."
מה אשתך חושבת על זה?
"את המודל לספר חוויתי על בשרי ועל משפחתי, ועל משפחות של מטופלים שסיפוריהם משמשים גם כדוגמאות בספר. הבת הקטנה שלי משתחררת עכשיו מהצבא. לפני 15 שנה הייתה לנו מצוקה שיכולה הייתה להוביל למשבר גדול, אבל מנענו אותו כי עשינו שינויים על בסיס עקרון הדומיננטיות המתחלפת. יישמנו את המודל על החיים שלנו כדי לשפר את איכות החיים. גם לי, למרות שאני פסיכולוג ומטפל, כמו לכל גבר, יש בעיה עם סמכות, שתלטנות נשית ודיקטטורה. זה באמת לא קשור למקצוע, להשכלה או לנאורות."
על פי המודל שלך, בשלב שבו הילדים עוזבים את הקן אמורים ההורים לחזור למצב של שוויון בדומיננטיות. גבר שהתרגל לנהל ולשלוט כל כך הרבה שנים, יכול להסתגל שוב לדמוקרטיה עם אישה?
"זה לא פשוט לוותר על דומיננטיות ארוכת שנים ולעתים יש משקעים לא נעימים שאפילו גורמים לפרידה דווקא בשלב הזה, אבל אם האהבה שורדת ויש זוגיות טובה, זה קורה באופן טבעי בגלל הצרכים החדשים של בני הזוג. חשוב ששני בני הזוג יזכרו שכל ההישגים שלהם שייכים לשניהם באותה מידה, בכל התחומים, ושברגע שסיימו את אחריותם לנפשות נוספות בבית, הם נותרים עם אחריות הדדית ושוויונית ביחסים ביניהם".
"אם הילדים יודעים שאבא קובע ולא חשוב באיזה מצב, באילו נסיבות ובאיזה מקרה, יש סיכוי גדול להתמוטטות של המערכת החינוכית," אומר פרופ' עמוס רולידר, מומחה לניתוח ולטיפול התנהגותי וראש המכון לחקר ולהבנת קשיי התנהגות ילדים בעמק יזרעאל. "אחת הבעיות העיקריות של המודל המוצע כאן היא שכשהמנהל, למשל, לא נמצא בזמן אירוע כלשהו בבית, הוא לא יכול לטפל בו בשלט רחוק. בעיות התנהגות של ילדים צריכות להיות מטופלות אך ורק כשאתה שם לטפל בהן מקרוב. אם האם פועלת כדי למלא אחר הפקודה של האב המנהל, זה לא יעבוד. ומי מבטיח לנו כי הוראתו של המנהל היא החלטה נכונה, המבוססת על ידע ולא על מצב רוחו ואופיו?
"כאשר הילדים יודעים שהאם מנהלת את זה בגלל צו מלמעלה ולא על פי תחושה או הבנה של המצב המתפתח באותו רגע בבית והצרכים הייחודיים של הילדים, הרי התוצאה הבלתי נמנעת היא שהאם מאבדת את בסיס השפעתה. וכך, היא אינה זוכה לסמכות או לאיזושהי יראת כבוד מצד הילדים, דבר שרק יגביר את עוצמת הקשיים בבית. מה גם שאם היא פועלת בניגוד להחלטת המנהל האב, אז יוצא מצב שהיא המרתה את צו המנהל על פי מצפונה ובכך אפילו מסתכנת, נניח, בשלב הבא, שבו תמצא את עצמה על מדרגות הרבנות. אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. מה זה אומר 'לכבד את מעמדו של האב' ו'הגבר אינו יכול לקבל שליטה נשית?' איפה אנחנו נמצאים? מהיכן נלקחו הסימוכין לקביעה סובייקטיבית חסרת ביסוס זו? זוהי הכללת יתר והיא בעייתית כמו כל הכללה שהיא. אי אפשר לבנות על פי הכללות כאלה מוסכמות קבועות ומודל חינוכי בריא בר קיימא או בר סיכוי. זה אפילו לא קשור לפמיניזם או לשוביניזם, זאת פשוט פרקטיקה חינוכית פרימיטיבית, שעל פיה עלול הבן, למשל, להשליך על כך שאם אביו מקבל ראשון את האוכל, אולי גם הוא צריך לדרוש לקבל לפני אחותו, כי כך נהוג עם הגברים בבית? הדוגמה האישית והמסר הזה הם בלתי נסבלים בעליל.
"המודל ההורי הנכון שמייצר הכי הרבה לכידות בין בני משפחה, אקלים נינוח ואווירה טובה בבית, המאופיינת על ידי איפוק, הבלגה, חמלה וחינוך לערכים של אחריות אישית המאפשרת לכל ילד למצות את הפוטנציאל הטמון בו - הוא חינוך שבו ההורים מגדירים יחדיו ציפיות למותר ואסור, מכינים למצבים מאתגרים ומכשילים בחיים, מעודדים, מחזקים ותומכים בילד בכל הזדמנות ובנוסף מציבים גבולות שאותם הם אוכפים בצורה נעימה אך החלטית, לא בצרחות, לא באיומים ולא על פי צו מנהל, ומצד שני, גם לא במתן שוחד. המפתח הוא סמכות הורית שעל שני ההורים לפתח יחד, ולא על סמך אופיים הפרטי אלא על פי מה שנכון ומתאים לילדיהם - כשמה שמוביל את ההתנהגות הזוגית ההורית הוא קודם כול תמיכה וגיבוי של ההורה שאינו נוכח בהורה הנוכח, ולא בגלל דומיננטיות כלשהי. אין צורך להשתמש במילה דומיננטיות כלל, ולהוסיף לה את המילה 'מתחלפת' זה הרי רק משחק שפתיים מיותר. אין פה דומיננטיות אחת המועדפת על פני השנייה, משום ששני בני הזוג שווים ומייצגים חזית אחת מאוחדת בתהליך המאתגר של חינוך ילדיהם."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם